משיבת נפש חלק ב קמו

סימן ט

בענין חמץ שנמכר קודם הפסח במכירה קלושה. ואיזה פרטים בזה

שאלה ראובן ביטל חמצו בע"פ כדת והרשה לשמעון למכור חמצו והנה שמעון מכר חמצו של ראובן וגם חמצו לנכרי אחד ושתו ליטקוב על גמר המקח רק לא רצה ליקח זאדאטיק שקורין דרויף ולא שטר אבל לא הזכיר שום חזרה וגם משך בבוקר קצת יי"ש והשאר לא משך ואחר חצות שאל כדת מה לעשות ופסק המורה להשליך החמץ גמור לנהר והשאר ימכור בכסף ושטר ע"פ דברי פרי מגדים דכשיש קונה ומקנה מהני אפילו באיסורי הנאה ומיקרי השבתה ואם נאמר לו שיחליטנו ביד נכרי אין לו שום הנאה ונשאר החמץ לאחר פסח וכתב המורה דחמצו של ראובן כבר התיר בתשובת מנ"י (סי' ו) ועל חמצו של שמעון נתן ארבעה פנים להתיר א) דיי"ש הוא רק זיעה. ב) ליטקוב הוא סיטומתא ובדיניהם ודאי מהני אף דכתב המג"א (סי' תמח סק"ד) דלא מהני דיניהם [לגבי איסור חמץ] מ"מ קני לענין מי שפרע. ג) דכאן קיים השבתה ונתלה בהוראת חכם ליכא למיקנסיה ועל ארבעה לא אשיבנו מ"ש דכדאי הם ריה"ג ור"ל ואין זו דרך הפוסקים לצרף תנא בגמרא ואיך אין חוששין לקדושיו אפילו באיסור א"א החמורה אין דעתי נוחה לפלפל בזה

תשובה על השלשה הבאים נדרוש תחילה במה שעשה על פי הוראת בעל פרי מגדים (בא"א סי' תמג סק"ו) למכור לנכרי להנצל מב"י דמהני מכירה באיסורי הנאה אנכי לא האמנתי כי ידבר כדברים האלה כי בענין מכירה של איסורי הנאה דבר זה צריך אריכות בביאור הירושלמי (קידושין פ"ב ה"ח) ומשנה למלך בהלכות אישות (פ"ה ה"ז) מביאו ואנכי הארכתי למאד בחידושי לא עת האסף פה. אמנם בחמץ יפלא בעיני איך יועיל להציל מבל יראה כיון דאמרינן (פסחים ו:) שני דברים אינם ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו לכן לא מהני ביטול והפקר שכבר אינו ברשותו ואפילו הפקירו בע"פ ע"כ עובר עליו בפסח וכשנשאר בבית הנכרי בפסח הוה כאילו נשאר ברשות ישראל דהא בלא"ה לא הוה דידיה ואפ"ה רחמנא אוקמי' ברשותיה וצריך לקיים בו מצות ביעור לבערו מן העולם ומאחר דחזינן דהפקר לא מהני אחר זמן איסורו ולא אמרינן שגם הפקר יועיל כיון דעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו וע"כ פשיטא לן שנשאר דוקא לענין בל יראה ברשותו ולענין הפקר אינו ברשותו וא"כ מה לי שנשאר בבית ישראל או שהוא בבית הנכרי לענין בל יראה ברשותו דישראל קאי ואפילו לדעת הגאונים [שהביא הרא"ש פ"ק דפסחים סי' ד]' שסוברין בישראל שהפקיד חמצו אצל עכו"ם אינו עובר היינו דוקא קודם זמן איסורו אבל לאחר זמן איסורו צריך להשביתו מן העולם וכל היכא דאיתיה עבר עליה בבל יראה. ולפי דעתי שהוא דבר פשוט ולא ניתן ליכתב וכן משמע מדברי הרב משנה למלך (פ"א ה"ג מהלכות חמץ ומצה) [שהביא מה]' שתמה מהר"ש אבוהב על מ"ש הרמב"ם שם דאינו לוקה משום בל יראה אא"כ קנה חמץ בפסח והקשו עליו הא הוה ניתק לעשה כדאיתא בש"ס ותירץ מהר"ש אבוהב דמיירי בשביעי של פסח שחל בשבת שאינו יכיל לבערו. והגאון ח"צ (סי' מב) הקשה עליו דיכול לבערו על ידי פירור. ובמשנה למלך שם כ' דגם בפירור אסור בשבת, ואם איתא הלא גם בפסח מקיים ההשבתה כשיתנו לנכרי שהרי משביתו מתוך ביתו ונותנו לרשות אחר ואין איסור רק בשביל שאסור בהנאה עכ"פ הרי מסלק עליו איסור בל יראה במה שמכניסו לרשות אחר וע"כ לא מתקיימא השבתה בהכי רק במה שמבערו מן העולם לר"י בשריפה ולרבנן בפירור וזורה לרוח וכיון דלאו השבתה הוא ממילא עובר בבל יראה דלענין בל יראה אוקמיה ברשותיה ועוד דאי מקיים השבתה במה שמוכרו לנכרי א"כ אפילו מצא חמץ בי"ט יתננו לנכרי בפרט בשביעי של פסח שאין יכול להשהותו (ישהנו) לכמה פוסקים (עי' מג"א סי' תמו סק"ב) ואמאי לא ימכרנו לנכרי וישליך מחירו לנהר כדי לקיים מצות ביעור ועוד דאפילו במתנה היה אפשר להתיר משום מצות ביעור ואי משום הנאה הא הוה לא אפשר ולא מכוין וכעין מ"ש התוס' פסחים (כב: ד"ה ואבר) וא"כ אפילו בי"ט יתננו לנכרי במתנה כדי שלא יעבור בבל יראה וע"כ שאין זו השבתה וא"כ ממילא שאינו מועיל לו מה שמוכרו לנכרי אף שהנכרי זוכה בו מ"מ כיון שהכתוב עשה מה שהוא אינו ברשותו בשעה שחל האיסור כאילו הוא ברשותו א"כ לא יוסיף תת כח מה שרשות נכרי עליו דלעולם עשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו וצריך לקיים בו השבתה לבערו מן העולם. והנה לדברי פ"מ אם מכר לאחר זמן איסורו מותר לאחר פסח כיון דלא עבר בבל יראה ועוד אם מכר חמץ לאחר זמן איסורו אין חיוב על הישראל לבערו מאחר שכבר מכרו אינו עובר עוד בבל יראה וזה דבר רע ומר ישתקע הדבר ולא יאמר דכיון דבל יראה ניתק לעשה ממילא כיון שעובר עליו גם שהוא ברשותו של נכרי דאחר זמן איסורו אינו מתקן הלאו דבל יראה כי אם בהשבתה כדינה וא"כ צריך לעשות כל הפעולות להוציאו מן הנכרי ולבערו קודם שיעבור הפסח שלא יעבור בבל יראה ושריא ליה מריה לבעל פ"מ שדרכו להחמיר תמיד בדקדוקי עניות ולחוש לכל החומרות וכעת נתן מכשול למעיינים וקם ליה בדרבה מיניה להקל בשל תורה בתוך הפסח בלי שום ראיה במה שהוא נגד השכל. ולפי דעתי אפילו סניף כל דהו לא הוה דאפילו נתנו לנכרי בע"פ הרי עכ"פ עבר על תשביתו דלאו השבתה היא בהכי וצריך לקיים תשביתו ולבערו מן העולם. ולפי דעתי אפילו בל יראה איכא וגם דברי בעל שאגת אריה אינם נכונים כמ"ש לקמן

ב) ועתה נבאר נידון שאילתינו הנה מה דפשיטא ליה למעלתו דחמצו של ראובן כבר התיר במנחת יעקב לפי דעתי אינה היא המדה דשם לא נודע לו עד אחר הפסח וא"כ לא היה לו לעשות שום תיקון אבל בנודע לו ויכול היה לבערו פשוט שבזה לא התיר כלל שאין כאן שום צד להתיר בזה שהרי יכול לקיים בו כתיקון חכמים ואולי נ"ד מיירי נמי כה"ג שלא ידע עד אחר פסח אך כפי הענין נדמה לי שאינו כן וא"כ ליתא לדבריו. ועוד שגם במ"ש שקנין לענין מי שפרע הוה קנין לענין חמץ לא דק בזה שכיון שאין לו קנין הרי גוף החמץ של ישראל ועבר עליו. אך בענין הביטול יש לעיין הנה כבר הרבו לדבר בזה בשו"ת האחרונים מלאו על כל גדותיהם אך אין דרכי לחטט אחרי שו"ת שאין מזומנים בידי אמנם לענין הביטול לענ"ד עדיין לא הגיעו לפלגות ראובן ביאור תוכן הענין וכבר הארכתי בתשובה זה שנתים בזה

אכן נראה עתה לפי המאורע הנה הרב בעל מנ"י הביא דברי הירושלמי (פסחים פ"ב ה"ב) דפליגי ר' יוחנן וריש לקיש בהפקיר חמצו ר' יוחנן חייש להערמה ופירש הרא"ש (שם פ"ב סי' ד) שיאמר הפקרתיו ולא הפקירו וכתב במנ"י צ"ע א"כ למה במפולת אין כאן הערמה דמ"מ יש לחוש שלא ביטל ואמר שביטל וענה הרב ואמר דמסתמא אמרינן לא שביק התירא ואכיל איסורא רק כשאנו רואין שעשה שלא כדין שלא קיים מצות ביעור כתיקון חכמים חוששין שמא לא ביטל משא"כ במפולת שאינו מחויב לבער זהו תורף דבריו. ועדיין דבריו צריכין תבלין דאין טעם לזה בשביל שלא חש לבער נימא נמי שלא ביטל דמ"מ נהי דחס עליו לבערו מ"מ הביטול י"ל דלא שביק התירא ועכ"פ מבטל דלא איכפת ליה שהרי אף אם יפקירנו לא יפסיד שיכול לזכות בו לאחר הפסח דאפי' בעוברי עבירה אמרינן לא שביק התירא ואכיל איסורא ותו קשיא לי לדברי הרא"ש שסובר הטעם דחיישינן שלא ביטל ואומר שביטל אני שואל בזה א"כ היכא שבא לחכם לשאול ואומר שביטל ואם רוצה היה שותק והיו סבורין שמכר כנהוג א"כ נימא הפה שאסר הוא הפה שהתיר שאילו נחשד לומר