משיבת נפש חלק ב קנג

עבור ימי פסח ישאר לו איך יחשוב אותו כעפר הרי בודאי אחר הפסח ישאר לו ובודאי לא יניח לשום אדם ללקחו נמצא בשביל שמותר לאחר פסח לא יצוייר בו ענין ביטול מיהו על חמץ שאין ידוע אין דעתו עליו כלל דרוצה לצאת ידי מצוה שלא ישאר ברשותו ולאו דעתו עליו כלל שימצא אחר פסח חמץ שיהיה ראוי לו לאכול או ליהנות בו לכן מהני ביה שפיר ביטול מיהו לפי האמת שאסרוהו חכמים בהנאה גם לאחר פסח ממילא אין דעתו עליו כלל שאין לו חפץ בו שהרי לעולם אסור עליו וא"כ א"ש כל הסוגיות דלפי האמת שאסור לאחר פסח שפיר צודק בו ענין ביטול שאין דעתו עליו כלל וא"ש כל הסוגיות. וגם הא דמייתי הגאון מכל דין שאתה דן תחילתו להחמיר וסופו להקל א"ש אי יליף רבי יהודה שאור דאכילה משאור דראיה דא"כ מותר לאחר פסח ולא שייך בו ענין ביטול כלל או דרבנן אליבא דנפשייהו קאמרי דס"ל דאחר פסח מותר מן התורה כר"ש או כמ"ש הפר"ח דמיירי בתוך זמן איסוריה והארכתי בפלפול זה ליישב כמה קושיות נמצינו למדין לדברי הרמב"ם ביטול אינו הפקר רק השבתה בלב ובעבור ימי פסח הרי הוא שלו כמקדם אבל הפקר צריך לחזור ולזכות בו כיון שיצא מרשותו ואם כן ממילא ניחא דהירושלמי קאמר בהפקיר דוקא דאילו ביטול ע"כ לא מהני שיהיה מותר לאחר פסח דאל"כ לא שייך ענין ביטול בחמץ ידוע שהרי דעתו עליו ולכן אסור בין בשוגג בין באונס ולא שייך לומר דלא ליקנסיה דע"כ עשו חכמים משפט שוה לאוסרו לאחר פסח ואין לדון ההיתר מצד הביטול דכשתמצי לומר שמותר לאחר פסח לא שייך בו ענין ביטול כלל שהרי יודע שמותר לאחר פסח ואם כן א"ש לר' יוסי דודאי ביטול שייך גם לר' יוסי דביטול אינו רק השבתה בלב מיהו בהפקיר בפירוש ודאי נפיק מרשותיה אם ההפקר היא הפקר גמור כבר יצא מרשותו לגמרי ולא עבר עליו וליכא למקנסיה אף אם יזכה בו אחר פסח. מיהו ודאי אם קדם אחר וזכה בו קודם שיזכה בעל החמץ הוא זוכה דלענין זה הוא הפקר לכן לר' יוסי לא מהני מדין הפקר כיון שלא בא ליד אחר לא מקרי הפקר רק ביטול ובביטול ליכא למשרייה לאחר פסח דא"כ אין הביטול כלום שהרי דעתו עליו ולא הוה ביטול אבל בהפקר אף אם דעתו לחזור ולזכות בו מ"מ השתא לאו ברשותו קאי וצריך זכיה מחדש ואסרו בירושלמי משום הערמה שמא יערים ולא יפקירנו בלב שלם ואם ירצה אחר להקדים ולזכות בו לא יניחנו וא"כ אין זה הפקר בלב שלם ואין פיו ולבו שלם בדבר. ואם כן א"ש דברי הירושלמי דבנפלה עליו מפולת לית כאן הערמה ושרי משא"כ לרבי יוסי דאינו רק מדין ביטול ועיקר דין הביטול שלא יהי' דעתו עליו לכן אסרוהו בהנאה כדי שלא תהיה דעתו עליו אבל אם הוא הפקר גמור אף שדעתו לחזור ולזכות בו לא איכפת לן דסוף סוף אינו ברשותו ופליגי אי חוששין להערמה שלא יפקירנו בלב שלם אף שמפקירו בפירוש והכל נכון וברור וראיה למ"ש בדברי הרמב"ם

ו) מיהו הרא"ש שכתב בהדיא (שם סי' ד) דבביטלו נראה שהוא מותר אף שהדברים שכתבתי נכונים הם בשיטת הרמב"ם מ"מ דבר חדש הוא וי"ל לשאר פוסקים דהא באמת יש להבין למה תיקנו לשון ביטול טפי היה להם לתקן לשון הפקר שהיה יוצא מרשותו לגמרי ואין לחוש להערמה דהא מ"מ היה אסור אחר הפסח א"כ היה מפקירו בלב שלם כמו בביטול לכן ס"ל להרא"ש דבאמת ביטול מטעם הפקר כמ"ש התוספות (ד: ד"ה מדאורייתא) ולדידהו קשה לר' יוסי דס"ל הפקר בעינן דאתי לרשות זוכה איך מועיל ביטול וכן קשה מהא דאיתא במס' שבת (יח:) גיגית ונר וקדירה לב"ש אפקורי מפקר להו ולא מצינו חולק על זה. לכן נראה דהא דבעי ר' יוסי דליתי לרשות זוכה היינו בדבר שסתמו אינו יוצא מרשותו אבל דבר שסתמא יוצא מרשותו ודאי מפקירו בלב שלם דבשלמא בדבר שהוא שלו וחשוב בעיניו אינו יוצא כ"כ מרשותו כמו דבר שאין ראוי לו ומ"מ אתי שפיר הירושלמי דודאי אם יתכן לו זכיה שיזכה בחמץ אחר פסח ה"ל כשאר הפקר דבעינן שיבא לרשות זוכה שראוי לזכות בו משא"כ חמץ שאסרוהו בהחלט ממילא לא בעינן רשות זוכה שאין ראוי לשום אדם לזכות בו וכעין סברא שכתבתי (אות ה) להרמב"ם נמצא דלר' יוסי ע"כ ההפקר הוא לסיבת שנאסר עליו עולמית ואין ראוי לשום אדם לזכות בו אבל לעולם הביטול מדין הפקר לכ"ע לפי האמת שנאסר בהנאה ואליבא דידן דלא בעינן דאתי לרשות זוכה אינו אסור רק משום הערמה וא"כ כיון דהביטול הפקר גמור הוא לשיטת התוספות והרא"ש שפיר י"ל כדפרישית דדוקא בביטל ולא ביער כיון שלא עשה כדין נראה שרצונו להערים שישאר לו החמץ משא"כ במפולת שלא נתחייב כלל בביעור וא"כ גם בנ"ד שלא היה חיוב ביעור עליו שפיר יש להתירו מטעם שביטלו ואף דלא נודע לו שיש חמץ בתוכו כיון דמטעם הפקר הוא ודאי דעתו להפקירו אם יהיה חמץ בתוכו ויהיה חייב בביעור הוה כמפקירו על תנאי. מיהו לדעת הרמב"ם י"ל דבכה"ג לא שייך ביטול כלל דלדידיה הביטול לאו משום הפקר הוא רק שישים במחשבתו כאילו הוא דבר שאינו וכאן ודאי כיון שדעתו עליו לא שייך בביטול תנאי כלל בפרט אם נתירו לאחר פסח א"כ דעתו עליו בכל אופן כדפרישית בסברת הרמב"ם

מיהו כאן שהוא תערובת ג"כ וכפי הנראה מסתמא הוא פחות מכדי אכילת פרס דאל"כ היה נרגש ודאי הטעם יי"ש ומסתמא הקונין קונין אותו בחזקת יין פראנץ א"כ מסתמא אין מעורב בו כ"כ וא"כ ליכא בל יראה לכמה פוסקים ויש לסמוך עלייהו במקום הפסד כיון דאיכא תרתי ביטול ותערובות

סימן יב

בענין איסורים שנתהפכו לדבר אחר ושנתעכלו אם נפקע האיסור עי"ז

שאלה מה שהוקשה למעלתו על הטרי"אקה שכתב הטור (א"ח סי' תמב) שהוא בשר אפעה [מין נחש] שחוק עם חמץ איך מותר לאוכלו שהוא שרץ טמא ואגב יתבאר בחטה שנמצאת בתרנגולת אי יש לצדד דחשוב עיכול, גם ענין המוס"ק, ודם שנותנין בצוקר

תשובה כמדומה שראיתי ענין הטריא"קה שהוא בשר אפעה שנתבלה זמן רב בעפר המדבר עד שמתהפך ולא הוה אלא פירשא בעלמא ואינו נאכל רק לרפואה ונבילה שאינה ראויה לגר אינה קרויה נבילה ואף שקצת ראוי לאכילה אפשר דעפרא בעלמא הוא. והנה אין לנו עסק בדברים של מציאות איך נעשה ואם יש ששים כנגדו או שאינו כדרך הנאה ואינו מותר רק לחולה. אמנם נראה דאף שיהיה ראוי לאכילה כיון שמתהפך לענין אחר לגמרי יראה דתליא במ"ש רבי' יונה על המוס"ק בטא"ח (סי' ריו) שהוא מן דם המתקבץ בחטוטרות של חיה ונתן ה"ר יונה טעם להתירו דבתר השתא אזלינן ופירשא בעלמא הוא והביא ראיה מדבש שאם נותנין לתוכו בשר נבילה מתהפך לדבש. והנה המג"א (שם סק"ג) הקשה עליו מהא דאמרינן בבכורות (ו:) דחלב חידוש הוא דדם נעכר ונעשה חלב וס"ד שיהיה אסור ולדברי ה"ר יונה מאי ראיה הא בתר השתא אזלינן ובחק יעקב (סי' תסז סקט"ז) נקט פלגא בידיה שתירץ על הדבש שהוא כבר היתר אמרינן דנבילה נתהפכה להיתר אבל שם דנין על החלב אם נעשה היתר כיון דדם נעכר ונעשה חלב י"ל שלא הותר כלל. והנה תירץ דבש אבל עדיין לא תירץ למה התיר ה"ר יונה המוס"ק שהדם עצמו מתהפך וקים ליה בדרבה מיניה שהביא ראיה מדבש על המס"ק דבתר השתא אזלינן ולדברי חק יעקב לא דמי כי עוכלא לדנא: