משיבת נפש חלק ב קנא

יוחנן ורבא ס"ל טעם כעיקר דאורייתא ואין עולה על הדעת כלל לדחות הלכה פסוקה של רבא. איברא דבהא איכא לעיוני דמ"ש המג"א שם בטל ברובא בעלמא די"ל דאין זה רק בחמץ שעבר עליו הפסח ונתערב אחר פסח אבל אם נתערב תוך הפסח בפחות מס' אפשר דאסור אי אמרינן דעבר בתערובת כשיש טעם כעיקר לשיטת הפוסקים דטעם כעיקר דאורייתא ועוברין בבל יראה כדאיתא (בסי' תמב) והמ"מ (ספ"ד מחמץ) כתב בהדיא ותערובת חמץ שעבר עליו הפסח נראה מדברי רבינו כיון שעבר עליו ודאי אסור הוא וכשאמרו כי קניס ר"ש בעיניה אבל ע"י תערובות לא קניס היינו שאם עבר הפסח על החמץ ואח"כ נתערב מותר שבתערובת זה לא נעשה איסור ולא עבר עליו הפסח אבל בתערובת שעבר עליו הפסח והיה חייב לבערו ועבר עליו אסור כו' ודוקא שיש בו כדי אכילת פרס שעובר עליו עכ"ל. ולכאורה קשה מי הכריחו לחלק בין נתערב אחר פסח לנתערב בפסח לימא בפשיטות דלא שרי ע"י תערובת רק בליכא כזית בכדי א"פ דבכה"ג לא עבר עליו הפסח משא"כ באיכא כזית בכדי אכילת פרס לא שרינן התערובת ולא מפלגינן כלל בין נתערב לאחר הפסח או בפסח. ונראה דמשמע ליה מדנקט [רבא] בין במינו בין שלא במינו מותר ובמינו כיון דמן התורה ברובא בטל א"כ אין לחלק בין איכא כזית בכדי אכילת פרס לליכא כבא"פ א"כ משמע דשלא במינו נמי בטל ברובא וא"כ אי אפשר להתירו כשנתערב תוך הפסח דאז עבר על תערובת חמץ וכיון דעבר על בל יראה איכא למקנסיה לכן ס"ל להמ"מ דלאחר זמנו לא קנסינן רק בעיניה ואם נתערב קודם פסח או תוך הפסח תליא אם עבר על התערובת בבל יראה איכא למקנסיה בתערובת אבל בלא עבר ליכא למקנסיה. ולפ"ז נראה להפוסקים טעם כעיקר דאורייתא אם נתערב בפסח בפחות מס' ועבר עליו אסור כל התערובת ולא אמר רבא אלא לאחר זמנו מותר כשנתערב לאחר זמנו דכללא הוא דכל היכא דעבר בבל יראה קניס. ואין לתמוה דמ"מ מה טעם לא יקנוס כשנתערב אחר הפסח דסוף סוף עבר על גוף החמץ בבל יראה ומה לי נתערב קודם או אח"כ דיש ליתן טעם לזה דבשלמא בנשאר בעינו אחר פסח הרי קנסוהו לאוסרו עליו ובמקרה נתערב דבעירבו במזיד באמת אסור כמ"ש הרא"ש (פ"ב דפסחים סי' ה) והטור (סס"י תמז) אם כן שפיר איכא מיהת קנסא בגוף החמץ כשעבר עליו הפסח אבל בנתערב בפסח א"ת שהוא מותר הרי אין שום קנס עליו במה שעבר לכן הוה כאילו הוא בעינו כיון דעבר עליו

ב) ובזה יובנו דברי הטור (סי' תמב) במ"ש כל אלו לר"א הם בלאו אע"ג דקיי"ל כר"ש דלא קניס ע"י תערובת ה"מ שנתערב אחר הפסח וב"י דחק בפירושו ולפ"ז נראה דה"ק אע"ג דלא קניס אם כן מוכח דלא עבר על תערובת ולזה כתב ה"מ. מיהו רש"י (פסחים ל.) כתב ואפילו שהה בעיני' ועבר עליו לא קניס למיסר תערובת דיליה עכ"ל וכ"כ הרא"ש שם משמע דלא מיבעי' בשהה התערובת דלא קנסינן ליה. מיהו פרש"י אפשר דלשיטתו אזיל דס"ל (חולין צח:) טעם כעיקר לאו דאורייתא א"כ י"ל דמיירי בנ"ט שלא עבר עליו מן התורה וכמו שפרש"י (בפסחים שם) ד"ה מותר אפילו בנ"ט ע"כ ולפרש"י אינו מוכרח להתיר בנתערב בפחות מכדי אכילת פרס דזה נקרא טעמו וממשו מיהו ברא"ש כתב ג"כ כלשון רש"י אף דס"ל טעם כעיקר מן התורה כנ"ל וצ"ל דמ"מ כיון דאיכא פלוגתא בטעם כעיקר עכ"פ אחר הפסח שהוא דרבנן וקיל משאר איסורין דרבנן דלא בעינן ס' דאינו רק קנסא בעלמא וכיון דרש"י ורמב"ם (פט"ו ה"ב ממא"ס) וכמה פוסקים ס"ל טעם כעיקר לאו דאורייתא לא מחמרינן אחר פסח בתערובת אפילו נתערב בפסח. נמצא לפ"ז בנ"ד אם יש בו כזית בכדי אכילת פרס הרי עבר עליו בפסח ואסור אחר פסח ואם אין בו כזית בכדי אכילת פרס תליא אם אית ביה טעם כעיקר ובפלוגתא של הפוסקים (שהביא המג"א רס"י תמב) אם עובר על פחות מכזית בכדא"פ. ואם אי אפשר לבא על המחקר ולעמוד על ענין התערובות ג"כ י"ל דספיקא דרבנן הוא שמא לא נתערב כ"כ שיעבור על בל יראה ולא מקרי ספק חסרון ידיעה בזה ע"י טעימת קפילא דכיון דאפילו איכא טעמא למ"ד טעם כעיקר דרבנן שרי התערובות כמ"ש וא"כ לא הוה בכלל חסרון ידיעה. ועוד דאפשר דלא הוה בכלל ספק חסרון ידיעה רק בדבר שהוא לפנינו ואי אפשר לעמוד על שיעורו דבזה אפילו בדרבנן לא מקילינן כדאיתא בי"ד (סי' צח ס"ג) אבל בדבר שאסור לטעום רק ע"י קפילא לא מקרי חסרון ידיעה. וכן משמע ממ"ש בש"ך (שם סק"ז) דבבשר עוף דרבנן שרי בנשפך אפילו בשאינו מינו וקשה הא אפשר לטעמו ע"י קפילא והוה חסרון ידיעה. וגם מלשון הטוי"ד שם שכתב בנתערב בשאינו מינו ונשפך אסור דספיקא דאורייתא לחומרא משמע אם טעם כעיקר דרבנן אפילו באינו מינו הולכין לקולא אף דאיכא לברורי ע"י טעימת קפילא לא מקרי בשביל זה ספק חסרון ידיעה וכ"ש בזה שקשה לעמוד על הבירור

ג) ועוד נראה לכאורה עפמ"ש בס' מנחת יעקב בתורת השלמים (סי' ו) בא' שהיה תפוס וצוה לאשתו שתמכור החמץ והיהודי היה סבור שנמכר כדינו ואחר הפסח נודע לו שלא נמכר מעולם וביקש השואל להתיר מטעם שביטל והשיב דבטור וש"ע (סי' תמח ס"ה) שסתמו משמע אפילו (ביטל) [במקום שהמנהג לומר כל חמירא וליכא חשש הערמה ג"כ] אסור ומ"מ התיר מטעם דהרא"ש (פ"ב דפסחים סי' ד) כתב בביטל החמץ אסור משום הערמה ובנפלה מפולת קאמר בירושלמי שם דלית כאן הערמה וקשה הא איכא למיחש שיאמר שהפקיר ולא הפקיר לכן חילק בין היכא שעשה שלא כדין כגון שלא בדק היטב דאף שמבטלו מ"מ צריך לבערו כתיקון חכמים ע"כ חיישינן להערמה משא"כ בנפלה עליו מפולת כיון שלא עשה שלא כדין לא חיישינן להערמה ואמרינן שמסתמא ביטל עכ"ד בקצרה. ולענ"ד יש לפקפק טובא בדבריו דאחר שהודה הרב שסתימת הפוסקים משמע אפי' בביטל נמי אסרו וא"כ כיון שמבואר (בש"ע שם ס"ג) באונס אסור ג"כ ובאונס מה שלא כדין שייך ביה מאי הוה ליה למיעבד. אלא נראה אפילו לפי דבריו לא תליא רק אם החמץ לא היה בר ביעור כגון שנפלה עליו מפולת א"כ אנן מורינן ליה לכתחילה שלא יבערנו א"כ לא היה החמץ בר ביעור כלל לכן לא גזרינן בכה"ג משא"כ אם החמץ הוא בר ביעור והיה מצווה לבערו רק לפי דמיונו שהיה נראה לו שנמכר לא ביערו א"כ לא נעשה בחמץ זה תיקון חכמים שהרי ודאי בי"ט היה מחויב לבערו רק לפי טעותו שסבור שנמכר לא עדיף מאנוס דמכל מקום אסור כמ"ש הרמב"ם (פ"א ה"ד מחמץ) והטור וש"ע. מ"מ בנ"ד אחר שנודע לב"ד בפסח ואעפ"כ לא בקשו להחזיק ריעותא וכן באמת ודאי אין החמץ בר ביעור אם אינו מוצא למוכרו בערב פסח דבשביל קלא בעלמא לא מחזקינן ריעותא שהרי אפילו באיסור אשת איש אמרו בקדושין (יב:) עדים בצד אסתן ותאסר נמצא שאם היה בא לשאול אותנו מערב י"ט אם יבערנו לא היינו יכולין לחייבו לבערו ובביטול בעלמא סגי ליה ודאי לא שייך כלל בגדר הקנס שהרי נעשה בחמץ זה כדין שלכל היותר היה די בביטול בעלמא אף דגם בזה יש לחלק דגבי מפולת אין פטור הביעור תולה בשום ידיעה שהרי ידע ממנו ומ"מ פטור מלבערו משא"כ בנ"ד אילו נתברר בפסח שזה חמץ אפשר שלא היה מועיל הביטול להתירו לשהותו מ"מ כיון דבכה"ג לא דמי לאנוס שעכ"פ החמץ היה בר ביעור מצד עצמו והכל מצווין עליו לבערו לכן הוא אסור בעבר עליו הפסח משא"כ הכא דבימי הפסח לא נודע אם יש שום חיוב על זה החמץ לבערו דלא ה"ל לאסוקיה אדעתיה שזה חמץ י"ל דאין לקונסו ובפרט דהא דבאנוס אסור שכתב הרמב"ם לא מצינו לזה שורש גמור בש"ס דמה שהביא המ"מ שם מדין ישראל שהרהין חמצו אצל נכרי לא דמי לאונס כלל שהרי הוטל עליו עכ"פ חיוב הביעור למכור כל אשר לו ולפדותו או באיזה