משיבת נפש חלק ב קמט

גמור וע"כ בדיניהם שפסקה להם התורה ותמה על עצמך איך נקל אם הישראל קנה הבהמה לגמרי כפי דיניהם לפטור מן הבכורה לא יעלה על הדעת כלל. ומה שפקפק הרב מפראשניץ די"ל במעות ניחא ליה דליקני כמו שאמרו (ב"מ י.) בנפילה ניחא ליה דליקני בד"א לא ניחא ליה דליקני אין ענינו לכאן דבשביל שהתנה להוסיף אומץ במקח וחש לכל הדיעות לא נאמר שאין רצונו לקנות דאולי ביקש המעות שינתנו לו וכן מצינו בש"ס (ב"ב עז.) באומר זכו בשדה זו לפלוני וכתבו לו את השטר חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה אלמא שקנה אע"פ שאמר כתבו לו את השטר בפרט בחמץ בגלוי דעתא דלא ניחא ליה סגי. וגם אין לדמותו לעייל ונפק אזוזי בח"מ (סי' קץ סק"י) וה"נ כיון שביקש שיתן לו הדרויף לא קני די"ל בחמץ ודאי לא גרע ממכר שדה מפני רעתה (כמבואר שם סקי"א) דודאי גמר למקני מיד שהרי כל מעשיו להציל עצמו מאיסורא דבל יראה וכל הפוסקים כתבו דלכתחילה צריך כסף ומשיכה א"כ מסתמא מתחילה מתנין על שניהם ובדיעבד בחדא מינייהו סגי והא דבנפילה ניחא ליה דליקני י"ל דלענין ד' אמות שתיקנו חכמים הוא דוקא דכיון דלגבי זה לא חשיבא ליה ד' אמות לקנות וליכא גביה תקנת חכמים והוה כאומר או אפשי בתק"ח או דלגביה לא שייכא התקנה, ובלא"ה נמי לא קיי"ל כהך תירוצא עיין בח"מ (רס"י רסח)

גם אין לדקדק אחר שאנו סומכין לצרף מה שביטל החמץ איך קיבל הדרויף אח"כ על חמץ שאינו שלו א"כ נראה שלא היה ביטול גמור לא איריא מהא דודאי כיון דלא סמכינן אביטול משום איערומי א"כ כשמכרו ממה נפשך יוצא אם מחשבין הביטול בלב שלם הרי יצא עם הביטול ואם חושבין שאין הביטול בלב שלם יצא עם מה שמכרו לנכרי ואף שכבר היה הפקר באמת אם הביטול אמת אין המקח כלום והחמץ מותר ממה נפשך או מכח הביטול או מכח המקח. וא"כ נראה פשוט להתיר החמץ ואם אין הפסד כ"כ אין להתירו רק למוכרו לנכרי כדי שיצורף גם דעת העיטור [שהביא הטור סי' תמח] שמתירו בהנאה וגם הרב בעל מנ"י לא התיר נידן דידיה רק בהנאה עיין בסופו אם זה שלא ביטל מ"מ יש להתירו בהנאה

שוב הסתכלתי במכתבו דמעלתו שכתב והנה זה האיש שלא ביטל קשה להתיר משמע שיש אחד שלא ביטל ומי איכא כה"ג אם כוונתו על זה שמכר ע"י ליטקוב שלא היה דעתו לבטל זה כבר נתבאר דמ"מ הוא בכלל הביטול אם הוא שלו ואולי שכח מ"מ נ"ל להתיר בדיעבד בהנאה מחמת צירוף דעת המאור והמכירה שמועלת בדיניהם עכ"פ כפי מ"ש במכתבם

סימן י

בענין חמין של ישראל בביתו של עכו"ם. וביאור לשי' הגאונים

וע"ד השאלה השניה שאחד שלח יי"ש ע"י נכרי ולא נתנו נכרי לישראל ונשאר ביד הנכרי עד לאחר הפסח

הנה מה שכתב מעלתו שלדעת הגאונים [שהביא הרא"ש פ"ק דפסחים סי' ד]' פשוט להתיר כיון שאינו עובר בחמץ של ישראל שהפקידו ביד נכרי גם זה אינו עובר עליו ובאמת אין זה פשוט שהרי הר"ן כתב (בפ"ק ו. אהך דנכרי שנכנס לביתו של ישראל דגם) לדעת הגאונים מ"מ מדרבנן אסור אם לא ביערו, כדמוכח מהך דנכרי שהלוה לישראל כיון דנכרי לא קני משכון אכתי אמאי אסור בהנאה הא הוה ביד נכרי ולא גרע מפקדון לכן כתב דמדרבנן אסור (ועי' בר"ן בסוגי' שם) וכ"כ המג"א (סי' תמז סקמ"ו) בהדיא דלדעת הר"ן אסור פן יערים ויאמר שקיבל העכו"ם אחריות ולא קיבל ואם נימא שלא כדברי מג"א דגם בלא קיבל מתירין הגאונים הרי עכ"פ צריך ישוב הך דנכרי שהלוה לישראל דמוסכם מכל הפוסקים בלא אמר מעכשיו שאסור בהנאה. ואולם בזה אמרתי להעתיק מאשר כתב אצלי מימי קדם קדמתה בישוב דברי הגאונים על נכון כי מ"ש שקיבל אחריות הנה ברא"ש פ"ק דפסחים העתיק דברי הגאונים ז"ל יש מן הגאונים שאמרו ישראל שהפקיד חמצו אצל נכרי או אצל ישראל חבירו וקיבל עליו הנפקד אחריות אינו עובר וכבר כתבתי זה זמן רב בימי חרפי קרוב לכ' שנה ואין דרכי לחטט אחר ספרי האחרונים. וכעת ראיתי לבעל ש"א (סי' פג) שכתב שאין דברי הגאונים שהביא הרא"ש ענין למ"ש הר"ן דברא"ש הוזכר קבלת אחריות ובר"ן לא נזכר אחריו'. והנה עם מ"ש שם הכל נכון שכתבתי שם בזה"ל רחש לבי דבר טוב ועמוק ליישב דעת הגאונים שהביא הרא"ש כנ"ל והרא"ש תמה עליהם דמ"מ עיקר הממון של ישראל ואמת שדברי הגאונים נאמנו מאד בפי' המכילתא רק שהרא"ש הקשה על הגאונים וגם הר"ן הקשה מנכרי שהלוה. וכתבתי ליישב ז"ל והנלענ"ד שדברי הגאונים שרירין וקיימין והוא דבנדרים (פה.) באמר כהנים ולוים נהנים לי מסיק אפי' למ"ד טה"מ כיון דתרומה לא חזי אלא לכהנים ואתא למיסר עלייהו שוינהו עפרא בעלמא ועי' בפי' הר"ן שם ומבואר שדבר האסור בהנאה הוה עפרא בעלמא והפקר א"כ נראה ביש לו חמץ אצל הנכרי שמיד שנאסר בהנאה אפילו בשעות דרבנן פקע זכות הישראל וממילא יזכה בו הנכרי כזוכה מן ההפקר שאין חל עליו מצות ביעור כלל דנהי דחמץ עשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו היינו משום שרצון התורה שיבער החמץ שהיה שלו וחל עליו איסור תשביתו וקם ברשותיה דישראל וחייבתו התורה לבערו אבל אם הוא בזמן חיוב הביעור ברשותו של נכרי לא מסתבר שתפקיע זכות הנכרי כיון דלנכרי זוכה לו חצירו לא מסתבר שהפקיע התורה זכות הנכרי שיתחייב הישראל בביעור דנהי דעשאהו הכתוב כאילו הוא ברשותו היינו כשחל זמן הביעור מחוייב לבערו כאילו הוא שלו וברשותו אבל אם פקע זכות הישראל וזוכה בו אחר בזמן הביעור בזו מיעט הכתוב שאינו מופקע זכות הנכרי שישגו בידו בשעת זמן הביעור וזכתה לו חצירו לנכרי ולא חל על הישראל מצות ביעור אם בזמן האיסור בא לרשות אחר הוה כאילו היה של נכרי מעיקרא דקנאו מיד בזמן האיסור וכיון שנעשה בזמן האיסור של אחר לא אוקמה ברשותו כלל לעבור עליו ואפי' לא קיבל אחריות כלל דכשיש לומר בזמן הביעור שהוא של נכרי ממילא אין חיוב על הישראל בזמן הביעור מאחר שמניחו נכרי. מיהו בהפקיד החמץ אצל ישראל כיון דחמץ אוקמה ברשותיה אע"פ שאינו ברשותו א"כ ע"כ זה שהחמץ שלו מוטל עליו לבערו שעל זה מוטל מצות ביעור אף על פי שהחמץ מופקע ממנו מ"מ הוטל החיוב על בעל החמץ אף שלפי האמת אינו ברשותו שהרי האיסור מפקיעו וא"כ היה לנו לומר דכשנפקע זכות המפקיד ע"י שנאסר ממילא קם ליה ברשות הנפקד לגמרי אלא דבישראל לא שייך לאוקמה ברשות הנפקד דאיסורא לא ניחא ליה דליקני א"כ לא מסתבר שתטיל התורה האיסור בל יראה על הנפקד מה דלא ניחא ליה ולא שייך באיסורא כלל משא"כ אם קיבל אחריות א"כ אין תועלת לנפקד במה שיעבור גם המפקיד וכיון דע"כ חיוב ההשבתה מוטל עליו על נפקד א"כ מהיכא תיתי לומר שהעמידתו התורה ברשות המפקיד ג"כ דע"ז מיעט הכתוב בבתיכם דכיון שאינו בביתו ויש להעמידו ברשותו של הנפקד שהרי בלא"ה הוא ברשות הנפקד לענין בל יראה ממילא פקע רשות המפקיד לגמרי ואינו עובר עליו אלא הנפקד לבד שהוא בביתי ואמרינן מיד שנאסר ונעשה הפקר פקעה תביעת הראשון ונעשה ברשות הנפקד לגמרי מאחר שע"כ מוטל עליו לבערו בשביל קבלת אחריות שלו יותר מסתבר לאוקמיה ברשות זה שהוא בביתו

ומעתה נראה בהרהינו אצל הנכרי לא שייך לומר שיזכה בו הנכרי מטעם חצירו שאין זה זכות לנכרי דשמא רוצה יותר לתבוע את הישראל שיתן לו מעות גם אם יתן לו