משיבת נפש חלק ב קסה

כן נכונה לכאורה. אלא דיש לדחות דודאי האזהרה שהזהירה התורה על מעקה ע"כ היא מפני חשש חבטה שע"י גובה דהא לא הוזהר שלא יעשה איזה מקום מדרון בביתו ואף שיש לחוש למכשול אין זה בכלל מצות מעקה. אע"כ עיקר המצוה מפני מכשול הנוסף מפני הגובה שיש לחוש בה לחבטא יתירה שאינו בעמק השוה. וא"כ לפי זה אף די"ל דבכל נפולה חיישינן לבדיקת החוט. מ"מ אין זה מצד הגובה. שאפילו נופל על קרקע שוה אפשר לפסיקת החוט ולא הוזהר במעקה רק מפני תוספת הנפילה שגורם לו הגג. וא"כ מצד חשש נפילה שאין לחוש בה רק לפסיקת החוט לבד אין צריך מעקה רק מצד חשש נפילה שבא ע"י גובה הבית שממנו נמשך סכנה יתירה. וא"כ פריך שפיר לרב נחמן דוקא דס"ל דבגובה פחות מעשרה נמי חיישינן לנפילה. אבל מה שחוששין לפסיקת החוט שאינו תלוי בגובה אינו חייב במעקה בשביל זה וזהו ברור

ב) אך יש להוכיח כן מגופה דמתניתין (שם נ:) היו פחותין מעשרה טפחים כו' ומת פטור אלמא דפחות מעשרה אין בו שיעור מיתה. וא"כ גם חשש פסיקת החוט אין בו דאין לומר דדוקא שיעור מיתה אין בו אבל שיעור טריפות יש בו והוא בכלל ואם הוזק בו חייב דא"כ מאי פריך ממתני' ארב נחמן דס"ל דאין חבט בפחות מעשרה. דילמא ודאי דין נפולה יש לה אפילו בפחות מעשרה שהיא טריפה דהא גם נפולה אינה רק טריפה ולא נבילה. אבל שיעור מיתה אין בה אם אינו עשרה טפחים. אלא ודאי ברור דס"ל בפשיטות דאי אין חבט בפחות מעשרה אין זה שום ריעותא דכל שהוא ריעותא דמיטרפא על ידה פשיטא דמקרי שיעור מיתה לענין שאם מת בו אינו אנוס דכיון שנטרפה יתכן שתמות. ולכן מקשה לרב נחמן דס"ל דמיטרפא בפחות מעשרה דאם איתא דבפחות מעשרה יש לחוש לפסיקת החוט אמאי פטור במת בבור פחות מעשרה אלא ודאי כיון דאין חבט פחות מעשרה אין בזה שום ריעותא ולא חיישינן אפילו לפסיקת החוט. ודוחק לומר דהא דמת פטור היינו כשנבדקה הבהמה ולא נפסק החוט. אבל בנפסק החוט באמת חייב דהא לא מצינו חילוק בזה. ועוד דא"כ לימא (בגמ' שם) איכא בינייהו בין רב ושמואל בנפלה בפחות מעשרה ונפסק החוט ומתה על ידי זה דמשום חבטא מתחייב והבלא ליכא. אלא ודאי כיון דאין חבט בפחות מי' ליכא שום ריעותא לשיפסק החוט על ידי נפילה זו. וא"כ ממילא אין לחוש לפסיקת החוט ומינה נמי שאין לחוש לשום טריפות ע"י חבט פחות מעשרה ואם כן כ"ש לבוקא דאטמא אין לחוש גם כן

ג) ולפי שהיה לבי נוקפי לסמוך על ראייתי נגד דעת האחרונים עיינתי בדבר וראיתי שדברי הש"ך ברורים ומוכרחים בדעת הרמב"ן והרשב"א והר"ן לדעת הרי"ף והאחרונים לא ירדו לסוף דעתם. והנה גם אני בחדושי ליורה דעה שכתבתי בימי חורפי תמהתי על הרמב"ן והרשב"א והר"ן (חולין נא:) שם שישבו דברי הרי"ף והרמב"ם דבגמרא מבואר עקרה רגל להלוך אע"פ שלא הלכה ולא כתבוה הרי"ף והרמב"ם ותמהו עליהם וכתבו הרשב"א בשם הרמב"ן וכן מבואר בר"ן שכתבו אפשר לסמוך זה מעובדא דאימרתא דבי רב חביבא דהוה משדרן כרעא בתרייתא (שם.) דאע"ג דאשתכח פסיק חוט השדרה היתה מהלכת ועוקרת יד ורגל ודוקא התם משום דלא נפלה הוא דלא חיישינן לחוט השדרה. אבל הכא כיון שיש לחוש לה מחמת שנפלה אין הילוכה ראיה עד שתלך כדרכה. דבשלמא מהלכת כדרכה אע"פ שאפשר שנקרעו דקין וכרס בחזקת בריאה היא. אבל מהלכת שלא כדרכה מאי ראיה היא שלא תאסר אם תבדוק. ול"ל דהאי אימרתא נפולה הוה דא"כ איך אמר חוט השדרה לא שכיח [הרי שכיח] ושכיח כצ"ל וכו' עכ"ל. ובחדושי ליורה דיעה [הוא בספר חידושי מהרא"ל על שו"ט סי' נח סעי' ו] הקשתי עליהם דמ"מ היה להם להביא הך דעקרה רגל להורות שדי בבדיקת החוט. דאילו משום חשש נפולה צריך בדיקה בכל אברים. וכאשר אבא היום אל העיון ראיתי שלא ירדתי אז לדעת הגדולים וכוונתם הוא כיון דעכ"פ מבואר דפסיקת החוט באפשר לה להלוך איכא מאן דאמר דחייש אע"פ שלא נפלה ובגמרא לא מסיק אלא משום דשיגרונא שכיח וחוט השדרה לא שכיח. ואם כן בנפלה פשיטא דחיישינן לכ"ע לפסיקת החוט ואיך נתלה בשיגרונא כשהנפילה ידועה וא"כ כיון דבלאו הכי ע"כ אפשר לה להלך בפסיקת החוט הילוך שאינה כדרכה מעתה בנפלה שיש לחוש לכל אברים פנימיים והילוך זה ע"כ יש בו ריעותא לחוש א"כ אינו מוציא מידי חשש של כל האברים הפנימיים דבשלמא אי הוה מצינן למימר דהילוך שאינה כדרכה אינו פועל שום ריעותא יש לומר שפיר דגם בעקירת רגל ניצולת מכל חשש ריעותא ובחזקת בריאה היא. אבל אחרי שמבואר בגמרא דאף בלא נודע שנפלה יש לחוש לפסיקת החוט לחד מ"ד א"כ חזינן דהילוך שלא כדרכה עכ"פ ריעותא מקרי ונהי דבלא נפלה לא קי"ל כוותיה מ"מ בנפלה עכ"פ חיישינן לריעותא שאינה מהלכת כדרכה. וכיון דחיישינן לריעותא דמהלכת שלא כדרכה לא נפקא מכל ריעותא שלא לחוש לסיבת הנפילה דאין טעם לחוש דוקא לחוט השדרה לבדו כיון דריעותא שאינה מהלכת כדרכה מקרי ריעותא לענין שחוששין מחמת נפילה באה הריעותא ולא בריאה מקרי א"כ יש לחוש אף שיהיה חוט השדרה שלם מ"מ יש לתלות בהפסד שאר האברים שגרם לה החולי שאין יכולה לילך

ד) ועדיין צריך לבאר מ"ש הר"ן ול"ל דההיא אימרתא נפולה הוה מאי רצו בזה דאם באו לומר דדוקא בנפולה חיישינן לפסיקת החוט דלו יהיה כן עכ"פ בנפולה חיישינן לפסיקת החוט ולדידהו פשיטא להו כי היכי דחיישינן לפסיקת החוט חיישינן נמי לכל אברים פנימיים דאל"כ אין ראיה משם לחוש יותר מפסיקת החוט ואיך ס"ל דבעינן הילוך כדרכה אפי' החוט שלם ונראה דאי הוה מיירי בנפולה היינו מוכרחים לחלק ע"כ לחוש דוקא לפסיקת החוט בהילוך שאינה כדרכה ולא ליתר טריפות והיינו מוכרחים להמציא חילוקים שונים. אבל השתא דאמר חוט השדרה לא שכיח ואם איתא דנפולה הוה הרי חוט השדרה בודאי שכיח ושכיח ואף די"ל משום דהלכה וצולעה משום הכי לא שכיח דהא ע"כ הכי ס"ד דידהו דמשום דמהלכת גם לחוט השדרה אין לחוש כיון דלא חיישינן לשאר טריפות. דאל"כ מאי מייתי ראיה מדחיישינן לחוט שיצטרך בדיקה בכל אברים פנימים דילמא לחוט השדרה לחוד חיישינן ולא לשאר אברים פנימים יש לומר דאי בנפולה לא הוה אמר חוט השדרה לא שכיח דודאי פשיטא דהנפילה גורמת פסיקת החוט רק שההילוך מוציאה מן החשש ולא הוה ליה למימר רק לחוט השדרה לא חיישינן כיון דהלכה. אלא פשיטא דבלא נפלה איירי ותלינן בשגרונא ולא בחוט וא"כ בנפלה פשיטא כיון שיש ריעותא לא לחוט לבדו יש לחוש אף כי לכל בדיקת נפולה כיון דאיכא ריעותא בהילוכה ונפקא מכלל הבריאים וכיון שפעל בה הנפילה יש לחושבה לכל אברים הפנימיים כדין בדיקת נפולה דמאן מפיס לחוש דוקא לחוט דאף אם החוט שלם יש לתלות בשאר טריפות שגרמו מניעת ההילוך כן נ"ל ביאור בכונתם

ומעתה מבואר נגלה כדברי הש"ך דבנפלה פחות מיו"ד טפחים גם לחוט אין לחוש כמו דלא חיישינן לשאר טריפות שהרי על זה תמכו יסודותם דבמה שחיישינן לחוט חיישינן נמי לשאר ריעותא של נפולה. וא"כ בפחות מעשרה אפילו לחוט השדרה אין לחוש דאין חבטה בפחות מעשרה כן נ"ל ברור ומוכרח

ומ"מ להרווחה דמילתא יש לעיין בחוליות אם לא נתפרקו אז בודאי גם החוט לא נפסק. ולמי שקשה עליו לבדוק החוט ולהוציאו מתוך פרקי החוליות על כל פנים זה אינו מזיק לעיין בחוליות אם לא נעקרו ממקומן תו ליכא למיחש למידי כן נ"ל.