משיבת נפש חלק ב קסא

שדעתו עליו או לכלבים או לאדם אם יתקיים עד יום השמיני בפרט דבלאו הכי כמה פוסקים פסקו כר' יוחנן גם באפרוח. א"כ בעגל ששלמו לו שמנה ימים בי"ט יש להקל כן נ"ל. וכן בעגל שנולד מן הטריפה דמ"מ כיון דמוכן לנכרים כ"ש דטפי הוי מוכן לאדם ואף שאין רשאי לשחוט בי"ט לצורך נכרים הא גם לבהמה אינו רשאי ואפ"ה מקרי מוכן. אלמא דלא ימנע מהיות מוכן בשביל איסורא דרביע עליה. מיהו בלאו הכי אין נ"מ כ"כ דאנן לא בקיאינן בכלו חדשיו ואין להתיר קודם שמנה ימים

סימן טז חלק יורה דעה

בדיני ח' ימים בבהמה. גם אי סמכינן על סימנים לזה

שאלה מי שלקח מן הנכרי עגל שלא נודע אם עברו עליו שמנה ימים והוא חולה ואין יכול לילך. אם יש לסמוך על סימנין שנוהגין העולם בשינים וקרניים וגם אם נשחטה בהמה שלא היה בה שום ריעותא רק שיש ספק אם עברו עליו שמנה ימים אם מותר בדיעבד

תשובה תחילה נבאר אם בודאי לא עברו עליו שמנה ימים ונשחטה מאיזה טעם יהיה אסור. כי דבר זה מחלוקת רשב"ג ורבנן (שבת קלה:) דלרבנן אפילו לא עברו שמנה ימים אזלינן בתר רובא דרוב ולדות אינן נפלים. והתוס' בבכורות (כ: ד"ה חלב) וביבמות (קיט. ד"ה מחוורתא) נתקשו למה הצריכו להמתין שבעה ימים עד תחילת ליל שמיני ולא אזלינן בתר רובא. וכתבו לחד תירוצא דגזרו בבהמה אטו אדם שלא יבאו להקל בערוה. והנה מצינו בערוה גופיה אם מת בתוך ל' יום ועמדה ונישאת אם אשת כהן היא אינה חולצת כדאיתא בשבת שם בסוגי' וביבמות (לו:) וכיון דבדיעבד שרי גם בערוה גופיה א"כ לפי הסברא די להחמיר בבהמה לכתחילה, דבדיעבד סמכינן ארבנן דרשב"ג, אלא דמלשון התוס' שם ובבכורות משמע דאפי' בדיעבד אסור. ונראה שסמכו על הא דאיתא (בשבת קלו.) רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע איקלעו לבריה דרב אידי בר אבין עביד קמייהו עגלא תילתא בשביעי אמרו ליה אי אתרחיתו עד לאורתא הוה אכלינן מיניה וע"ז סמכו לאסור אפילו בדיעבד. וכן הוא ברוקח (סימן תסח) שעגל נשחט תוך שמונה ואסרוהו רבני שפיירא מהך דשבת. ולכן לא הבנתי דברי מרן בפלתי (סי' טו סק"ג) שהקשה על התוס' למה דחקו בטעם הדבר ולא כתבו משום דהוה דבר שיש לו מתירין ולהכי לא אזלינן בתר רובא ע"ש. ומאי קושיא כיון דכבר נשחט ואפ"ה אסור א"כ תו לית ליה מתירין ואפ"ה אסור ולא אכלו מיניה. מיהו פשטא דש"ס שלא מצינו שאסרוהו לגמרי משמע שאינו אלא מדת חסידות בעלמא דאל"כ מאי קאמרו אי אתרחיתו עד לאורתא הוה אכלינן מיניה אמאי לא אסרוהו בפה מלא. אלא ודאי משמע דאינו אלא מדת חסידות בעלמא המחמיר יחמיר והמיקל לא הפסיד עכ"פ דסמכינן ארבנן בדיעבד כן הוא פשטא דש"ס. אך כבר הורו זקנים רבני שפיירא וכנראה ג"כ מדברי התוס' ואין להקל בזה כלל

ב) אך אם הוא ספק אם כבר עברו עליו שמנה ימים נהי דלכתחילה יש להחמיר וכמבואר (יו"ד סי' טו סעי' ג) דאין סומכין אפילו על עכו"ם מל"ת. ואפשר לומר הטעם כיון דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת וכשהיא נפל לא מהני ביה שחיטה כלל וכמבואר בשבת (שם) דבן שמנה אין שחיטתו מטהרתו (לרבי יוסי בר"י) [לת"ק דר"י בר"י] אם כן יש לומר סמוך מיעוטא להדי חזקה דאיתרע לה רובא ולכן מחמירין להמתין עד שמנה. מ"מ בדיעבד לא ידעתי טעם ברור לאיסור דאף דלא הוה ס"ס כמ"ש בט"ז (י"ד ס"ס טו) מ"מ כיון דאינו אלא מכח חומרא י"ל בספיקא אין להחמיר כולי האי. וכן נראה מלשון הרוקח גופיה שכתב לחידוש מה שאסרו רבני שפיירא ובודאי משום דבש"ס יש לפרש שאינו אלא מדת חסידות בעלמא ולהכי הוצרך לפרש דרבני שפיירא גם הם אסרוהו ומדלא אשמעינן רבותא טפי דאפילו מספיקא אסור משמע בספיקא לא מחמירינן כיון דמצינו אפילו בודאי מת תוך שלשים לענין לפטור מן היבום דבדיעבד סמכינן ארובא וארבנן דרשב"ג אף דקיימא נמי בחזקת איסור לשוק כדאיתא [יבמות ל: דאיכא חזקה ליבמה] ואפ"ה סמכינן בדיעבד, ארבנן אם כן אפילו החמירו טפי בבהמה מ"מ מנ"ל להחמיר אף בספיקו ואין לומר נוקמה בחזקת מעוברת והשתא הוא דילדה ולכן סתמא היא תוך שמנה דהא ליתא דמצינו למימר השתא דילדה שלא כלו לו חדשיו עד עכשיו. אבל לומר עכשיו הוא דילדה בלא זמנה והפילה כדי להחזיק הולד לנפל זה לא מצינו ואיכא למימר ספיקא דרבנן לקולא כיון דמן התורה בודאי שרי בודאי על המחמיר בכה"ג להביא ראיה

אחר זמן רב מצאתי בתשובת הר"ש בן התשב"ץ (בחוט המשולש ח"ד סימן ב) שכתב בהדיא להתיר באם קצת אומדין אותו בשמנה ימים ופי' דברי רשב"א [שהחמיר שלא לסמוך על עכו"ם מסל"ת] בגדי קטן שאינו נראה כבן שמנה ימים וכתב להקל מטעם ס"ס [ועמש"כ באות ד]

ג) וגם במ"ש התוספות (בבכורות שם וביבמות קיט.) שיש לחוש שמא יבאו להתיר בחולה שהוא קרוב לפיהק ומת ונראה דפשיטא להו להתוספות דהלכה כאביי דאמר (שבת שם) בפיהק ומת דברי הכל מת כי פליגי בנפל מן הגג ואכלו ארי מר סבר חי הוא ומר סבר מת הוא. ולפ"ז צ"ל מה שאמר רבא שם מת בתוך שלשים [אם] אשת כהן א"צ חליצה ע"כ בנפל מן הגג או אכלו ארי וכן הוא דעת ר' יונה הובא בר"ן שם. וכן הביא הרמב"ן בשם בעל הלכות. ונראה שמסקנתו כן כמ"ש בס' מלחמות שם. ודעת המאור דמת מעצמו דמי לנפל מן הגג עכ"פ בפיהק ומת ס"ל דמת הוא. ומדברי התוס' הנ"ל שכתבו שיבאו להתיר בחולה שקרוב לפיהק ומת אין לדייק דס"ל כהמאור דודאי י"ל גם במת מעצמו ס"ל יש לחוש לנפל רק בבהמה שאינה מתה מעצמה רק ששוחטין אותה א"כ דמי לאכלו ארי ולכן ס"ל להתוס' דאי לאו דחזינן בה סימני מיתה לא הוה חיישינן לנפל אף שהיא חולה ולפי זה האי דאמרינן פיהק ומת דברי הכל מת הוא ה"ה דבפיהק ואכלו ארי אחר הפיהוק אלא דבלא מת מעצמו צריך להיות הפיהוק קרוב למיתה ולא נחות לאיפלוגי בהכי. ולכן תמיה לי מילתא על שסתם בש"ע אה"ע (סי' קסד סעי' ו) להתיר סתמא במת בתוך שלשים ולמה לא ניחוש לדעת רבינו יונה ובעל הלכות ורמב"ן והמאור שחולק על כל פנים בפיהק ומת. וגם התוס' נראה דפשיטא להו דהלכתא כאביי ובפרט דהראיה ברורה מן הש"ס דרבא לא פליג אאביי מדמקשינן אאביי מהך דר"פ ורב הונא בריה דר"י ואם איתא דרבא פליג אאביי מאי קשיא ליה מר"פ דילמא באמת פליגי וע"כ בעי לאסוקי דאביי ככולי עלמא ואיך דחה הרי"ף דאביי מסברא בעלמא דרבא פליג עליה ולהקל באיסור ערוה החמורה. אך נלע"ד ליישב דברי הרי"ף והרמב"ם (פ"ב הכ"א מיבום) דהא בלאו הכי תמה הרא"ש (שבת פי"ט ס"ו) על הרי"ף שכתב הך דאמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרשב"ג הא רבא פסק להקל במת תוך שלשים. אך נלענ"ד דודאי י"ל כיון דע"כ ודאי גם לרשב"ג רוב יולדות הם של קיימא וכמו שנראה ג"כ מדברי התוס' בכורות וביבמות הנ"ל וע"כ גם לרשב"ג אין זה אלא חומרא לחוש לספיקא דנפלים ומחשיב לה ספיקא עכ"פ מדרבנן וכעין שכתבו התוספות (כתובות ט. ד"ה ואבע"א) דרוב רצון לא הוה רוב מדאורייתא אלא מדרבנן וא"כ י"ל דרשב"ג לא מחמיר אלא מדרבנן ואם כן גם לרשב"ג באשת כהן לא תצא וא"צ חליצה וא"כ י"ל דרבא לא פליג ארב יהודה אמר שמואל כלל ולהכי לא מקשינן מינה לרבא

ומעתה י"ל דאביי שאמר פיהק ומת לדברי הכל מת הוא ילמד ממה שאמר לא נחלתו אלא בנפל מן הגג