משיבת נפש חלק ב קנה

[שהביא הרא"ש שם]' דחוקים דהא מתני' [דאהלות] סתמא תנן בעופות ודגים ודגים דרכן לבלוע [שלם בלי שום לעיסה] ואפ"ה הוה עיכול בשיעור שתפול לאור

ומעתה נראה להסביר יותר סברת ה"ר יונה ולא קשיא קושיית המגן אברהם מחלב כיון דחזינן בכשירה שינקה מן הטריפה דשרי אף שיש בו טעם בשביל שנשתנה וכן היכא דהוה עיכול דשרי וע"כ היינו דוקא שהתורה אסרה הדם המתמצה מן החי וכן חלב הטריפה שנתמצה מן הטריפה ותמצית גופה הוא והנה אם ינקה הכשירה ממנו וכנוס במעיה כבר פסק כח הראשון שנשתנה לענין אחר וזה השינוי מחשבו כאילו לא בא מתמצית החי כלל ופנים חדשות הוא לכן שרי וכן המוס"ק שמתחילה היה דם ולא היו אוכלין אותו ואחר כך שנשתנה למוס"ק השינוי הוא לפי שגרם לו שנפסק ממנו כח הבא מתמצית החי ונשתנה לדבר אחר שאותו דבר נעשה בו בשביל שמתעכל הכח הראשון ומאבדו לגמרי ועדיף טובא מחלב שינקה מן הטריפה ושרי לכ"ע משא"כ הך דדם נעכר ונעשה חלב גם זה הכח מתמצית האיסור הוא שהרי החלב הוא האיסור דם ממש א"כ פשיטא דלא שייך לומר בתר השתא אזלינן שלא הותר מעולם וכמו כן באפרוח אי לאו דעפרא בעלמא הוא לא שייך להתירו בשביל שנשתנה שלא נאבד כח האיסור כלל שהרי הביצה אסורה והביצה גרמה לאפרוח שנוצר ממנו ולא אבד שם האיסור ממנו רק שפעל בו כח החיוני ולא גרם פסיקת הכח הראשון כלל אדרבה הוסיף תת כח חיות בו ג"כ בכה"ג ודאי הוה אסור אי לאו דעפרא בעלמא הוא ונפסק כח הראשון

ולפ"ז אפשר גם בדם שנותנין במלח וצוקר אפשר ללמוד (בו) [בהו היתר] לדעת רבינו יונה שמהפכו ג"כ לצוקר כמו הדבש ולא דמי לעור קיבת נבילה דנותן טעם בגבינות רק שהוא טעם כל דהו ומעמיד לא בטיל אבל בזה אפשר דדמי לדבש שמשתנה לדבר אחר לגמרי

ובענין הטריא"ק לא ידעתי מה אומר בו כי בודאי אם הוא ראוי לאכילה ואינו עפרא בעלמא צריך לומר שהוא כעין המוס"ק שנעשה פירשא בעלמא ואפשר שנפרך לגמרי ודמי לבשר המת אחר שנתיבש ונפרך לגמרי דכבר נתבטל טעמו הראשון ומשתנה לפירשא בעלמא ואי ליתא לדברי רבינו יונה ע"כ הוא בענין שאין ראוי לאכילה כלל מצד עצמו וע"י סמנים אוכלין אותו לרפואה ועיין נדרים (מא:) כי טרייקא לגופא פירש הרא"ש טרייקא סם עשוי מתערובת מינין

והנה למ"ש התוספות דטומאה חמירא מאיסורא אע"ג דלענין איסור לא מהני עיכול לענין טומאה מהני עיכול אם כן נראה בטרי"אקה שהוא בשר אפעה אם מתיבש כל כך עד שנפרך כיון דבכה"ג לענין טומאת מת פרחה טומאתה מיניה אין ראיה שיהיה מותר בשביל זה אבל להך תירוצא דלא מפלגינן בין איסור לטומאה היכא דמיפרך גם האיסור פקע מיניה ועיין מנחות (סט.) דמיבעיא לי' לריב"ח פיל שבלע כפיפה מצרית ופריך למאי אי לבטל טומאתה תנינן כל הכלים יורדין כו' ואין עולין מטומאתן אלא ע"י שינוי מעשה ומסיק דבלעה הוצין ועבדינהו כפיפה ומיבעיא ליה אי הוה עיכול ופריך תפשוט ליה מהא מעשה שבלעו זאבים ב' תנוקות ופרש"י והקיאום דרך בית הריעי ובא מעשה לפני חכמים וטיהרו את הבשר ומשני שאני בשר דרכיך ונפשוט מסיפא כו' שאני עצמות דאקושי טפי ע"כ. וקשה לפ"ז אפילו בלע כפיפה נמי תיבעי לך דכיון דהוה עיכול לא שייך לומר שאינן עולין מטומאתן דהא בשר מת ודאי אינו עולה מטומאתו ע"י שינוי ואפילו הכי מהני עיכול לטהר וא"כ אפילו בלע כפיפה ואין שינוי מעשה מ"מ כיון דהוה עיכול ונעשה כלי גללים לא יגרע משינוי מעשה דפנים חדשות באו לכאן ועיין בתוס' זבחים (צו ד"ה אלא) בכלי חרס שהוסקו נעשו ככלים חדשים פנים חדשות באו לכאן אה שאין שינוי מעשה ואם כן כל שכן היכא דהוה עיכול לגמרי מיהו מסקנת התוס' שם דטעמא משום בליעה מ"מ לשיטת ר"ת צ"ע וגם עיכול ודאי טפי הוה פנים חדשות דמעיקרא כלי עצים ואחר כך כלי גללים וצ"ע. והנה התוס' (במנחות שם ד"ה דבלע) הקשו מחיטין שבגללי בהמה שמטמאין טומאת אוכלין ותירצו שאני טומאת אוכלין דראוי לגר אבל טומאת מח לא תליא אלא בעיכול ומשמע מלשון זה דלענין טומאת אוכלין לא מהני עיכול וקשה לפ"ז מה הקשו אחר כך דהכא מסקינן דבשר דרכיך הוה עיכול ובדג אסור באכילה ומאי קושיא הא כבר חילקו בין טומאת אוכלין דחזי לאכילה א"כ מה"ט אסור ובטומאה תליא בעיכול. ונראה דדוקא לענין טומאת אוכלין פסיקא להתוס' שכיון שראוי לאכילה מטמא טומאת אוכלין אבל מכל מקום אפשר דפקע איסורא כיון דהוה עיכול כמו בכשירה שינקה מן הטריפה לכן הביאו תירוץ רב האי דמחלק בין טומאה לאיסור ובסוף מסקו התוס' מסברא בין לענין איסור בין לענין טומאה כל דבר שניכר בשלימותו שלא נתעכל ולא נלעם בפיו כגון חיטין שלימין שבגללי בקר ודגים שלימין דלא הוה עיכול כו' וזאבים שבלעו כו' מסתברא שלא היו שלימין ואיתן חיטין שנמצאו במעי תרנגולת בפסח ראוי להחמיר עליהם דלא דמי להך דבעופות כדי שתפול לאור דמיירי בבשר הנלעס ולא נכנס שלם בגוף או מטעם שפירשתי דחיטין קשין הם עכ"ל והנה התוס' מפרשין דבדבר שלם לא הוה עיכול ותימא אם כן איך יפרנסו הך דפיל שבלע כפיפה מצרית דעלה מייתי מזאבים דמיירי בלא לעיסה דהא משמע שהקיאה גם כן הכפיפה דלא הוה שינוי מעשה וע"כ בלא לעיסה מיירי דלעיסה חשיב שינוי כדאמרי' (כתובות ל:) כיון דלעסיה קניה ואין לך שינוי מעשה גדול מזה שהרי נתבטל מתורת כלי וע"כ איירי בהקיאה שלימה ובכה"ג מיירי בבלע הוצין ועבדינהו כפיפה אם כן מוכח בהדיא דאף דבלעה שלם מדמי ליה להך דזאבים וכן מבואר בהדיא בפרש"י (במנחות שם ד"ה אלא) דשם ליכא שינוי מעשה דשלימה הקיאה. וכפי הנראה מפשטא דפשיט מזאבים ולא מחלק בין כמה ימים שהה כדמפליג באהלות בכלב בעינן שלשה ימים נראה דהיכא דהקיאה דרך בית הריעי לעולם הוה עיכול אפילו מיד והיינו במידי דאינו קשה דבש"ס מפליג בין בשר דרכיך ועצמות דאקושי אפילו דרך בית הריעי לא הוה עיכול וכיון דמספקא לן בש"ס בהוצין אי דמו לבשר או לעצמות אם כן גבי חיטה נמי איכא לספוקי דקשיא מבשר ורכיכא מעצמות אבל לומר דחיטה אקושי טפי מהוצין לא מסתבר דסתם הוצין הם של דקל כדמשמע ב"ק (צו.) לוליבא ועבדיניה הוצא ומסברא קשים לעיכול יותר מן חיטה שהוא מאכל אלא דאפשר דלגבי בשר מקרי אקושי טפי ורמי בר חמא דבעי (במנחות שם) בחיטין שבריעי בקר אם זרען אפשר דמגו חדא מיבעיא את"ל דלא הוה עיכול או אפשר אע"ג דהוה עיכול מ"מ יצליחו לזריעה שהרי בלא"ה הזרע מצמיח אחר שיבלה בקרקע כנודע והא דקאמר בש"ס שם אי למנחות הקריבהו נא לפחתך ה"ק אי למנחות מיבעי' ליה אי הוה עיכול בלא"ה אין ראוין למנחות אבל למאי דבעי אי זרעינהו יש לומר דפשיטא ליה דהוה עיכול רק בזרעינהו מיבעי' ליה דמ"מ ראויים לזריעה ותדע לך דהא קשה למה ליה למיבעי בענין רחוק ושאינו נוהג תיבעי ליה לענין מצה וברכת המזון תורת חיטים עליהם דאין לומר דפשיטא ליה דלא הוה עיכול דהא ודאי לא עדיפא מכפיפה כדפרישית אלא נראה די"ל דפשיטא ליה טפי דהוה עיכול כיון שהקיאן דרך בית הריעי הוה עיכול טפי מכפיפה שקשה להתעכל יותר. ולדעת הר"מ צ"ל דהא דמיבעיא לן בבלע הוצין ועבדינהו כפיפה היינו כשנראה בו עיכול שאינו כמו שבלע ואינם שלימים אף דבעיא קמא הוא בבלע כפיפה והקיאה שלימה לאו מטעם עיכול מיבעיא דפשיטא לן דלא הוה עיכול ומ"מ מיבעיא לן אי נטהר מטומאתו וזהו דחוק וכן פרש"י בהדיא ב"ב (כב.) דמיבעיא לן משום עיכול והנך רואה כמה רב מהדוחק בפירוש זה. וא"כ נראה ודאי