משיבת נפש חלק ב קנד

ולענ"ד נראה ליישב דברי רבינו יונה דודאי בחלב שהוא תמצית הגוף ואמרינן דם נעכר ונעשה חלב וא"כ כיון דהדם הוא הנפש וזהו שאסרה תורה והחלב בעצמו הוא ג"כ דם הנפש רק שנשתנה שמו בשביל שינוי מראהו וטעמו א"כ אכתי לא נפיק מתורת דם שאחר שאסרה התורה תמצית הנולד מן הגוף שיש עליו שם דם הרי כבר נעשה איסור ובשביל שהזמן ושינוי טבע הגוף אחר לידה גרם לו עכירות אכתי דם עכור הוא שכמו שהדם הוא נפש החי ואין החלב רק כדם הקזה ומגפתו של הבהמה אין לנו לומר ששינוי השם יגרום לו היתר שהרי באמת בדם עצמו כמה מראות יש כדאיתא בנדה (יט) ונהי שנשתנה שמו לחלב אין לנו לומר שזה גורם היתר שאין שם זה רק להפריש בין דם אדום לדם לבן אבל באמת י"ל דאכתי לא נפיק מתורת דם שהרי טבע החלב נולד מגופה כטבע הדם רק בזמן שהטבע גורם לו עכירות משתנה ללובן סוף סוף נולד מתמצית הגוף כמו הדם ולא פעל בו הגוף שינוי למעליותא ולהתירא כלל ואחר שכבר היה עליו תורת דם עדיין תורת דם עליו רק שיש הפרש בשם דם אדום נקרא דם ודם עכור נקרא חלב אבל לא נתכוונה התירה לקרותו בשם חלב כדי שיהיה ניתר בשבילו אחר שכבר היה שם דם עליו ואמרינן שלא נשתנה שמו רק להפריש שזה דם לבן. משא"כ המוס"ק שנתיבש בחיה ונעשה פירשא בתחילה כשהיה דם אסור משום שהוא תמצית גוף החי ונשתנה לפירשא שאינו תמצית הבעל חי שהרי אין פירשא זה מתמצת מנפש החיה כלל שנאמר שהוליד תמצית החי ענין שהוא בו עכשיו אמרינן שכבר אבד שם דם ממנו לגמרי ונשתנה שאינו מתהוה מתמצית החי כלל רק פירשא אזלינן בתר השתא ופירשא הוא וכשאנו אומרים שהוא פירשא הרי הוא כאילו לא נולד מגוף החי כלל ושינוי הפירשא הוא שינוי התמצית הנולד מתמצית החי ואחר שנשתנה תמצית המתמצה מן החי לדבר המובדל מהתמצית החי שפיר י"ל דשרי שהרי לא נאסר רק הבא מתמצית הגוף כדאיתא בבכורות (ז.) ודבש מותר ג"כ אף שבא מן הטמא לכן לימד בו ה"ר יונה היתר מאחר שנשתנה לפירשא הוה נשתנה לדבר שאינו מגופה כלל ובתר השתא אזלינן, ובהכי ניחא מה שהקשה עוד במג"א שם מאפרוח שנולד מביצת טריפה דאמרינן (תמורה לא.) דשרי משום דבעידנא דקגביל עפרא בעלמא הוא ולא אמרינן דבתר השתא אזלינן לא קשיא כלל דכיון דהביצה עצמה אסורה א"כ תיקשי למה הביצה אסורה בשביל שגדלה באיסור הא אפילו אם הטריפה נתהפכה לביצה היה ג"כ מותר וקשה לדעת ה"ר יונה למה תאסר הביצה אע"כ דהביצה הוה כמו אבר מגוף התרנגולת טריפה ואם כן אי לאו סברא דעפרא בעלמא הוא לא קשה כלל לפמ"ש דשם נראה כאילו דבר אחר הוא שאינו מגופה כלל אבל הביצה שהוא אבר התרנגולת טריפה הגם שהתרנגולת פעלה בו כח חיות ושינוי מראה אעפ"כ לא יצא מכלל אבר הטריפה

ב) והנה הרא"ש (ברכות פ"ו סי' לה) כתב דראייתו צריכה ראיה ולפענ"ד נראה להביא ראיה לדברי רבינו יונה מהא דאיתא (אהלות פי"א מ"ז) הכלב שאכל בשר המת כו' כמה תשהה במעיו ג' ימים ובעופות ודגים כדי שתפול לאור ותשרף והנה התוס' בכורות (ז: ד"ה דג) הקשו אמתני' דהתם דדג טהור שבלע דג טמא אסור, ותירצו חד תירוצא לחלק בין איסור לטומאה, ולכאורה תמוה דהא חזינן דלענין אכילה מקילינן טפי דנבילה שאינה ראויה לגר אינה קרויה נבילה ומותרת באכילה ולענין בשר המת איתא (נדה נה.) דעד דמיפרך אפרוכי הוא מטמא וא"כ איך מטהר במתני' בשר המת משום דהוה עיכול דהא חזינן דטומאה חמירא מאיסורא. ועוד קשה דשם בבכורות איתא מאמר רב הונא עור הבא כנגד פניו של חמור מותר מ"ט פירשא בעלמא הוא ומייתי סיוע מעור הבא כנגד פניו של אדם טהור ולדברי התוס' קשה דילמא לענין טומאה דוקא טהור אבל לא לענין איסורא. לכן נראה ברור דהא דמפלגינן בין טומאה לאיסור היינו משום דטומאת מת לאו בטעמא תליא מילתא רק שגזרה תורה על המת שיטמא וכשבא במעי הבהמה והוי עיכול לא מיקרי בשר המת עוד ואינו מטמא אבל לענין איסורא דבטעמא תליא מילתא לא מהני עיכול שאין העיכול בזמן קצר משנה הטעם כ"כ שנאמר שכבר יצא מענינו הראשון דמ"מ הטעם אינו משונה כ"כ מאשר היה מעיקרא אם לא בעיכול גמור שמשתנה לגמרי הטעם וא"כ ניחא דודאי לענין שיהיה מותר העור מעיקרא אין לחלק בין טומאה לאיסור וא"כ נראה אף להך תירוצא במוס"ק שעצמותו נשתנה ונעשה ע"א לגמרי מסתמא נשתנה לגמרי הטעם שהרי מעיקרא אין דרך לאוכלו אפילו נכרים אין אוכלין הדם רק לאחר שנעשה מוס"ק א"כ ודאי נשתנה לגמרי לכן יש להתירו

וכל שכן לפי התירוצים דלא מפלגינן בין איסור לטומאה כלל ומותר בעופות ודגים בשהה כדי שתפול לאור ותשרף אף דודאי אכתי ראוי לאכילה כאשר החוש מעיד שחטה שנמצאת במעי עוף עדיין ראויה לאכילה וכן מצינו בכתובות (סו:) שהיתה מלקטת שעורים מבין גללי בהמתן ואם לא היה ראוי לאכילה לא היה מקום למחלוקת וכן נראה מדברי הפלתי (ס"ס פג) דאף דלענין איסור הוה מעוכל מ"מ יש בו טעם טוב אם כן ע"כ משום דנשתנה שרינן

וכן מוכח מכשרה שינקה מן הטריפה שהחלב כנוס במעיה ולרוב פוסקים שרי דפירשא בעלמא הוא (עי' י"ד סי' פא סעי' ו) ואין הטעם בשביל שאין לו רק טעם פרש דהא משנה ראשונה אסרה קיבה שבישלה בחלבה (עי' חולין קטז:) ואי בטעמא תליא מילתא אין מקום לחלק בין משנה ראשונה דודאי לא פליגי אם יש לו טעם רק אם מתבטל במעיה וכה"ג איתא במס' פרה (פ"ט משנה ה) דר"י ס"ל דבטלו במעיה, ותימא על מג"א הנ"ל שכתב שם וא"ל דהמוס"ק פירשא בעלמא הוא ולא הוי מאכל כלל דא"כ לכ"ע שרי מידי דהוה אכשירה שינקה מן הטריפה דמותר להעמיד גבינות בקיבתה ועוד שהדבש טוב למאכל הנה הבין טעם כשירה שינקה מן הטריפה דמותר דלא הוה מאכל. ולא נהירא דאם כן במה נחלקו משנה ראשונה עם משנה אחרונה אי בטעמא תליא מילתא הלא חיך יטעם אוכל אם החלב שבקיבה ראוי לאכילה ועוד מפורש במשנה ע"ז (כט:) כהן שדעתו יפה שורפה חיה אלמא שראויה לאכילה וא"כ למה בכשירה שינקה מן הטריפה קיבתה מותרת אפילו בצלול אע"כ דחשבינן ליה שנשתנה ונעתק על ענין אחר לכן מותר ואם כן כ"ש במוס"ק שנשתנה לגמרי ואפי' לדעת האוסרין בצלול היינו משום דלא מיחשב להו שינוי כ"כ אבל המוס"ק שנשתנה לגמרי שהרי מעיקרא לא היה ראוי לאכילה ועכשיו ע"י שינוי שנעשה בו נעשה ראוי לאכילה י"ל דשרי כדברי ה"ר יונה

ג) ובאמת תמוה למה הוצרכו [התוס' והרא"ש פ"ק דבכורות סי' ח] לכנוס בדחוקים שונים ליישב בין טומאה לאיסור שאין שום הכרח לזה שכבר כתבו התוספות בעצמם שם די"ל דאיירי בלא שהה שיעור עיכול ואין בזה שום דוחק דהא מתני' לא אתיא אלא לאורויי דכיון שאינו גדוליו אסור ולא מיירי מעיכול כלל. גם יש להוסיף ולומר דבדגים שדרך שבולעין חיין א"כ לא חשיב עיכול כשנמצא דשמא יוכל לחיות זמן מה ולא סגי בשיעור שתפול לאור ותשרף. ועוד דיש דגים גדולים הרבה שצריך זמן רב כשישרפו באור ג"כ ומנ"ל להחמיר בחטה שנמצאת בתרנגולת לענין חמץ במשהו שלא יהיה עיכול שכל מעיין יראה כי מה שכתבו התוס' דמתני' בלא שהה שיעור עיכול הוא המרווח. ועוד תמוה לי שאפילו נחלק בין איסור לטומאה כיון דחזינן למתני' שתפול לאור ותשרף הרי שחום הטבעיי פועל בו כמו שריפת האור א"כ אפילו תימא דלא הוה עיכול אפשר דמ"מ אינה מחמצת עוד דהא אפילו חליטה מועיל שלא תחמיץ וכ"ש זה שחשוב עיכול לענין טומאה עכ"פ גם דברי ר"מ פונטייזא