משיבת נפש חלק ב קמז

שקר מי מכריחו לשאול ואם יאמר שבימי הרא"ש וכן בזמן הש"ס לא היה מנהג פשוט למכור א"כ תאמר בזמן הזה שכולם מוכרין נימא שנאמן שביטל במיגו דאי בעי אמר שמכר או שתק שהרי אין חיוב על הב"ד להשגיח על עניני איסור והיתר והנהגת אדם המסורה לו לבדו והדבר מסור ללב שנאמר בו ויראת

ג) והנלע"ד בענין זה ויתבאר ג"כ דעת הרמב"ם (פ"ב ה"ב מחמץ) שכפי הנוסחא ישינה שהביא בכ"מ ז"ל שם ומה היא ההשבתה האמורה בתורה שיסיר החמץ הידוע מרשותו ולבטל החמץ שאין ידוע וישים אותו כעפר כו' עכ"ל ובכ"מ הרבה להשיב עליו מכמה גמרות ועמד לנגדו מ"ש הרמב"ם (פי"א הט"ז מברכות) משעה שגמר בלבו לבטל יצא ידי המצוה משמע דבחמץ ידוע נמי מהני ביטול וליישב זה נבאר תחילה פרש"י ריש פסחים שפירש הבדיקה שלא יעבור בבל יראה והתוס' (שם ד"ה אור) הקשו עליו דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי ופירשו [דהבדיקה הוא] משום דילמא אתי למיכל מיניה ותמיה לי דא"כ היכי אמרינן (פסחים ל.) דלכך חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור דקנסא קניס ר"ש הואיל ועבר בבל יראה הא בל יראה לא שייך שהרי מסתמא ביטל ואפילו נימא שתקנת הביטול לא היה בימי התנאים א"כ הא גופא קשיא למה לא תיקנו ביטול להציל מבל יראה דאורייתא ולא יצטרכו לקנוס ועל כרחך לומר דבשהה החמץ בביתו מחזקינן שלא ביטל מפני שהיה חס עליו להוציאו מרשותו וא"כ מאי קשיא להו להתוס' שלא היה לחכמים לתקן בדיקה כלל שא"כ היה בודאי עובר כדמחזקינן בסתמא שעבר בבל יראה וכמפורש בירושלמי הנ"ל דחיישינן להערמה לר' יוחנן. ולפענ"ד הדבר ברור שהביטול הוא כדברי הרמב"ם שיחשוב אותו כמי שאינו והנה ירדו חכמים לסוף דעתן של בריות שאדם חס על ממונו ואינו מבטלו בלב שלם ואילו היה בביתו ובא אחד ליטלו מסתמא היה מקפיד עליו כדי שישאר לו אחר פסח וא"כ אין הביטול בלב שלם ועובר עליו אבל כשבודק ומבער הנמצא א"כ שפיר סגי ליה בביטול כיון שבודק ומבער הידוע לו עכ"פ הרי אין דעתו עליו ושפיר מהני הביטול משא"כ אילו לא היה תקנת הבדיקה כלל ודאי היה עובר עליו משא"כ כשיש תקנת בדיקה שאין רשאי לשהות החמץ בביתו ותקנו חכמים ביעור ואיכא גלוי דעת בבדיקה שמבער מה שמוצא א"כ גם מה שאינו מוצא מסתמא מבטלו בלב שלם משא"כ אילו לא היה תקנת בדיקה כלל והיה יכול להשהותו בביתו לעולם היה דעתו עליו אלא דבדעבר וביטל ולא ביער פליגי ר' יוחנן ור"ל דר' יוחנן ס"ל כיון שלא עשה כתיקון חכמים חיישינן שלא ביטל בלב שלם ואילו בא אחד בפסח לקחתו לא היה מניח וא"כ אין זו ביטול וריש לקיש ס"ל דנהי דלכתחילה חששו שמא לא ביטל בלב שלם ועבר עליו בדיעבד לא מחזקינן ריעותא שלא ביטל והיינו אחר שכבר תיקנו בדיקה אמרינן דמסתמא עשה עכ"פ ביטול בלב שלם ולא חשדינן ליה שהיה חס עליו בפסח דודאי בפסח י"ל שהיה מופקר בעיניו ולא חשדינן ליה אדאורייתא משא"כ אילו לא היתה תקנת הבדיקה כלל לא היו מבטלין בלב שלם דלא הוה משמע להו איסורא כלל רק היה מטמינו מן העין אבל אחר שתיקנו חיוב הבדיקה חמיר ליה איסורא דבל יראה ומבטלו בלב שלם עכ"פ שיהיה מופקר בפסח ולריש לקיש ע"כ מתני' דחמץ של ישראל אסור בהנאה בלא ביטלו בדוקא הוא דאפשר דר"ל לא ס"ל כלל תקנת הביטול אלא דצ"ע דהא משמע בש"ס דבזמן התנאים היה ג"כ תקנת הביטול דהא מוקמינן ברייתא דבפסחים (ד:) דהכל נאמנים על בדיקת חמץ משום דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי ואפשר דר"ל ס"ל משום דחזקתו בדוק הוא ולא ס"ל כלל תקנת הביטול וצ"ע בסברת ריש לקיש ואין להאריך בזה דלא קי"ל כוותיה רק כרבי יוחנן וא"ש הסוגיות דאפי' בביטול אסור והיינו משום איערומי היא בשביל שאין הביטול בלב שלם ולכן אף אם אומר שביטלו ושואל מעצמו לחכמים אי הוה שרינן ליה היה נחשד לומר שביטלו בלב שלם אף אם באמת היה מקפיד עליו בפסח והיינו כיון שעכ"פ לא עשה כמצותו לבער רגלים לדבר שהוא חס עליו ולא ביטלו בלב שלם ונחשד על זה לומר עכשיו שביטלו בלב שלם כיון דחזינן דחס עליו שלא לעשות כתיקון חכמים אילו היינו מתירין לו היה עושה כן לעולם שהיה אומר שביטלו בלב שלם אף שלבו לא היה עמו לכן אסרוהו אף אם אומר שביטלו ואף דעכשיו בא ושאל מעצמו מ"מ כיון שלא עשה כתיקון חכמים חיישינן שלעולם יסמוך על הביטול אף שלא יהיה בלב שלם לכן בחמץ שנפלה עליו מפולת שלא הוטל חיוב בדיקה עליו כלל שפיר סמכינן על הביטול מאחר דאין רגלים לדבר שחס עליו וא"ת לפ"ז לא יתקנו בדיקה כלל רק ביטול וכיון שאינו עובר תקנת חכמים נימא שמסתמא הביטול בלב שלם בזה יש לומר שפיר כדברי התוס' דלכתחילה ודאי צריך בדיקה שלא יבא לאכול ממנו ואחר שעשו תקנה לבדוק ממילא מי שלא עשה כתיקון חכמים מחזקינן ליה בעובר וצדקו דברי התוס' וגם רש"י ס"ל אילו לא תיקנו כלל בדיקה והיה חמץ מצוי בבית כל אחד לא היה הביטול בלב שלם דלא משמע להו איסור אף שאינו מבטלו בלב שלם כיון שאין האיסור ניכר היו רבים נכשלין ולא היו מבטלין בלב שלם אם לכתחילה לא היה תיקנו הבדיקה א"כ לעולם היה מותר להשהותו בביתו ולא היו מבטלין בלב שלם אבל עכשיו שתיקנו כשיכול לבדוק צריך לבער רק ביש קצת אונס כמו נפל עליו מפולת מסתמא מבטלו בלב שלם

ועפ"ז נאמר סברת הרמב"ם שסובר בחמץ ידוע לא מהני ביטול היינו משום דמסתמא דעתו עליו כיון שיכול להסירו מתוך ביתו להשליכו למקום הפקר כי מה לו להשהות איסור בביתו לכן אפי' מן התורה לא סגי בביטול שהרי מסתמא דעתו עליו כי למה יהיה לו למכשול דבר שאין לו צורך בו ויכול לבא לידי איסור ואדם חס על ממונו מסתמא ברשותיה קאי ודעתו עליו מיהו כשאינו מזומן בידו ודעתו לבערו כשיבא לידו בהשבתה מן העולם אהני שפיר הביטול שלא יעבור כלל שהרי הביטול בלב שלם וסופו מוכיח על תחילתו ובזה ניחא כל הקושיות כי מה שהקשו מהא דפריך (בפסחים ו:) וכי משכחת לה לבטלה וכן כל הקושיות לא קשיין כלל דודאי אם מבטלו ע"ד שכשיבא לידו יבערנו הוה ביטול גמור אבל בחמץ ידוע כיון שבע"כ יבטלו ע"ד לבערו וא"כ אם אינו מבערו הרי אין הביטול כלום שהרי ע"כ דעתו עליו כיון דיכול לבערו ולא ביערו משא"כ בחמץ שאינו ידוע שפיר מהני הביטול שהרי מכל מקום דעתו ע"ד לבערו כשימצא ומה שאינו מבערו עכשיו אינו בשביל שדעתו עליו רק לפי שאין מזומן בידו וא"כ אם משכח לה לבטלה היינו ע"כ כשאין מזומן בידו לבערו דאל"כ מצי לבערו אלא ע"כ דפריך אפי' ימצא בשעה שלא יוכל לבערו כגון בי"ט או שיהיה לו הכרח לילך לשחוט את פסחו וכדומה בכה"ג שפיר מהני הביטול לכן בברכת הבדיקה שפיר כתב הרמב"ם משגמר בלבו לבטל נתקיימה המצוה שכשמבערו בבואו לידו הרי נתברר שהביטול היה בלב שלם ואם לא ימצאנו ממיל' אמרינן מסתמא הביטול בלב שלם כיון דליכא ידים מוכיחות ממה שאינו מסירו מרשותו מיהו הירושל' בהפקיר חמצו לא א"ש לדעת הרמב"ם דמוכח עכ"פ דהפקר מהני. ובתשובה ראשונה כתבתי בפנים אחרות בחידוד יותר ונלאתי להאריך [ועי' לקמן (סי' יא) שהאריך רבינו המחבר ז"ל בענין זה] עכ"פ נימא בזה כדברי בעל מנחת יעקב דדוקא היכא שהיה לו לבערו אמרינן שהביטול לא היה בלב שלם אבל בנ"ד שכפף ראשו לשמוע דברי חכמים מה שיורו עליו והיה מוכן לקיים דברי חכמים רק שלא יצאה הוראה ברורה ועוד שהיה מסופק שמא של נכרי הוא ואין יכול לבערו א"כ אין כאן ידים מוכיחות שאין הביטול בלב שלם ואמרינן מסתמא ביטל בלב שלם כמו במפולת שהרי מה שנמנע בשביל שמא של נכרי הוא לא גרע מאין מזומן בידו לבערו דסמכינן אביטול ומותר: