משיבת נפש חלק ב קנ

ישראל מעות יחזיר לו החמץ א"כ לא ניחא ליה לנכרי שיקנה לכן הישראל עובר. גם י"ל דליתיה לנכרי בחצרו כדאוקמינן בפ' שור שנגח [מ"ט:] ולא קנאו אלא שא"צ לזה עכ"ל מ"ש בחידושי ישנים ואף דחצר (דנכרי) [דגברא] דעת הרמב"ם (פי"ז ה"י מאבידה) דמשום שליחות אתרבי ואין שליחות לנכרי (גבי איסור והיתר) כבר שדיתי ביה נרגא בחדושי מציעא, וי"ל שאין דעת הגאונים כן רק ס"ל משום יד אתרבאי, והרמב"ם לשיטתי' דס"ל משום שליחות אתרבאי באמת חולק על הגאונים כמבואר בדבריו (רפ"ד מחמץ ומצה)

ב) ומעתה שקטה תלונת בעל שאגת אריה על הב"י (סי' תמ) שלא עשה חילוק בין הגאונים להר"ן, דלהגאונים בעינן קבלת אחריות, ולמ"ש ליתא דדוקא בישראל בעינן קבלת אחריות מטעם דפרישית. ועתה תראה בעליל איך שגגה יצאה מלפני השליט בעל שאגת אריה במה שסובר שגם אחר זמן איסורו סגי להר"ן במוציאו מרשותו והא ודאי דכבר חל עליו מצות ביעור ורחמנא אוקמיה ברשותו ועובר בבל יראה אפילו הוא בסוף העולם עד שיבערנו כדינו, ומה שנמשך לו זה מדברי הר"ן שפירש על יחד לו בית דמקבל אחריות על חמצו של נכרי בביתו של נכרי שרי שהרי איתא במכילתא יצא חמצו של ישראל שהוא ברשות נכרי אף על פי שיכול לבערו לא בא הר"ן אלא ללמוד שכשהחמץ ברשות הנכרי אינו חל עליו מצות ביעור לכן אף ע"ג דהתם בפסח מיירי היינו בשביל שהחמץ של נכרי ולא חל עליו מצות ביעור מעולם ולכן ביחד לו בית אף שחייב באחריות כיון שהוא בביתו של נכרי לא התחיל מצות ביעור לחול עליו כלל כיון דגוף החמץ של נכרי הוא לא מחויב הישראל לבער שהרי החמץ של נכרי וכ"ש הוא כיון דאינו חייב לבער בשביל שזכה בו הנכרי ואינו מחויב לבער של נכרי כיון שאינו בביתו א"כ כ"ש כשהחמץ של נכרי באמת רק שהישראל קיבל אחריות והוא בבית הנכרי שלא חל עליו החיוב כלל מאחר שאינו מצוי בידו עכ"פ יהיה איך שיהיה הדבר ברור דאחר שחל עליו חיוב הביעור תו לא מהני במוציאו מרשותו. ואפי' קודם זמן הביעור אם הוא חמץ שאין יכול להפקירו כגון שהוא של נכרי וקיבל עליו אחריות שאין יכול לבטלו או אפילו הפקידו ביד נכרי אחר נמי עובר שאין לומר שזוכה בו בהגיע זמן האיסור שהרי מאחר שעיקר החמץ של נכרי. וכן בחלה (בפסחים מו:) דלא מהני ביטול לטובת הנאה אין תקנה להוציאה מרשותו מאחר שאין יכול להפקירה וברשותיה קאי לענין בל יראה אי טה"מ ולפ"ז חמץ שאינו שלו רק שקיבל עליו אחריות והפקידו ביד נכרי אחר אפשר דאפילו להגאונים אסור מאחר שאין הנכרי זוכה בו ודלא כנראה מדברי מ"א (ר"ס תמ) ואין להאריך בזה יותר

ג) ומעתה בנדון חמץ זה שהיה ביד נכרי כל ימי פסח אם לא ידע בו הישראל עד עבור ימי פסח ודאי הוא כמו נדון דמנחת יעקב (בתשובותיו סי' ו) ועדיף מיניה שהיה מופקד ביד נכרי ויש להתירו בהנאה בפשיטות אכן אם נודע לישראל בתוך הפסח אף שהיה מופקד ביד נכרי הרי לדעת הר"ן גם להגאונים אסור לאחר הפסח כמו שהוכיח מנכרי שהלוה והרהינו הישראל ואפ"ה אסור דאף לפמ"ש (אות א) לא מוכח מידי מ"מ קשה לחלוק על הר"ן, אך יש לצדד דדוקא בפקדון שהיה מוטל על הישראל מצות ביעור בזמן הביעור והיה לו להוציאו מן הנכרי או שיראה קודם פסח להוציאו מידו בהא קנסוהו אבל כאן בזמן הביעור לא עלה בלבו כלל שלא ימסרנו הנכרי ואחר זמן הביעור מאחר שאינו עובר עליו לא הצריכו חז"ל לטפל בחמץ בזמן האיסור מאחר שע"פ הדין אינו עובר עליו וליכא למקנסיה ומצורף לזה הביטול דלהעיטור (שהביא הטור סי' תמח) מותר בהנאה בלא"ה וכאן איכא נמי סברת בעל מנחת יעקב דהא דלא סמכינן על הביטול היינו בשביל שעשה שלא כהוגן ולא ביערו א"כ י"ל דתלינן דגם הביטול היה ע"ז החמץ שלא כהוגן וכיון דבזמן שביטל היה כהוגן ליכא למקנסיה

ד) ומה שפקפק מענתו שמא לא היה דעתו ע"ז החמץ לבטלו מאחר שהיה סבור שכבר נמסר ליד ישראל אין זה פקפוק של כלום דתחילת הביטול נתקן על שמא ימצא ברשותו אף מה דלא אסיק אדעתיה וכן עובדא דמ"י הנ"ל שסמך על הביטול אף שסבור שכבר נמכר. ולפי שדרכי תמיד להדר למצוא מקור מים חיים ממים הנאמנים ש"ס וראשונים הנה כי כן מוכח ג"כ בש"ס ריש פסחים (ד:) הכל נאמנים על בדיקת חמץ אפילו נשים ועבדים וקטנים ומסיק משום דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי ומשמע אפילו צוה תחילה שיבדקו מ"מ נאמנים אם אמרו בדקנוהו ועי' מ"א (סי' תלז סק"ח) דלכתחילה אין לסמוך על נשים מ"מ לכ"ע אם ציוה להם שפיר סמכינן על אמירה דהני וקשה הא כיון שציוה וחשב שבדקו א"כ לא היה דעתו לבטל רק מה שאין ראוי להמצא בשעת בדיקה ועל זה שחשב שביערו בשעת בדיקה לא היה בכלל הביטול ואם כן הוה דאורייתא אלא פשוט שהביטול הוא לאפרושי מאיסורא על כל אשר ימצא לו וכן מוכח דאם לא כן לא היה יכול לעשות שליח לבדיקת חמץ דהא קיי"ל בדאורייתא אין חזקה שליח עושה שליחותו כדאיתא בעירובין (לב.) וע"כ משום דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי ואכתי בעושה שליח מגרע גרע שאין דעתו לבטל הנמצא בשעת בדיקה ואם כן ידע שיש חמץ בביתו במקום שיבדוק השליח וא"כ הוה בדיקת חמץ דאורייתא אלא פשוט שהביטול מועיל לכל חמץ שברשותו וכן במפרש ויוצא בשיירא ומניח בביתו מי שיבדוק אכתי תקשי הא בשל תורה אין חזקה שליח עושה שליחותו אלא פשוט דהביטול מהני לכל ובלא שום ראיה מילתא דפשיטא הוא שהביטול מועיל בכל אשר ימצא לו אף שלא ידע ממנו

ה) ומה שעלה בדעתו לבטל האיסור לכתחילה מאחר שהיא דרבנן. נראה דאפילו למי שמתיר לבטל איסור שאין לו עיקר מן התורה הנה כבר הקשו התוס' פסחים (ל. ד"ה לשהיינהו) מה הועילו חכמים בתקנתן שאסרו כיון שיכול לבטל מיהו אין זו קושיא לדעה זו דמ"מ הרי נתבטל האיסור ואין כאן איסור דכל גזירת חכמים אטו של תורה היא ובביטול אפילו ביטל איסור של תורה נמי פקע האיסור אבל במה שנאסר מטעם קנס ודאי אסור לבטלו דאל"כ אין קנס והוה כיש לו עיקר מן התורה שאין לבטלו. ועוד כיון דאסור בהנאה אין לך הנאה גדולה מזו שמערבין לכתחילה לכן אין לסמוך על זה כלום

סימן יא

בענין תערובות חמץ שעבר עליו הפסח, וביאור באיזהו פרטים מדיני בדיקה וביטול

שאלה על יין פראנץ שעבר עליו הפסח ואומרין שמערבין בו יי"ש שקורין אראק ולא נמכר בפסח

תשובה נידון דידן נראה כיון דאינו אלא תערובות וכבר כתב במגן אברהם (סי' תמז ס"ק מד) על מ"ש (הטו"מ שם דחמץ שעעה"פ ונתערב) שבטל בששים דכל הפוסקים ס"ל דלא בעינן ס' וכן משמע פשטא דתלמודא (פסחים ל.) מדר' יוחנן [סובר בזמנו בנ"ט שלב"ז מותר כר"ש ע"כ דמותר אפילו בלא ששים ומדרבא] פסק לאחר זמנו מותר כר"ש הרי בהדיא דמותר אפילו בנ"ט וכן מדפריך קנסא קניס ר"ש ודברים ברורים הם שכדאי לסמוך עליהם אפילו בשל תורה כל שכן בחמץ שעבר עליו הפסח שאינו אלא מדרבנן מקנסא בעלמא. ואף שראיתי בס' אהעו"ז שביקש ליישב דברי הטור אבל אין דבריו נכונים כלל לאפוקי דברי רבא ורבי יוחנן מהלכתא שכתב דרבא ס"ל טעם כעיקר לאו דאורייתא שאין זה דרך הפוסקים כלל ואדרבה שיטת הפוסקים דטעם כעיקר דאורייתא הוא וכ"כ הרא"ש בפרק ג"ה (סי' לא.) בהדיא דר'