משיבת נפש חלק ב קנט

דקיימא לן (רס"י תקיח) מתוך שהותרה (שחיטה) [הוצאה] לצורך הותרה שלא לצורך כיון דמוכרח דברעפים לא חיישינן למה שצריך לבודקן גם בעוף הנדרס קיימא לן להקל וזהו נכון. וראיתי להגאון מהר"ג בתשובה שם שביקש לומר דמיפשט פשוט להו האיבעיא ממקום אחר דבחולין (נא.) אמר רב נחמן בית הרחם אין בו משום ריסוק אברים וקאמר (שם:) תא שמע עגל שנולד בי"ט שוחטין אותו ביום טוב ומשני בהפריס על גבי קרקע. וקשה הא מכל מקום איכא סייעתא לרב נחמן דבית הרחם אין בו משום ר"א דאי יש בו משום ר"א אם כן מאי מהני הפריס שהיא עמדה הא מ"מ בדיקה מיהא בעי. וא"כ אי מחזקינן ריעותא ביום טוב אין שוחטין אותו בי"ט דבעיא בדיקה. אלא ודאי לא מחזקינן אלו דבריו ז"ל. ואני אומר דודאי הא לא מכרעא והלואי שלא יהיה מוכח ההיפך דהא כל הפוסקים פסקו (ביו"ד סי' טו ס"ב) בהך דבית הרחם אין בו משום ריסוק אברים דאפילו בדיקה לא בעי (עי' יו"ד סי' נח סעי' ג) ואם כן כ"ש קשה מאי קאמר תא שמע מעגל שנולד בי"ט הא שם י"ל נהי דלא חיישינן לריסוק אברים לענין שתהא צריכה מעת לעת מכל מקום י"ל דצריך בדיקה על כל פנים רק שאין לו דין נפילה לגמרי שבתוך מע"ל אפילו בדיקה לא מהני. אלא ודאי ס"ל להש"ס דאי בעי בדיקה לא היו שוחטין אותו בי"ט דמחזקינן ריעותא ושפיר פשיט דרב נחמן דאפילו בדיקה לא בעי. ומשני בשהפריס ע"ג קרקע ואם תאמר עמדה צריכה בדיקה י"ל דהא כתבו התוס' (בחולין שם ד"ה בית) דעיקר רבותא אף שאין יכול לילך. וברא"ש (שם סי' לה) איתא שאין יכול לעמוד. וא"כ בהפריס דליכא ריעותא ממילא אין לחוש לר"א ואין כאן שום ראיה. ומה שקשה לישני בפשיטות בדליכא ריעותא כתבתי בחידושי עכ"פ אין שום ראיה מכאן להקל

ד) אך האמת יורה דרכו ודעתי מסכמת כמ"ש הרב בעל חוות יאיר דבעיא דעוף הנדרס ס"ל דאינה ספיקא דאורייתא אלא שהרב בעל חוות יאיר נתן טעם משום דכי שחיט בהתירא קשחיט כמו דשחטינן כל הבהמות [וכי בתר הכי נמצאו טרופה] לא חיישינן להשוחט כלל למלקות עיין שם. ובאמת דמיון זה אינו עולה יפה דאפילו בשבת דאיסור סקילה בשחטו ונמצא טריפה בסתר פטור כדאיתא בפסחים (עא:) והטעם דהוא אנוס. משא"כ בדבר שצריך בדיקה מדינא פשיטא דמספיקא אין לו לשחוט שהוא מלאכה דאורייתא אבל הדבר ברור דס"ל דשאני מלאכת י"ט דשרי מכח מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך. ואע"ג דכתבו התוספות (ביצה יב. ד"ה ה"ג) דצורך קצת מיהו בעי י"ל כיון דאפשר שתהיה כשירה עכ"פ בשעת שחיטה מקרי צורך קצת. והראי' שהיה להם בזה הוא דהא קיימא לן במסוכנת אם יש שהות ביום לאכול ממנה כזית ביום שוחטין אותה בי"ט ואף שאין אוכל ממנה (עי' ביצה כה.). ואף דבמסוכנת שהגיע עד שערי מות ואם לא תפרכס הרי היא נבילה ואיך יתירו לשוחטה בי"ט דהא משום הפסד ממון לא נתיר איסורא דאורייתא כדאיתא בפסחים (מו:). וא"כ כיון שהיא מסוכנת קרוב הדבר שלא תפרכס. ודוחק לומר דרובן מפרכסות דהא משמע דמספיקא אסורה כדאיתא בפרק השוחט (לז.) במשנה [דקתני השוחט בלילה כו' ומצא כתלים מלאים דם כשרה הא מספק אסור] וגם לא חילקו אף שקרובה מאד למיתה כל עוד נשמת רוח חיים באפה מותר לשוחטה. אלא ודאי ליכא שום איסורא דאורייתא בהך שחיטה דמ"מ שחיטה דשחיט לצורך אוכל נפש היא דאדעתא דהכי שחיט. ואפשר דאפילו בלא מתוך נמי שרי האי שחיטה מאחר שאי אפשר לברר ובספיקא היא ואפשר שתהיה מותרת דכי קשחיט לצורך אוכל נפש קשחיט ואף דנמצאת טריפה בתר הכי ואינה באה לאוכל נפש הרי זה דומה לשחט ואחר כך בא זאב ונטלה דמכל מקום לצורך אוכל נפש קשחיט אף שבסוף לא אכל ממנה כלום. וצ"ע להר"ן שכתב (ביצה לד) דספיקא דאורייתא הוא איך יתרץ ההיא דמסוכנת. ואולי יש לומר דמחלק הר"ן דבמסוכנת עדיין הספק תולה שאפשר שתפרכס ואף שבסוף לא פירכסה. משא"כ בטריפה שאינו רק חסרון ידיעה פן תמצא טריפה ואי משכחא טריפה הרי כבר היא טריפה בשעת שחיטה ואינו אלא גילוי מילתא למפרע ששחט שלא לצורך אוכל נפש. וכה"ג חילקו התוס' ר"פ החולץ (לה: ד"ה תגלי) כן יש ליישב סברת הר"ן. ובהכי ניחא דלא פשיט ליה רבי ירמיה מרעפים לפי מה ששנה מפני שצריך לחסמן. ולפי זה י"ל אע"ג דברעפים לא חיישינן למה שצריך לבודקן היינו משום דשם הספק תולה ודמי למסוכנת. משא"כ בספק טריפה שהוא גילוי מילתא באותה שעה ששחט. ומ"מ הרא"ש והרמב"ם והרשב"א לא ס"ל לחלק בכך דסוף סוף מלאכתו ששוחט הוא עושה בשביל אוכל נפש ומה לי שיתברר אחר כך או שנתברר עכשיו. ואם כן הוי ליה ספיקא דרבנן ולקולא ובפרט דגם במסוכנת שאפשר ג"כ שכבר גדלה הסכנה כל כך בתוקף שאילו בא אליה היה מעיד שאין בה כח לפרכס אם כן ג"כ באותה שעה ששחטה כבר הגיעה שערי מות ואפילו הכי שרי. וכן מסתבר דעכ"פ לא גרע מצורך היום קצת שהרי השחיטה צריכה לו פן תהיה לו למאכל מקרי שחיטה לצורך אוכל נפש מאחר שאי אפשר לו לעמוד על הדבר ומספק נמי שרי ליה לעשות פן תהיה למאכל. וכיון דמילתא דרבנן הוא נקטינן לקולא. ואם כן אפילו תימא דנשאר לרבי ירמיה בספיקא מכל מקום יש להקל בספיקא דרבנן

ה) ומעתה ניחא מ"ש ביורה דעה (סי' רסו סעי' ז) דאדם שלא מל לא ימול בשבת וראייתו מהך שצריך לבדקן. והקשה הגאון מהר"ג הא בא"ח (סי' תצח ס"ח) פסק דעוף הנדרס מותר לשחוט אלמא לא קיימא לן כהך לישנא דצריך לבדקן. ולפי זה ניחא דבשלמא לענין יום טוב נקטינן לקולא דאף אם ימצא טריפה אחר כך ממילא הותרה לו מלאכה זו מאחר שאפשר שיסתעף ממנו אוכל נפש. ולא היה אפשר להבחין עד אחר שחיטה נמצא שהוא צריך לאוכל נפש פן יהיה ממנו אוכל נפש והוה מלאכת אוכל נפש שהתירה התורה אפילו לא בא לכלל אוכל נפש לבסוף דאי אפשר לו לעשות דבר זה בטרם שישחוט. וכן בליבון רעפים שהותר לצורך אוכל נפש אפילו פקעי אחר כך מאחר שהיה צריך לצלות הוצרך ליכנס לספק מאחר שצריך לו אוכל נפש מזה וזהו מה שהתירה התורה. ואין לומר יאכל עוף אחר דהא ליתא דכל שמצטרך לאוכל נפש התירה התורה כל עוף שרוצה לשחוט ואפילו זה שהספק עליו. אבל מצות מילה לא ניתן שבת לדחות אצלה כי אם כשתתקיים המצוה בודאי. וא"כ לזה שאפשר שיקלקל ולא יקיים המצוה לא הותרה שבת אצלו כלל. ולא שייך לומר שאי אפשר לו לבא לידי המצוה עד שיכניס עצמו בספק מלאכת שבת דמעולם לא הותרה ליכנס בספק. אבל כאן מאחר שמותר לצורך אוכל נפש שאפשר שתהיה כשירה ואי אפשר לברר הספק בטרם ישחוט מקרי שחיטה לצורך אוכל נפש וזה התירה התורה שהרי אוכל נפש אפילו לא בא אחר כך לכלל אכילה כגון שלא אכל אין איסור בדבר דעכ"פ מלאכת אוכל נפש בשעת עשייה הוה אבל מצות מילה לא הותרה שבת אצלה כי אם ע"ד שתתקיים המצוה בפועל וזה ברור. ומעתה ודאי אחר שהסכימו כן הרמב"ם והרשב"א והרא"ש לפסוק הבעיא לקולא מאחר שהיא מילתא דרבנן וכן הוא בטור וקבעו בש"ע הלכות י"ט סימן תצח [חסרון איזהו תיבות יש כאן]

ו) ומעתה מה שהביא בשם א"ז דבמקום דשכיחי טריפות כמו כשירות אסור לשחוט בהמה בי"ט לפמ"ש (באות ד) דמילתא דרבנן היא י"ל דע"כ לא מיבעיא לן בש"ס אלא בעוף הנדרס דבעוף פרטיי י"ל דמחזקינן ריעותא ואין כאן מניעת שמחת י"ט. אבל לאסור לשחוט שום בהמה ביום טוב פן תמצא טריפה זה לא מצינו כיון דמן התורה שרי לאכול ממנה בלי בדיקה. ומה ששכיחין הטריפות יותר הוא לסיבת חומרות מנהגים שונים כיון דמן התורה שריא אין