משיבת נפש חלק ב קסב

מר סבר חי הוא ומר סבר מת הוא. והנה בנפל מן הגג כיון דאיכא בתר רוב יולדות ע"כ מה שאמר מת הוא אינו אלא לחומרא בעלמא וא"כ י"ל גם מה שאמר פיהק ומת דברי הכל מת הוא היינו דגם רבנן דפליגי ארשב"ג יחמירו בזה. אבל מן התורה גם בפיהק ומת אזלינן בתר רובא. ולהכי לא קשיא מדרבא אאביי די"ל כיון דאשת כהן היא גם בפיהק ומת סמכינן ארובא וא"ש. וא"ת לפ"ז היכי אמרינן יבמות (לז.) דלהכי ס"ל לרבא באשת כהן שאינה צריכה חליצה דכרבנן עבדינן הא לפמ"ש גם רשב"ג יודה באשת כהן ארובא י"ל דלהכי נקיט כרבנן עבדינן דהוא מילתא דפסיקא דאפשר לומר דלרשב"ג דס"ל גם בנפל מן הגג חיישינן מדרבנן אולי בפיהק ומת נחתינן חד דרגא ותיהוי ספיקא דאורייתא. אבל לרבנן מלתא דפסיקא היא אפילו לדברי אביי לא עדיף פיהק ומת לרבנן מלרשב"ג נפל מן הגג וא"כ שפיר עבדינן כרבנן ומכל מקום ליכא לאקשויי מרבא אשמואל די"ל דרבא ס"ל דשמואל ס"ל דאפילו בפיהק ומת סמכינן ארובא ולעולם אינו מחמיר אלא מדרבנן ובאשת כהן אוקמה אדאורייתא ופסקו הרי"ף והרמב"ם נכונים וברורים שפסקו בכל ענין אשת כהן אינה חולצת דהכי פשטא דמלתא דרבא והכל נכון וברור. אולי מקום הניחו לי הראשונים שהוקשה להם פסקי רבא עם אביי דודאי דחוק לפרש דברי רבא דוקא בנפל מן הגג. ומן התימא על הרמ"ה שהביא הטור (ס"ס קסד) שסובר דה"ה אם נישאת ליבם לא תצא כיון דספיקא הוא ובטור השיג עליו דמה"ט תצא לרבנן דבן קיימא היא. ועיין בב"ח ביקש לומר דמצי למימר קים לי כרשב"ג והם דברים תמוהים דמאי שייך קים לי באיסור אלא דאפשר לומר דמשמע ליה דסמכינן ארשב"ג בניסת כדמשמע קצת ביבמות (לז.) מדאמר אלא הכא כמאן נעביד אי כר"מ כו' משמע דאי הוה כר' מאיר שפיר הוה סמכינן עליה. אך התמיה קיימת הא גם לרבן שמעון בן גמליאל וכי הוא אמר שבודאי הוא נפל הא לא חייש אלא מספיקא וא"כ לרשב"ג גופיה נמי מספיקא תצא דרוב ולדות של קיימא הם דגם לרשב"ג אינו ודאי נפל וכדאמרינן בהדיא (שבת קלה סע"ב) הא לא שהה ספיקא הוה. וגם דברי הב"י בב"ה תמוהים בזה שכתב דמשמע ליה להרמ"ה שזה ספק דדבריהם כמ"ש הרמב"ם בספ"ב והוא תמה דהרמב"ם לא כתב שם אלא דיבמה שמת הולד תוך שלשים מספק דבריהם וזה הוא משום דמדבריהם חשבינן לספק משום דמדין התורה א"צ חליצה דהלך אחר רוב ולדות אבל בנשאת ליבם אפילו לרשב"ג תצא

ד) ונשוב למה שאמרנו כי הגם שכתבנו ליישב דברי הרי"ף והרמב"ם מ"מ קשה להקל נגד הרמב"ן וה"ר יונה ובעל הלכות והרא"ש והר"ן הביאם. וגם בחדושי הרשב"א פרק ר"א דמילה הניחו בצ"ע. וא"כ גם בולד בהמה שהוא חולה י"ל נהי דסמכינן אסימנין שנוהגים ליתן בשינים וקרניים ואפשר שאינם סימנים מובהקים שאין לסמוך עליהם בשל תורה ונהי דבשל דבריהם דהיינו בסתם דלא חיישינן למיעוטא יש לסמוך עליהם ואין לדייק בהו כל כך. אך בולד שהוא חולה וקרוב למות אי ניחוש לדעת הגדולים שסוברים דבכה"ג גם לרבנן מחמירין וכמו שהוא דעת התוס' ובפרט שיש מקום לומר דגם הרי"ף והרמב"ם שהקילו בכל גווני במת תוך שלשים היינו משום דמיירי בגמרו סימניו וציפרניו וכמ"ש המ"מ (פרק א ה"ה מיבום) ובגמרו סימניו לרבי אפילו ודאי בן ח' אמרינן סימנים מוכיחים עליו. ובפרק החולץ משמע דאי הוה מצינן למעבד כר"מ הוה פסקינן שלא תצא אפילו נגד רבנן וא"כ הכא אדרבי סמכינן. והרמב"ם (פ"א ה ממילה) פסק באמת כוותיה ולכן לא מקשינן מדרבא אאביי די"ל דסמכינן אדרבי ולהכי מקילינן אפי' בפיהק ומת כיון שגמרו סימניו דבלא גמרו סימניו פשיטא דאפי' מת מעצמו ספיקא הוה כמ"ש המ"מ הנ"ל וא"כ לפ"ז בבהמה שלא מצינו סימניו דשערו וצפרניו י"ל דמודו שיש לחוש כשהוא חולה וקרוב לפיהק של מיתה שהוא נפל אפי' מן התורה וא"כ אין לסמוך על הסימנים שנוהגין העולם בכה"ג. עכ"פ יצא לנו בזה ששפיר יש לסמוך על הסימנים שנוהגין העולם אך בולד שהוא חולה או מסוכן אין לסמוך על הסימנים דאולי לאו דאורייתא נינהו מאחר שלא מצינו להם סמך, ובנשחט כשהוא ספק בן שמנה אי לאו דמסתפינא היה דעתי נוטה להקל וצל"ע ותלמוד עדיין. בפרט דמבואר בש"ע (יו"ד סי' טו) דאין סומכין על עכו"ם אפילו מסיח לפי תומו שהוא בן שמנה משמע דאפילו בדיעבד אסור מספיקא מיהו יש לנו כיוצא בזה בכלי סעודה שכתב רמ"א (יו"ד סי' קכב סעי' יא) שאין סומכין על מסיח לפי תומו. וגם המחבר שם אינו מיקל אלא מפני שנראה כמו שהוא אומר והתם בדיעבד שרי דסתם כליהם אינם בני יומן ואפ"ה לא סמכינן אמל"ת. אם כן י"ל אף דאין סומכין על מל"ת לענין לשחוט לכתחילה מ"מ בדעבד שרי אם נשחט וספק שהוא בן שמנה סמכינן ארובא. שוב ראיתי שגם ברא"ש ביבמות (פרק החולץ סי' ה) כתב ורבנן פליגי בנפל מן הגג ואכלו ארי. אבל בפיהק ומת גם רבנן מודו דנפל הוא ע"כ הרי בהדיא פוסק כאביי וא"כ תימא על הטור שסתם (סי' קסד) דבאשת כהן אינה חולצת במת דכיון דכתב הרא"ש דבנפל מן הגג פליגי משמע דקאי בשיטת ה"ר יונה הנ"ל דבמת מעצמו גם לרבנן נפל הוה. גם (בסי' קנו) לא הביא דברי הרא"ש ועיינתי ברמזים שחיבר הטור וגם שם לא הובא דברי הרא"ש שחילק בין נפל מן הגג לפיהק ומת וצ"ע עכ"פ כיון דהרא"ש והתוספות וה"ר יונה והרמב"ן ובעל הלכות שוין לפסוק במת ע"י חולי דספיקא הוא ודאי יש לחוש לדבריהם אפילו באשת כהן. וכן בבהמה מסוכנת שלא נודע אם כבר יש לה תחילת יום שמיני. אין לסמוך אסימנין כן נ"ל ברור. ועיין בתשובה שאח"ז בסמוך

ומה שמפקפקין השוחטים שפעמים נמצא שיניים וקרנים תוך שמנה. נראה דלאו פקפוק הוא דאין ה"נ שהם באמת כלו חדשיו דרובא הכי הוא, רק בידוע שהוא תוך שמנה אין לסמוך על זה לחוד משום לא פלוג. אבל בסתמא י"ל מבני שמנה הן ואין חשש של תורה ואין לדייק כולי האי

סימן יז

בדיני דבה"ר אין בו משום ריסוק אברים. וביאור לד' הרא"ש התמוהי' דסובר דבעי שיפריס ע"ג קרקע

שאלה וולד בהמה שנולד ולא הפריס על גבי קרקע וכבר הגיע תחילת ליל שמיני ועדיין אינו יכול לעמוד אם מותר לשוחטו. ואם ידוע שכלו חדשיו ורוצה לשוחטו ביומו ולא הפריס על גבי קרקע

תשובה בגמרא חולין (נא.) מבואר אמר רב נחמן בית הרחם אין בו משום ריסוק אברים וכן פסקו הפוסקים (יו"ד סי' טו ס"ב) אלא דהרא"ש ביצה (פ"ק ס"ז) כתב על הך דעגל שנולד בי"ט והא דמותר לאכול ביום הלידה. היינו היכא דקים ליה שכלו לו חדשיו. אבל אי לא קים ליה דכלו חדשיו אסור עד תחילת ליל שמיני. גם צריך שיפריס ע"ג קרקע (ע"כ) שיצא מספק ריסוק אברים כדאיתא פרק א"ט [ע"כ] ותמהו כולם דאדרבה שם מבואר היפוך זה דמסייע לרב נחמן ואמר ת"ש עגל שנולד ביום טוב. ומשני בהפריס ע"ג קרקע. משמע לרב נחמן א"צ שיפריס ע"ג קרקע. והנה בט"ז (יו"ד סי' טו סק"ב) הביא דברי מהרש"ל שביקש לומר דרב נחמן מיירי בכלו חדשיו. והרא"ש מיירי בלא [ידוע אם] כלו חדשיו דצריך להמתין שמנה ימים. גם צריך שיפריס על גבי קרקע. ובט"ז תמה עליו דמה ענין זה לזה. וגם איה ואיפה מבואר כן בפרק א"ט. ובפלתי (רסי' טו) דחק ליישב דגם אחר שמנה מ"מ איכא מיעוט נפלים ואיכא תרי מיעוטי שמא נפל ושמא נתרסק. ולא נהירא כלל דאם כן