משיבת נפש חלק ב קסג

גם בכלו חדשיו נמי איכא מיעוטא דטריפות דילמא במקום נקב שחיט וכדומה. ועוד שהוא דומיא דשלשים יום באדם שחייב בפדיון ומוציאין ממון מבעלים. אם כן משמע דלית בה ספיקא וגם קשה להמציא מה שאינו מבואר

ב) ולי נראה להליץ בעד מהרש"ל דהא בלא"ה קשה (בסוגי' דחולין שם) בתחילה מקשי מהך ושוין שאם נולד ומומו עמו ומוקי לה ביוצא דופן. ובתר הכי מקשה מעגל שנולד ומוקי בהפריס ע"ג קרקע. וזה תימה למה דחק כולי האי ולא מוקי בפשיטות בליכא ריעותא גם קשה על מ"ש התוס' (שם בד"ה בית) דבדאיכא ריעותא קמ"ל דא"כ מאי קשיא להש"ס נוקים בפשיטות בליכא ריעותא. וכבר עמד בכל זה בפלתי שם. וגם הגאון מהר"ג בתשובת חוות יאיר (סי' קנח) תמה ג"כ מאי משני בהפריס ע"ג קרקע הא מכל מקום צריך בדיקה. ובביצה (לד.) מספקא ליה בעוף הנדרס אם מותר לשוחטו ביום טוב אי מחזקינן ריעותא

וליישב הכל אקדים הקדמה אחת דודאי נראה מדפריך בש"ס מהנך משמע דלא משמע ליה שמיירי בהפריס דאינו שכיח שיפריס על גבי קרקע. והנה התוס' כתבו דרבותא הוא שאינו יכול לילך. וברא"ש (פא"ט סל"ה) שאין יכול לעמוד. וס"ל להש"ס דנהי דבליכא ריעותא לא חיישינן לריסוק אברים וקים להו לחז"ל הזמן שדרך שיעמוד הולד וילך הלוך כדרך וולדות בהמה שעכ"פ אין דרך שיארע כן מיד בשעת לידתו. ולכן לא מוקמינן בפשיטות שהלך שכבר יצא ידי כל ספיקות. וקים להו לבעלי הש"ס הזמן שדרך שלא יעמוד הולד מכח חולשת לידה. ובודאי כל אותו הזמן אינו בגדר ריעותא שדרך כל הוולדות כן. אך אם אין יכול לעמוד אחר הזמן הראוי לולדות שיוכלו לעמוד או לילך כפי שיעורם של חז"ל ששיערו בשכלם הצח וידיעתם בכל. א"כ זה שאינו עומד אית ביה ריעותא. והשתא ס"ל לבעלי הש"ס דכיון דבאמת זה שאינו יכול לעמוד הוא בגדר ריעותא אם נשאר במעמד זה אחר עבור השעה שרוב ולדות כבר יכולין לעמוד או לילך. ואם כן י"ל דפשיטא להו שראוי להחמיר אף שעכשיו עדיין אינה בגדר ריעותא מאחר שאם ישאר ככה עוד איזה זמן יהיה בגדר ריעותא וחשש ריסוק אברים. כן הוא סברת הש"ס דאי הוה לן למיחש במקום ריעותא שא"י לילך א"כ כיון דאיכא לברורי היה צריך להמתין עד זמן שיוכל לעמוד שאז בודאי אין שום ריעותא. וכעין שכתבו התוס' (יבמות קיט. ד"ה מחוורתא ובכורות כ: ד"ה חלב) בטעם שהיית שמנה ימים שלא יבא לשוחטו כשהוא קרוב לפיהוק של מיתה. וכל שכן כאן שאין להתירו כשנולד פן יבאו לשוחטו אחר איזה שעות שישאר עדיין בזה הענין שאין יכול לעמוד ואז יש לחוש לר"א והיה חיוב וראוי להמתין עד שיצא מכלל ריעותא דהיינו עד זמן שדרכו לעמוד או לילך. אלא ודאי אפילו אין יכול לעמוד גם בזמן שדרך ולדות הולכין מכל מקום לא חיישינן לר"א. והשתא משני בהפריס ע"ג קרקע אף דלא שכיח שיפריס מ"מ מקרה היה שזה הולד בריא אולם מסתם ולדות. אם כן ממילא אין לחוש בו לריסוק אברים כלל דעדיף טובא מרוב ולדות אם כן ממילא ליכא למיחש פן לא יוכל לילך או לעמוד כשדרך לרוב ולדות לעמוד ולילך מאחר שאנו רואין שזה כחו יפה יותר ויותר. ממילא אין כאן בית מיחוש. ואם כן אין מקום למה שהקשה הגאון מהר"ג דהא מ"מ צריך בדיקה דהא ליתא דכיון דליכא ריעותא. ואדרבה חזינן בזה הולד כח יותר משאר וולדות פשיטא דליכא למיחש למידי. גם לכן ניחא ליה טפי לאוקמה ביוצא דופן מאחר שההפרסה על גבי קרקע מציאות רחוק הוא. והכל נכון וברור וקרוב לאמת בס"ד

והשתא ס"ל לרש"ל כיון דמבואר בש"ס דהריעותא נולדה מכח המשך הזמן שבשעת לידתו לא מקרי ריעותא כל כך רק הריעותא נולדה מהמשך הזמן. א"כ אם נימא דבש"ס מיירי בכלו חדשיו אם כן י"ל דנהי דלא חיישינן בהך ריעותא שהיה ראוי לעמוד אחר איזה שעות מלידתו מכל מקום אינה ריעותא כ"כ מאשר הוא בעגל שכבר עברו עליו שמנה ואף על פי כן לא נסתה כף רגלו הצג על הארץ דבזו פשיטא דאיכא ריעותא וחיישינן לר"א אם לא שהפריס והן הן דברי מהרש"ל. ועם זה מיושב מה שתמה עליו הט"ז דמהני מעת לעת כמו עמדה ולפי זה א"ש ולק"מ דבבן שמנה ודאי הוה ריעותא גדולה. כל זה כתבנו להליץ בעד רש"ל דלא נשוייה טועה. ומכל מקום לדינא האמת יורה דרכו שאין לו על מה לסמוך בזה. וכן נראה מדברי התוס' הנ"ל שנתנו טעם למה צריכין להמתין עד ליל שמיני שפעמים הולד חולה וקרוב לפיהוק של מיתה. ואם איתא לדברי רש"ל בכה"ג גם שמנה ימים לא מהני דיש לחוש לר"א. ודוחק לומר דכוונת התוספות אחר שהפריס דמאי פסקא למיחש דוקא בכה"ג. ועוד דא"כ כל דברי רב נחמן מיירי בכלו חדשיו שהוא מציאות רחוק שיספור ירחים תמלאנה וידע עת לדתנה שהוא דבר דלא רמיא עליה. וגם כל הפוסקים כתבו סתמא. ועוד דאם כן איך אמר שאין בו משום ר"א הא אם שהה שמנה ימים בריעותא גם בכלו חדשיו יש לחוש. וגם כבר כתב הפר"ח בהלכות דברמזי הטור משמע בהדיא דאכלו חדשיו קאי. ולכן אין לחוש לדבריו לדינא כלל

ג) והרב רמ"א שתירץ בדרכי משה (או"ח סי' תצח ס"ג) דלענין שחיטת יום טוב יש לחוש טפי פן ימצא טריפה וישחוט בי"ט שלא לצורך. וגם על זה תמהו דהא בעוף הנדרס פסק הרא"ש (ביצה פ"ד סט"ו) גופיה להקל ומה התם דאיכא ריעותא מבוררת שאילו לא בדקה טריפה אפילו בדיעבד ושרי לשוחטו בי"ט כ"ש כאן שא"צ בדיקה כלל רק אם ימצא טריפה בבירור פשיטא דלא נחזיק ריעותא שלא לשוחטו בי"ט ובודאי שזה קל וחומר שאין עליו תשובה לכאורה. אך נלע"ד להליץ בעד רמ"א דס"ל הא דמיבעיא לן בעוף הנדרם דוקא ולא בשאר ריעותא שצריך בדיקה כגון ספק דרוסה. ולכן י"ל כמ"ש לעיל בתשובה (סי' יד אות ו) דדוקא בעוף הנדרס שאין יכול לעמוד דהא לא מיבעיא בעמדה ולא שהתה מע"ל אלא בשהתה מע"ל וא"כ היא בגדר מסוכנת וי"ל דשרי ליה טפי משום הפסד ממונו. ואם כן בשאר טריפה שאינה בגדר מסוכנת כיון שיכול להמתין עד אחר י"ט לא שרינן ליה לשוחטה בי"ט. והיינו טעמא בעגל שלא הפריס שיש לחוש שמא ימצא בו טריפות ברור אף דבחול א"צ בדיקה מחמרינן לענין י"ט טפי בהא כמו בדשיל"מ ובעגל אף שאין יכול לילך אינה בגדר מסוכנת דשם אף אם ימות העוף אין ראיה לריסוק אברים כיון דכבר שהתה מע"ל. אבל כאן אם ניחוש שימות באמת ע"י ריסוק אברים בא וע"כ תלינן בחולשת לידה ולא יסתעף כלל סכנה לולד מזה. והא דלא פשיט ליה ממסוכנת י"ל דטריפה גריעא טפי כפמ"ש מקצת מפרשים דרובן מפרכסות [עי' פלתי סי' יז] או דלהפסד מרובה חששו טפי כדמפליג בסוף פ"ק דפסחים (כ:) ומעתה י"ל לדברי רמ"א כיון דבלאו הכי כל בהמה צריכה בדיקת הריאה משום דמיעוטא דשכיח הוא ומכל מקום שרינן לשוחטה ביום טוב דאזלינן בתר רובא. וגם בבית הרחם אף שאין בו ריסוק אברים מ"מ כיון דלאו מילתא דפשיטא הוא י"ל דמ"מ לפעמים אירע ביה ריסוק אלא דאזלינן בתר רובא. ואם כן אם נצטרף מיעוטא דמרוסקים למיעוטי דשכיחי של טריפות הריאה אפשר דהוה כמו פלגא ופלגא כמו עוף הנדרס. וכי האי גוונא איתא נמי (ב"ב צג.) דלא הוה רובא דמתעברות ויולדות דאיכא למימר מקמה אתא ומביעתותא הפילה אף דבודאי אי ודאי משנגחה ילדה לא תלינן כלל דמביעתותא הפילה מ"מ מהני הך צירופא לאורועי לרובא. א"כ כל שכן שיש לצרף מיעוט מרוסקים למיעוטי דריאה דשכיחי עד שהוצרכה בדיקה כתיקון חז"ל. ולפי זה נפרך הק"ו שעשו מעוף הנדרס דאיכא למימר דהך צירוף מיעוטא דמרוסקים בצירוף בדיקת הריאה שהטריפות גם כן שכיח בה גרע מספיקא דעוף הנדרס. ואף דבשביל אברים אינה צריכה בדיקה היינו משום דלאחר שחיטה אזיל ליה מיעוטא