משיבת נפש חלק ב קנב

אופן שיהיה ולא שכיח שלא יוכל לפדותו בשום אופן לכן לא פלוג בזה דאין האונס ניכר וגם היה לו להחליטו לנכרי אבל באונס אחר שהאונס ניכר אפשר דלא קנסו ואפשר דגם הרמב"ם מודה באונס הניכר שהרי כתב הרמב"ם הטעם כדי שלא יניח חמץ ברשותו כדי שיהנה בו אחר פסח והיינו שיאמר אנוס הייתי וא"כ י"ל באונסא דמוכח מודה הרמב"ם דשרי וא"כ י"ל בנ"ד אונסא דמוכח הוא מאחר שלא נודע כלל שיש בו חמץ ואין לו לחוש כלל משא"כ נידון של בעל מנחת יעקב אינו אונס דמוכח כלל דמי יודע שמסר שטר מכירה וממילא לא דמי למפולת כלל שהאונס ידוע ובנ"ד גם כן כ"ע מסקי דעתייהו שאין דרך לערב חמץ ביין

ובזה ניחא מה שהוכיח המנחת יעקב שם מגזל חמץ ועבר עליו הפסח דקי"ל דאומרים באיסורי הנאה הרי שלך לפניך מוכח דאסור לנגזל אף שהיה אנוס ש"מ דלא פלוג בתקנתם, ולפי מ"ש לאו ראיה הוא כלל דשם אין האונס ניכר דשמא היה יכול להוציאו קודם המועד. ובלא"ה לא הבנתי מה דנתחבטו בזה דהא פשיטא דחמץ שעבר עליו הפסח אסור מקנס לכ"ע כדמוכח מהך דחמצן של עוברי עבירה וא"כ שם כיון דהגזלן ודאי עבר על בל יראה ואתעבד ביה עבירה ממילא לכ"ע אסור שכיון שעבר הגזלן נאסר לכ"ע וזה פשוט ואם כן לא מצינו ראיה שיהיה אסור באונס

ד) ובאמת יש לעיין מנ"ל להרמב"ם דבשוגג ואנוס אסור ג"כ דהא בגיטין (נג:) מייתי כמה ענינים דלא קנסינן שוגג אטו מזיד ובביטל איסור בשוגג קי"ל (יו"ד סי' צט) דשרי ולא קנסינן שוגג אטו מזיד וכן בנפלו ונתפצעו דאמרינן בגמ' שם (נד:) דשייך אתי לאיערומי ואפ"ה קי"ל בשוגג יעלו (עי' רמב"ם פט"ז הי"א ממא"ס) וא"כ מנ"ל להרמב"ם [בחמץ שעעה"פ] דבשוגג אסור ג"כ, ועלה בדעתי דמשמע ליה ממתני' (פסחים י:) דלא בדק בתוך המועד יבדוק לאחר המועד ומשמע ליה דלאו ברשיעי עסקינן אלא ודאי איירי ששכח לבדוק ואפ"ה אמרינן דיבדוק לאחר המועד מפני החמץ שהוא אסור ש"מ דאפילו בשוגג נאסר אלא דאכתי קשה דילמא שם איירי בלא ביטל דאם לא בדק מסתמא לא ביטל והוה דאורייתא ובדאורייתא קנסינן שוגג אטו מזיד אבל בביטל דהוא דרבנן מנ"ל לקנוס שוגג אטו מזיד ומתני' י"ל דמיירי בלא ביטל דהא הבודק צריך שיבטל ופריך ונבטליה בד' ובה' ומשני כיון דלאו זמן איסורא הוא ולאו זמן ביעוריה ישכח, (עי' פסחים ו:)

וראיתי בספר מקור חיים שחיבר הגאון אבד"ק ליסא (בביאורים סי' תמח סק"ט) נתן טעם לזה מה טעמא קנסו לאונס במפולת וגזל ולא כן בבכור ומוכר עבדו וכוון מלאכתו ושדה שנטייבה בשביעית וחילק דשם הדבר הוא שלו וצריך להפסידו ממנו ובאונס לא קנסינן ליה משא"כ בחמץ בפסח היה חייב בביעור ודנין אותו כאילו כבר נתבער ואין לו הפסד בביעור של עכשיו עכ"ד ואני אומר בודאי אילו היה מבואר בש"ס שאסור באונס היינו צריכין לקבל כל הדוחקים אבל אחר שבש"ס אינו מבואר דנאסר באונס ומגזלן אין ראיה דודאי לאחרים אסור ג"כ כדפרישית לעיל, ובעיקר הסברא אין טעם לחלק בכך אחר דטעמא משום קנסא למה יקנסו האונס ואי משום שאילו בפסח היה חייב לבער יקנסו אחר פסח סוף סוף אחר הפסח ממון דידיה הוא ממילא ואי לאו סברא דקנסא היה זוכה בו והיה שלו לגמרי וא"כ סוף סוף קונסין אותו בשלו וגם בהרהינו אצל נכרי כבר כתבתי (אות ג) דאין ראיה כלל שהיה יכול לפדותו או להחליטו לנכרי במעותיו וגם אין האונס ניכר וגם קי"ל בדבר חשוב בנפלו ונתפצעו בשוגג יעלו אף דכבר נאסרו עליו מ"מ לא קנסינן בשוגג וכן בטבעת של ע"ז שנתערב ונפל אחד לים או הפילה שוגג דעת הרשב"א להתיר ג"כ בשוגג דדמי לביטל איסור והחולקים אין חולקין רק בהך דקל בעיניו להפיל אחד לים עיין (יו"ד סי' קי ס"ז) וגם הוא קולא יתירה הרי שאף שכבר נאסר עליו הדבר באיסור גמור ניתר ע"י מעשה שוגג שלו ולא קנסינן כ"ש שאין לאוסרו מתחילה בשוגג מיהו י"ל דהרמב"ם משמע ליה לפרושי הך דלא בדק היינו באונס דבשוגג לא שכיח שישכח כל זמני הביעור לכן משמע ליה דמיירי בנאנס ע"י איזה אונס ומוכח דאפילו אנוס אסור החמץ ולפ"ז מוכח דאפי' ביטל לא מהני דכיון דמפרש דמיירי באנוס שלא יכול לבדוק מ"מ הרי יכול לבטל אלא ודאי גם ביטול לא מהני, ובהכי ניחא דר' יהודה גזר דילמא אתי למיכל מיניה (עי' פסחים י:) וקשה וכי יעבור בבל יראה משום הך חששא א"ו בביטל איירי

ה) מיהו נ"ל דהרמב"ם לשיטתיה אזיל ויתישבו מה שתמהו על הירושלמי (פסחים פ"ב ה"ב) וז"ל הפקיר חמצו בי"ג ר' יוחנן אמר אסור ר"ל אמר מותר כו' א"ר יוסי לרבי פנחס נהיר אתה כד הוינן אמרין אתי' ר"י כר' יוסי ורשב"ל כר"מ (פירוש דר' יוסי ס"ל בס"פ אין בין המודר דאין הפקר עד שיבא לרשות זוכה) אינו כן אלא רבי יוחנן חייש להערמה ורשב"ל לא חייש מה ביניהון נפלה עליו מפולת מ"ד הערמה לית כאן הערמה והוא מותר מ"ד משום זכיה לית כאן זכיה והוא אסור ע"כ. והוא תמוה דאיך יעלה על הדעת ולר' יוסי לא מהני ביטול וכמה משניות נשנו דמבטלו בלבו וכן בפסחים (מט.) מוקי מתני' כר' יוסי דמבטלו בלבו וגם למה נחשוד להערמה הא יכול לבטל וכמ"ש בתשובת תורת השלמים וגם למה לא אמר בש"ס דילן טעמא דבדיקה משום הערמה שלא יערים שלא יבטל ויאמר שביטל ובספר מקור חיים (סי' תמח בביאורים סק"ט) כתב דגם רבי יוסי ס"ל ביטול מהני רק דמ"מ אסור בהנאה כיון שחייב בביעור מדרבנן עכ"פ קנסינן ליה רק בהפקיר בי"ג פליגי דבשעת הביעור לא היה ברשותו לא חל עליו מצות ביעור ואינו חייב לבערו לכן מותר אחר פסח ולרבי יוסי הוא מדין ביטול בעלמא ואינו הפקר גמור רק גלוי דעתא דלא ניחא ליה לכן אחר פסח אסור דלאחר הפסח שלו הוא ממילא אסור ע"ש באורך. ולא נהירא לי דאטו שמא גרם שאם הביטול מועיל כל כך שלא יעבור בבל יראה כמו הפקר אין טעם לחלק בין ביטול להפקר ואם בביטול חל עליו מצות ביעור משום דילמא אתי למיכל מיניה אטו משום דאמר לישנא דהפקירא בטלה להך גזירה ואי משום שנשאר שלו מה בכך הלא ע"פ הדין הוא שלו וליכא למקנסיה בלא עבר והביטול ודאי עושה בלב שלם. ועוד אי פליגי אם בהפקר הוה כאילו יצא מרשותו למ"ל לפלוגי אחר הפסח ליפלגו בפסח גופיה אם מחוייב לבערו או לא כיון שלא הוציאו מרשותו אם חל עליו מצות ביעור וצריך לבערו או לא דבהא תליא ההיתר לפי דבריו. והנלע"ד היא עפמ"ש בחדושי ליישב דברי הרמב"ם (פ"ב ה"ב מחמץ) שכתב ומה הוא ההשבתה האמורה בתורה שיסיר החמץ הידוע מרשותו ושאינו ידוע יבטל אותו בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל ושכל חמץ שברשותי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל עכ"ל וכתב בכ"מ דמשמע מדבריו דלחמץ ידוע צריך ביעור מדאורייתא וסוגיית הש"ס (פסחים ז.) בתלמיד היושב לפני רבו וכן בהולך לשחוט את פסחו סגי להו בביטול אף דהחמץ ידוע וכן מהא דפריך דכי משכחת לה לבטלה וכן הרמב"ם גופיה כתב בסוף הלכות ברכות משעה שגמר בלבו לבטל נעשה מצות ביעור לכן מסיק דאי אפשר לקיים נוסחא זו כלל ובאמת גם בכל בו הביא בשם גאון דלחמץ ידוע לא מהני ביטול ומייתי ראיה מהא (דפסחים כז:) דלא מצא עצים לשורפו ישב בטל והתורה אמרה תשביתו, הא יכול לבטלה. ועוד הקשתי ממה שפסק הרמב"ם (פ"ב מחמץ) בתשע צבורין בספיקות להקל מטעם דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי ה הוה חמץ ידוע. וכתבתי ליישב הכל ע"פ סברא אחת דודאי עיקר הביטול שלא יהיה דעתו עליו כלל כמ"ש הרמב"ם בהדיא. והנה מן התורה לדידן חמץ שעבר עליו הפסח מותר כר"ש א"כ ממילא לא שייך בו ענין ביטול כיון שידוע לו שאחר