משיבת נפש חלק ב קנח

הלכה כרבי עקיבא שסובר אפילו נפש בהמה במשמע. ולכן משמע לן ודאי דרבי יהושע בן לוי לא ס"ל כלל סברא דרב הונא וס"ל דאפילו במידי דחזי ליה אסור לבשל בשביל הנכרי משא"כ הרמב"ם שכבר הקדים להודיע לנו בחכמת לשונו וזה לשון הזהב שלו (שם בהלכה הקודמת). אין אופין ומבשלין בי"ט כדי להאכיל לכותים שנאמר כו' לכם ולא לכותים לפיכך מזמנין את הכותי בשבת ולא בי"ט שמא ירבה בשבילו ע"כ ואם כן צדקו שניהם יחדיו דיש לחוש שירבה בשבילו דברים האסורים ודבריו ברורים ונכונים

ובהכי ניחא דהמתין בש"ס בהך ופליגא אחר שכבר השיאו לדבר אחר דאביי אמר הני סופלי כו' לרבי יוסי הגלילי היכי שדינן ולא אמרו מיד אחר מימרא דרב הונא. ולפמ"ש ניחא דכל ההוכחה דרבי יהושע בן לוי פליג הוא מפני שלא בא מפורש בזה בדברי רבי יהושע בן לוי שלא כרבי עקיבא וגם מנהג סופלי משמע כרבי עקיבא לכאורה. ולכן לא משמע להו שיסמוך רבי יהושע בן לוי על היסוד שאין הלכה כר"ע בהחלט מבלי שיפרש זה קודם ולכן משמע לן דפליגי עכ"פ לפי פסקו של הרמב"ם לא מוכח כלל שיחלוק רב הונא על דינו של ריב"ל וצדקו שניהם יחדיו. ואין לדייק מנ"ל לפסוק כרב הונא אי פליג על רבי יהושע בן לוי י"ל כיון דרב הונא עביד בה עובדא ומעשה רב ובש"ס שקיל וטרי אליביה פסק כוותיה

ב) ואפילו לדעת הרי"ף והרא"ש י"ל דע"כ לא פליגי ופסקו דלא כרב הונא אלא באפייה דסוף סוף מה שטורח בשביל הנכרי יש בו חשש איסור משא"כ בשחיטה דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה גם לרבי יהושע בן לוי ליכא למיחש למידי. וגדולה מזו כתב הר"ן שם דגם הרי"ף מודה אי קפדי בנתינת ריפתא לינוקא עד שיאפו שלהם אדעתיה דנפשיה טרח וגם ר' יהושע בן לוי מודה. ואע"פ שכתבתי בתשובה אחרת (בחיו"ד סי' יט) שאין דעת התוס' כן וכן נראה שהוא דעת הרב המגיד (פ"א הי"ד מיו"ט) דרבי יהושע ב"ל פליג אפילו בכה"ג ובזו אין מקום למה שתמה הב"י (סי' תקיב) על הרב המגיד במ"ש שיש כאן הודאת בעל דין ע"ש. מ"מ בשחיטה דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה כ"ע מודו דאם אוכל הישראל מעט מן הבהמה שרי ליתן שאר הבשר לנכרי אלא דלרב הונא נראה אפילו אינו אוכל הישראל כלום לבסוף מ"מ מותר כיון דלא קפדי א"כ כ"ש בבהמת ישראל שאין צריך לאכול כלום ממנה רק כיון דחזיא ליה שרי וכן מוכח מפרש"י שם שפירש על קושיית הש"ס [לר"ה] מבלשת בד"ה והא חזי למיכל מיניה ולא יקפידו שהרי משלהן הוא. וכבר ביארתי בתשובה (שהזכרתי) שהוקשה לרש"י דבשחיטה הו"ל למשרי אפילו אי ליתא לדרב הונא דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה דהא ארב חסדא ואהך דבהמה חצי של ישראל דשרי דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה לא קשיא ליה מידי ולכן פירש דודאי ס"ל בהך דבלשת לא אכלו כלום ממנו רק לרב הונא אפילו אין אוכל כלום ממנו לבסוף כיון דבתחילה חזי ליה ליכא איסורא ולכן משמע לן דליכא איסורא בזה עכ"פ בדיעבד לרב הונא כיון דחזי ליה דאל"כ מאי קשיא ליה נימא דלא אכלו כלום מן העגל אלא ודאי ליכא איסורא כיון דמעיקרא חזי להו אפילו לא אכלו כלום ממנו אין כאן איסור כיון דחזי לישראל לרב הונא מ"מ נראה דרבי יהושע בן לוי דלא ס"ל הך סברא דחזי ליה אף ע"ג דמודה בשחיטה היינו משום דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה. אם כן צריך לאכול מכל בהמה דוקא ואפילו למ"ש בט"ז (סי' תקיב סק"ו) שלא התיר רב הונא רק ביש אונס בני חילא בנ"ד נמי איכא הפסד ממון ועונש הגוף. גם כתבתי בתשובה אחרת (עי' בחיו"ד סי' יט אות ג) דמפירוש רש"י ותוספות (שם ד"ה חזינן) שדחקו שלא יחלוק רב הונא ארב חסדא ולא כתבו בפשיטות דרב חסדא מיירי בלא אונס לא משמע הכי. וא"כ לכאורה פשיטא דיש להתיר שיאכל מכל בהמה לישראל ואפילו לאחר אכילה יש להתיר במקום פסידא כי האי וכמ"ש הט"ז שם גם כן בזה והארכתי בתשובה

ג) ברם צריכין אנו לבאר עיקר דין השחיטה ביום טוב לפי שמהרש"ל (ביש"ש ביצה פ"ד סי"ט) החמיר בה ופסק כהא"ז דבמקום דשכיחי טריפות כמו כשירות אסור לשחוט בי"ט וכל שכן היכא דאיכא ריעותא ותמך יסודתו בהררי קודש בהך דמיבעיא דבעי מיניה רבי ירמיה מרבי זירא (ביצה לד.) אמתניתין דעוף הנדרס אע"פ ששהתה מע"ל צריכה בדיקה אי שרי לשוחטו בי"ט מי מחזקינן ריעותא משום חשש איסור מלאכה בי"ט, ופרש"י (שם ד"ה מי מחזקינן) דבשאר בהמות אף על גב דמחמירין לבדוק סמכינן ארובא ורוב בהמות אינן טריפות וס"ל למהרש"ל להחמיר מספיקא ולכן ס"ל היכא דשכיחי טריפות כמו כשירות יש להחמיר שלא לשחוט בי"ט וכ"כ בהג"א (שם סי' טו) בשם א"ז ונראה אע"ג דכמה בהמות שמטריפין מכח חומרות ואם כן מדינא כשירות הם מ"מ כיון דאנן מחמירינן שלא לאכלם הוה שחיטה שלא לצורך. ואם כן בנ"ד ודאי כיון שאין הפסד לקצב בין כשירה לטריפה שהרי מצטרך לו לאנשי חיל ולחולים שלהם. אם כן בודאי שאין מקילין שום קולא ובודאי יהיו הטריפות כמו הכשירות

אך ראיתי כי דברי מהרש"ל שחולק על הרמב"ם (פ"ב ה"ד מיו"ט) והרא"ש והרשב"א שפסקו להקל בהך איבעיא, והרא"ש כתב הטעם (דריש לקיש דלקמן) מפני דריש לקיש אמר (שם לקמן) בקדירה חדשה ומשום ליבון רעפים אלמא טעמא משום חיסום דאל"כ ליכא חיוב חטאת אבל משום שצריך לבודקן ליכא חיוב חטאת ותמה מהרש"ל דמ"מ ללישנא דרבי יוחנן אמר מפני שצריך לבודקן אם כן הילכתא כרבי יוחנן לגבי ריש לקיש ועוד דילמא תרווייהו איתא שצריך לבודקן ולחסמן ומאן לימא לן דלבודקן לא חיישינן ועוד דרבי ירמיה גופיה מוקי מתניתין משום חיסום ואפילו הכי מיבעיא ליה. ועיין בתשובת חוות יאיר (סי' קנח) תשובת הגאון מהר"ג שטרח טובא ליישב דברי הרא"ש

ולענ"ד פשוט הדבר דכיון דלא משכחינן בגמרא תירוצא אחרינא על חיוב שופת הקדירה אלא משום ליבון רעפים ע"כ איתיה לטעמא דחיסום אם כן ע"כ לישנא דחיסום הוא עיקר ומוכרח ואידחי ליה לישנא דלבודקן ולתרווייהו איתנייהו ל"ח מאחר שלא נאמר בדברי ר' יוחנן אלא חדא וכיון דנקט לחסמן ע"כ לא איכפת ליה טעמא דבדיקה כלל. ועוד אי ס"ל נמי טעמא דבדיקה אם כן איך לא זכר רק לחסמן דנפיק מיניה טעותא לענין עוף הנדרס שלא נחזיק ריעותא וה"ל למימר תרוויהו אלא ודאי לא חייש לבדיקה כלל. אך מה שהקשה מהרש"ל דר' ירמיה גופיה אמר אנן מפני שצריך לחסמן מתנינן ליה אם כן קשה מאי קמיבעיא ליה כיון דנקט טעמא דצריך לחסמן משמע דלא חיישינן לבודקן ומוכח דלא מחזקינן ריעותא. אע"כ אף אם נימא טעמא משום שצריך לחסמן לא נפשטה בעיא דעוף הנדרס הא ודאי קושיא אלימתא היא ודברי מהר"ג אינם מספיקים לדעתי. ולכן נלענ"ד ליישב דס"ל להרא"ש ודאי אי נקיט הטעם משום שצריך לחסמן מוכח דלא מחזקינן ריעותא כדפרישית יש לומר דודאי יש לחלק בין ליבון רעפים דאפילו פקעי ליכא איסורא דאורייתא דהא מקלקל הוא וליכא מלאכה דאורייתא. ואין לומר דאיכא הבערה שלא לצורך דאי אמרינן הואיל לא מחייב אהבערה דחזי לצורכו כדאיתא (פסחים מז:). משא"כ בשחיטה אם הוא שלא לצורך עביד מלאכה גמורה. וא"כ יש לומר אע"ג דלא חיישינן ברעפים על שצריך לבודקן מכל מקום אסור לשחוט עוף הנדרס. אך אי אמרינן מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה שלא לצורך אם כן גם בשחיטה אין איסור מן התורה כיון דשייך לומר מתוך שהותרה שחיטה לצורך הותרה שלא לצורך ואין חילוק בין עוף הנדרס לרעפים ואם כן ע"כ רבי ירמיה דמיבעיא ליה בעוף הנדרס ע"כ לא ס"ל מתוך או דמספקא ליה בהא גופיה אי שריא מכח מתוך. אם כן אנן