משיבת נפש חלק ב קס

להחמיר כלל. ולבי אומר לי שהא"ז הוא מן האוסרין בנאבדה הריאה בלי בדיקה שכן ס"ל לכמה פוסקים שהיו בזמנו כמבואר במרדכי (פ"ק דחולין). ולדידן דקיימא לן (יו"ד סי' לט ס"ב) נאבדה הריאה מותרת אם כן סתמא בחזקת היתר עומדת כיון דבמקום הפסד מקילינן בנאבדה הריאה. וגם המג"א (סי' תצח ס"ק טז) הסכים להקל כשצריך לה בי"ט וה"ה במסוכנת ע"כ. ואם כן בנ"ד כיון דאיכא פסידא טובא פשיטא דיש להתיר אפילו לאחר אכילה כמו במסוכנת כשיש שהות ביום לאכול ממנה. וכן מוכח בט"ז דבמקום פסידא ואונס שרי גם לאחר אכילה כמ"ש (סי' תקיב סק"ו). ומ"מ נראה אם יש לא' דבר שהוא ספק מותר או אסור וצריך שאלת חכם שאסור לבשל הדבר ההוא בטרם ישאל לחכם דינו ושמא יאסר החכם הדבר נמצא שעשה מלאכה שלא לצורך אוכל נפש ואינו דומה לעוף הנדרס ורעפים שאי אפשר לברר אם יכשר לאוכל נפש עד שישחטנו. אבל כאן שיוכל לברר בטרם יעשה המלאכה בודאי אסור לעשות מלאכה בטרם שיברר מאחר שעכשיו נאסר הדבר מכח ספק חסרון ידיעה

וכן נ"ל עוד סמוכין לזה מדבעיא דוקא בעוף ולא מיבעיא בספק דרוסה וכדומה שצריך בדיקה או בעמדה בבהמה שצריכה גם כן בדיקה. ולפמ"ש יש לומר דודאי בבהמה נפולה אם אינה יכולה לעמוד הוה בגדר מסוכנת ומתני' ע"כ מיירי דאינה יכולה לעמוד מדצריך שהתה מע"ל ובעמדה א"צ מע"ל. ואם כן בבהמה י"ל כיון דמסוכנת היא שאינה יכולה לעמוד ובמסוכנת התירו לו משום הפסד לשוחטה בי"ט כדאיתא (פסחים מו:) דמשום הפסד ממונו התירו לו ואם כן י"ל מדנקט במתני' (ביצה כה.) בהמה המסוכנת י"ל דדוקא להפסד מרובה דבהמה חששו ולא בעוף שאינו אלא הפסד מועט. ולכן נקט לבעיא דוקא אהך בדיקה דנאמרה בעוף יש לומר דמחזקינן ריעותא כיון דאינו הפסד מרובה לא חששו. וא"כ ע"כ אין זה אלא חשש דרבנן דאי מן התורה אפילו במקום פסידא לא התירו איסור תורה. ואף שראיתי למרן בפלתי בסי' (י"ד) [יז] שביקש לומר דרובן מפרכסות לא נהירא לי. ויותר נראה כמ"ש וכן נראה מדברי הפר"ח דבעוף הנדרס אינו אלא חששא דרבנן דשרי מכח מתוך וכמ"ש (סי' תצח) בפשיטות והאמת יורה דרכו

סימן טו

בדיני שחיטה ביו"ט

שאלה עגל שנולד קודם י"ט ושלמו לו שמנה ימים בי"ט אם מותר לשוחטו בי"ט

תשובה בפוסקים לא מצינו חילוק בזה אך מהרש"א פ"ק דביצה (ו.) בסוגיא דאפרוח שנולד בי"ט בתוס' (ד"ה וכי מה) הקשה מהרש"א דתקשי ליה מעגל שנולד קודם י"ט ושלמו לו שמנה ימים בי"ט דמעיקרא אסור משום ספק נפל ותירץ דאין ה"נ דאסור דבין השמשות אינו ראוי אפילו לכלבים ובאמת לא חילקו הפוסקים בזה כלל. גם קשה מדהוקשה להם מעגל שנולד מן הטריפה אע"ג דלפום פשטא ודאי לא ידעו ברייתא דלקמן דמפורש בה כרב ואידך ברייתא כר' יוחנן אע"כ עיקר הקושיא מדלא שמעינן דפליגי בהא ומעשים בכל יום. וא"כ כיון דלסברא דר' יוחנן גם אפרוח מותר מטעם דמתיר עצמו בשחיטה. וא"כ גם עגל שכלו לו שמנה ימים בי"ט מותר כיון דמתיר עצמו בשחיטה. וכיון דלא שמעינן פלוגתא בהא משמע דלכ"ע שרי

וליישב קושיית מהרש"א כבר כתבתי בחדושי די"ל לפמ"ש התוס' (לעיל ד. ד"ה נימא) דמוקצה מחמת יום שעבר לא אמרינן. א"כ איך כתבו התוס' כאן דבלא כלו חדשיו עד יום טוב אסור מכח מיגו דאתקצאי הא ה"ל מוקצה מחמת יום שעבר וצ"ל דלענין כלו חדשיו לא אמרי' מקצת יום ככולו אם כן הוה שפיר מוקצה דתחילת י"ט עדיין לא היה מע"ל. ועוד כתבתי ליישב דכיון דשמנה ימים לא בעינן רק מטעם ספק נפל א"כ כי חזינן ששלמו לו שמנה ימים איגלאי מילתא למפרע שהיה מותר מיום לידתו והוה כמו בכור שנפל לבור אם מומחה רואה שיש בו מום קבוע מאתמול אף שלא ידע בו מ"מ אינו מוקצה וכן מוקצה שיבש ואין הבעלים מכירין בו דשרי כמבואר (לקמן כו:) משא"כ בלא כלו חדשיו דבאמת אסור עד שיכלו חדשיו שאז יצא מכלל נפל ושפיר הוה מוקצה

ועוד י"ל דכיון דהך דשהה שמנה ימים אינה אלא חומרא בעלמא דמן התורה אזלינן בתר רובא ורוב וולדות של קיימא הם רק חומרא דרבנן בעלמא לחוש למיעוטא כמ"ש התוס' בבכורות (כ: ד"ה חלב) ובשבת פרק ר"א דמילה [וביבמות לו: ד"ה הא] א"כ י"ל בין השמשות כיון דספיקא הוא ה"ל ספיקא דרבנן ולקולא ולא אתקצאי בין השמשות כלל משא"כ לענין כלו חדשיו הוה ספיקא דאורייתא ואף דבדשיל"מ גם [ספק] בדרבנן אסור (עי' ביצה ד.). י"ל כיון דכאן איכא רבנן דפליגי ארשב"ג ורוב ולדות הם של קיימא י"ל כ"ע אזלינן להקל וא"ש. מיהו בי"ד (סי' טו) מחמיר בהא שלא לסמוך [על עכו"ם] אפילו מסיח לפי תומו

ב) ומ"מ י"ל דלכ"ע בשלמו לו שמנה ימים בי"ט אינו מוקצה דהא בלאו הכי הקשתי איך אמרו הואיל ומוכן אגב אמו לכלבים. וקשה כיון דהטריפה בחייה אינה ראויה לכלבים ולשחוט לצורך כלבים אסור דקי"ל לכם ולא לכלבים וא"כ בי"ט אף לכלבים אינה ראויה וכן התוס' בשבת (קנו: ד"ה ר"י) הקשו ג"כ כן על שבת וכתבו דיש דברים שראויים חיים לכלבים כגון עופות. ובחולין (יד. תוס' ד"ה אם) כתבו כגון עוף וטלה משמע דפרה חיה אינה ראויה לכלבים. וא"כ היכי הוה מוכן לכלבים כיון דהאם טריפה, ונראה דהכי פירושו דמוכן לכלבים הוה מוכן לאדם כיון דעדיין לא הקצה אותה מדעתו ודעתו להשליכה לכלבים. אם כן דעתו אכל מידי דחזי ליה. וכיון שאינה מוקצה מדעתו אף שבי"ט אי אפשר לו להשליכה לכלבים מחמת איסור י"ט מ"מ לעולם מקרי מוכן לאדם, וכעין סברת התוס' (ביצה ו: ד"ה השתא) בשם ר"י מקורביל ואף שמחמת איסור יום טוב לא היתה ראויה לכלבים אינו בשביל חיסרון הכנה רק אריה דרביע עלה איסור י"ט וכל שהיא מוכנת שפיר מקרי מוכן לאדם דדעתיה דאינש אכל מידי דחזי ליה ולשאר תירוצים שכתבו התוס' שם באמת צ"ע. ועכ"פ בעגל שלא שלמו לו שמנה ימים קודם י"ט עכ"פ כיון דמסיק מוכן לכלבים הוה מוכן לאדם אם כן היה דעתו מתחילה או שלא יתקיים וישליכנו לכלבים או שיהיה לאדם אם כן אינה מוקצה בשום אופן. וכן משמע דהא קשה איך הוה מוכן אגב אמו לכלבים הא ודאי אינו רוצה להשליכה לכלבים שהרי רוצה שתלד ויכשר לו הולד לאכילת אדם וצ"ל דמ"מ לא מקרי מוקצה רק בשביל שאין דעתו עליו כלל. אבל כאן מה שאינו משליכה לכלבים הוא בשביל שאפשר שיולד ממנה הכנה לאדם א"כ כ"ש דהוה מן המוכן שהרי עכ"פ לא הקצה אותה מדעתו ודעתו על הולד שבשביל כן ממתין מלהשליכה לכלבים מקרי שפיר טפי מוכן לאדם

ג) ובזו י"ל דליתא למ"ש במג"א (סי' תצח סק"ח) דצ"ע בזה לפמ"ש התוספות (שם ד"ה מוכן) דבעינן מוכן ועומד אם עגל שנולד מן הטריפה מותר דאינו מוכן ועומד לכלבים. ולמ"ש י"ל דליתא. דמה שאינו משליכה לכלבים הוא בשביל שרוצה למוכרה לנכרים. וא"כ כי היכי דאמרינן מוכן לכלבים הוה מוכן לאדם. כ"ש בטריפה שראוי לאדם רק מחמת איסור אינה ראויה לישראל דמ"מ כיון דמוכן אגב אמו לנכרים דעתו אכל אידי דחזי ליה ואף דבי"ט אינו רשאי לשחוט לכותים הא גם לכלבים אין ראויה מחמת איסור י"ט כדפרישית (באות ב) וע"כ עיקר תליא בראויות של אותה דבר למה שהיא ראוי לא מקצה מדעתיה וא"כ כ"ש בעגל