משיבת נפש חלק ב קמח

ד) עוד עלה בדעתי לצרף דעת בעל המאור (פ"ק דפסחים ד"ז) שהביא ב"י (סי' תמג) שמותר באכילה עד הלילה וא"כ אהני ליה המכירה שמכר אלא דהב"י סיים והגס לבו בהוראה להתיר בפני ע"ה להורות קולא על סמך דברי בעל המאור ראוי לנזיפה ע"ש וי"ל שלא החמיר רק בע"פ אבל לאחר פסח דאינו אסור אלא מקנסא שפיר יש לצרף דעת המאור אם מכרו לאחר זמן איסורו. אמנם כבר מצאתי ראיתי בטורים ישינים שלי נכתב על הגליון דלא דק הב"י בזה דגם בעל המאור ז"ל כתב ולא שרי לכתחילה למיכל ולא ליהנות ע"כ ובאמת שכן הוא להדיא בבעל המאור וגם הב"ש אה"ע סימן כ"ח סס"ק כ"ג כתב לבעה"מ מדרבנן אסור באכילה ולא דק בלישניה דגם בהנאה אסור להמאור ויש להוכיח ממה שאמר חוששין לקדושין ואי מותר בהנאה ה"ל קדושין גמורין וע"כ גם לבעה"מ אסור בהנאה וא"כ ליתא לסניף זה אלא דמ"מ יש לעיין בדברי המאור שבתחילה כתב דהמ"ל רב לטעמיה דפסק כרבי יהודה (ר"ל גם לאחר זמנו כדאיתא בדף כט:) לכן פסק גם בהא דשורפין בתחילת שש ולא קיי"ל כרב אלא שכתב כיון דרבי ס"ל כרבי יהודה דאמר בשעה חמישית צא ומוכרן (פסחים יג.) לא אפשר למדחייה ובהא עבדינן כרבי יהודה ולעולם אם עבר וקידש חוששין לקדושין ע"כ לשונו בקצת תוספת ביאור. וקשה לפ"ז מה שסיים ואע"ג דסתם מתני' (דרפ"ב) כרבי יהודה דתנן עבר זמנו אסור בהנאה ואוקמינן לשעות דרבנן לא קיי"ל הכי ודכוותיה סיפא דמתני' ולא יסיק בו תנור וכיריים הוא אליבא דר' יהודה ולית הלכתא כוותיה עכ"ל. וקשה הא אתיא אפילו כרבי שמעון מאחר שאסור בהנאה מדרבנן עכ"פ ואי משום דמשמע ליה כיון דאמרינן שם לא נצרכה אלא לשעות דרבנן וכרב גידל אמר רב כו' שאין חוששין לקדושין הא גופא קשיא הא מתני' א"ש דאסור בהנאה מדרבנן עכ"פ כמו דקיי"ל דשורפין בתחילת שש. אך נראה ברור כונת המאור כיון דבש"ס פריך פשיטא ולא קאמר לא צריכא אפילו לרבי שמעון ע"כ צ"ל דס"ל להש"ס כיון דבעי שריפה ודאי אסור בהנאה לכן מוקמינן בשעות דרבנן ובש"ס דילן ס"ל דלר"ש מותר בהנאה עכ"פ או אפילו באכילה ולא קאמר הבעל המאור רק משום חומרא החמירו בו לפסוק כרבי יהודה דשורפין בתחילת שש וכעין שכתבו התוס' (שם ל. ד"ה אמר) דמשום חומרא דחמץ פסקינן כרב דמין במינו במשהו אבל לר"ש גופיה ליכא איסורא ובהכי ניחא דמייתי (הבעה"מ) הירושלמי דפליגי לר"ש אם איסורו מן התורה או מדבריהם ולכאורה הוא מייתי לסתור דבריו הראשונים דפשיטא ליה שאין בו איסור תורה לר"ש אלא משום דמשמע ליה שאין שיטת הש"ס כן דלר"ש יהיה אסור בהנאה אפי' מדרבנן דדוקא כרבי יהודה מוקמינן בש"ס הך דעבר זמנו ש"מ דלר"ש ודאי מותר אלא דמחמרינן כרבי יהודה. ולפ"ז נראה דלשיטת המאור בדיעבד אם מכרו לנכרי מכור דהוה ברשותו וגם מהני ביטול והפקר כיון דליכא איסורא מדינא דקיי"ל כר"ש רק לחומרא בעלמא עבדינן כר' יהודה לכן דייק לשון עבדינן כרבי יהודה ומה שאינה מקודשת בודאי רק חוששין לקדושין היינו משום דכיון דהאשה לא שריא לאתהנויי ביה לכתחילה לאו קדושי ודאי הם אבל אם מכרו לנכרי או הפקירו שפיר אהני ליה שלא יעבור על בל יראה מאחר דלא עבדינן אלא לחומרא בעלמא כר' יהודה והא דאמרינן (פסחים ו:) גבי הבודק צריך שיבטל ונבטליה בשית לאו ברשותיה קאי היינו לרב לשיטתיה דפסק כרבי יהודה ואנן מחמרינן נמי לכתחילה ומ"מ אם מכרו לנכרי בדיעבד הוה מכירה וה"ה ההפקר מהני בדיעבד ואפשר דלהמאור שרי לאתהנויי מיניה בשעת שריפה ומ"מ לא הוה קדושי ודאי רק חוששין לקדושין כיון שאינו שו"פ בעינא לכן כתב דדוקא כרבי יהודה אתיא אבל בשעת היסק שרי דלא אסור רק לאתהנויי מיניה לכתחילה הנאה שאינה בשעת ביעור וא"כ כ"ש דמהני מכירה בדיעבד עכ"פ לענין שלא עבר בבל יראה וא"כ ליכא למקנסיה

ועיין במאור (ר"פ כל שעה ד"ה הא) משמע קצת דאסור בהנאתו משמע שהוא כשל תורה והיינו כפירוש התוס' (שם ד"ה עבר) דכיון דשורפין אסור בהנאה ומשמע שם לר"ש דמותר שהרי העתיק דלר"ש מותר בהנאה עד הלילה וא"כ נראה דעכ"פ מכירה מהני וא"כ יש לצרף ג"כ להתירא בלאחר פסח ע"י ביטול דליכא רק משום הערמה הרי נתבארו שני צדדי ההיתר

הא) והשלישי יכריע בכחא דהתירא טפי הנה אם אמנם כן הוא בדיניהם כי ליטקוב הוא קנין שמחוייב ע"פ דיניהם ליתן המקח ודאי הוה מכירה לענין חמץ וכמ"ש בתשובת מ"ב (סי' צו) ואף דבמג"א (סי' תמח סק"ד) הקשה עליו דבבכורות (רפ"ב) אמרינן עכו"ם שנתן מעות לישראל בדיניהם אע"פ שלא משך קנה ופטור מן הבכורה מאי בדיניהם בדיניהם שפסקה להם התורה משמע דדיני עכו"ם לא מהני עכ"ל מג"א. ובעיני יפלא למאד איך יעלה על הדעת לחייב בבכורה בהמה שהיא של נכרי בדיניהם מי גרע מצאן ברזל דאפי' ולדות פטורין מן הבכורה ואיתא בפרק איזהו נשך (ע:) הטעם לרבא דאי לא יהיב זוזי תפיס נכרי לבהמה ואי לא משכח לבהמה תפיס ליה לולד ה"ל יד נכרי באמצע ופטור מן הבכורה הרי אף שאין לנכרי שום זכות בבהמה מקרי יד נכרי באמצע ואף דלא יבא לידי כך אם ישלם לו הישראל מ"מ מקרי יד נכרי באמצע וכ"ש כשיש לנכרי זכות בגוף הבהמה ואף דהתוס' (שם ד"ה ואי) חילקו בין בהמות ארנונא שחייבת בבכורה משום שלא היתה של נכרי אבל התם בתחילה היתה הבהמה של נכרי ע"ש היינו דוקא בבהמה של ישראל כמו בהמת ארנונא בהא שייך לומר חילוק זה אבל פשיטא היכא שהנכרי נוטל הבהמה מדינא ודאי עדיף טובא דהוה של נכרי לגמרי. ועוד דאנן קיי"ל בהמת ארנונא פטורה מן הבכורה (עי' פסחים ו.) משום דהמלך יכול לתפוס הבהמה אם אינו נותן לו המעות הרי דאין המלך יכול לתפוס רק המעשר מ"מ פטורה מן הבכורה וכ"ש שהנכרי נוטל אותה בהמה עצמה מדינא דמלכותא דלא יעלה על הדעת דלא מקרי יד נכרי באמצע לפטור מן הבכורה

ועוד מצינו פרק איזהו נשך (עג:) גבי רב מרי בר רחל דמשכן ליה נכרי ביתא ואמר רבא כדיניהן עבידנא לך דכל כמה דלא שקיל זוזי לא שקיל אגר ביתא הרי חזינן אף דרבא היה חייב לפרוע לרב מרי עכ"פ מכח שיעבודא דר"נ אפ"ה לא חשיב כמו רבית משום שכבר זכה מן הנכרי ע"פ דיניהם אף דרבא קנה לקרקע ע"פ קנין של תורה מסתמא דמן הנכרי לא קני אלא בשטר כדאיתא ב"ב (נד:) אלמא דקונה לגמרי ע"פ דיניהם וא"כ חזינן דאפילו לגבי ישראל נגד ישראל קונה כפי מה שקנה מן הנכרי בדיניהם וכ"ש לגבי הנכרי גופיה

ו) ועוד יש להביא ראיה מהא דע"א (עא.) אמר אמימר משיכה בנכרי קונה תדע דהני פרסאי משדרי פרדשני ולא הדרו רב אשי אמר לעולם משיכה בנכרי אינה קונה והא דלא הדרו בהו משום רמות רוחא וקשה מנ"ל דקונה לגמרי דילמא דוקא מדינא דמלכותא ומנהג שלהם קונה לכן לא מצי למיהדר ביה ומ"מ לענין איסורא לא קני אלא ודאי אין חילוק דאם קונה מצד דיניהם נמי הוי קנין מעליא ועיין פרש"י שם (ד"ה ולא) משמע דמנהג שלהם לקנות אם מושך מקצת המקח והיינו ממש נ"ד. ובחדושי בפרק הזהב עמדתי על דברי רש"י אין כאן מקום אריכות עכ"פ נראה ודאי דמהני הקנין בדיניהם ומ"ש התוס' (שם ד"ה ר"א) לענין בכור לא מיירי כלל מדיניהם ובודאי לכתחילה יש לעשות כפי הד"ת לשופרא דמילתא ובדיעבד אין להחמיר, וגם המ"א נראה שלא יחמיר לאחר פסח כי הקושיא מבכורות לאו קושיא הוא כלל דאין לומר דקאי כפי דיני כותים דא"כ מאי איריא נתן לו מעות לימא בפשיטות ישראל שקנה מן הנכרי בדיניהם כו' ונכרי שקנה מישראל. וגם מילתא דפשיטא במה שהוא פשוט בדיניהם קנין