משיבת נפש חלק ב קמג

נדחה גם בי"ט שלהם לא היה להם להשלים והשתא לפי האמת דמשני טעמא דר"ג שאני יו"ט של דבריהם כו' ואתי' כר"ג א"כ קשה מנ"ל להקל לרבנן אפילו בנדחה דילמא ר"ג לשיטתו דס"ל בחנוכה ופורים אין משלימין לכך מיקל נמי בי"ט שלהם ולא משום דנדחה ולרבנן באמת משלימין אפילו בנדחה ק"ו מחנוכה ופורים ואי אתיא כר"ג א"צ לחלק כלל בין נדחה ללא נדחה. ועוד תמוה דמאי משני בש"ס שם הואיל ומתענין בו שעות משלימין ופרש"י (ד"ה שאני) שהתענו ולא השלימו ותימא א"כ תקשי חנוכה ופורים דס"ל דמתענין בו ואין משלימין הרי דלא תליא בהא כלל, ואפשר דהמג"א מפרש שאני י"ט של דבריהם הואיל ומתענין בו שעות משלימין וחנוכה ופורים ה"ל כעין דאורייתא שהוא דברי קבלה ס"ל אף ע"פ שמתענין בו שעות אין משלימין אבל זה דחוק דהא הש"ס לא מסיים רק על שבת, גם לא הוזכרה סברא זו דדברי קבלה כדברי תורה כאן בש"ס כלל, לכן הדבר ברור דלא קשיא ליה כלל מחנוכה ופורים שגזרו הצבור גזירה על כל צרה שלא תבא דנהי דודאי חנוכה ופורים חמור מי"ט שלהם מ"מ כיון דעת צרה היא בשעתה ס"ל לרבנן דמתענין ומשלימין ג"כ (ובהכי ניחא להרמב"ם דר"ח דאורייתא ואפ"ה מתענין [עי' בב"י רסי' תיח וצ"ע] ולפ"ז נראה כיון דלאו מועד גמור הוא הכתוב מסרו לחכמים כמו להרמב"ם שאר עינויים ביה"כ (עי' פ"א ה"ה משביתת עשור ובכ"מ שם) וכיון שעת צרה היא אין ראוי לשמוח בו לכן מותר אז להתענות ואין מפסיקין אחר שגזרו) וכן לר"ג אין משלימין דמ"מ יש לחוש לכבוד הימים רק לצעורי יש להתענות עכ"פ הואיל ועת צרה הוא והזמן גורם ובודאי כ"ש בפגעו ימים שהם י"ט שלהם דודאי מתענין ואפי' ר"ג מודה דמשלימין ואין הקושיא רק על אותן ימים שבאמת גם עכשיו אין להתענות בהם כמו תשעה באב שחל בשבת שאין מתענין סבירא ליה כמו שאין מתענין בחל תשעה באב עצמו בשבת כמו כן אין להשלים בחל בע"ש דמכל מקום מקצת תענית בשבת והשתא ס"ל להמקשן כמו שס"ל בחל תשעה באב בי"ט שלהם שאין משלימין ובפ"ק דתענית (יב) משמע שאינו תענית כלל בלא השלמה רק לצעורי נפשיה א"כ ס"ד דגם בערב י"ט שלהם לא היה להם להשלים בכל ט"ב כיון דכבר נצטערו כל היום עם הצבור אין להם להשלים עוד דס"ל בי"ט שלהם אינו תענית רק לצעורי בעלמא וא"כ גם בעי"ט אין לו להשלים ליכנס מעונה בי"ט שלהם ועל זה משני שפיר שאני י"ט דדבריהם כיון שעכ"פ הקילו בו להתענות שעות לצעורי עם הצבור אין לחוש להשלמה ג"כ משא"כ בשבת שלא הותר כלל להתענות בו שעות אין משלימין נמי בט"ב שחל ע"ש וזה ברור א"כ ליתא לדברי המג"א

ז) ועדיין לא עלתה ארוכה לקושית המקשה בתשובת מהר"ם לובלין ופשטא דש"ס משמע דאין חילוק כלל בין נדחה לאינו נדחה ואשר אחזה אנכי ליישב הקושיא הוא דודאי לא משמע כלל שאם היה קרבן עצים שלהם בט"ב עצמו שיהיו מופקעים מכלל הגזירה כשגזרו להתענות בט"ב דלא מסתבר שיהיה שום אדם מופקע מכלל גזירת חכמים הכלליית ושיהיה משפחה שתאכל ותשתה בט"ב ודאי פשיטא לן שאין שום משפחה שתהא מופקעת מכלל גזירת חכמים ובודאי יכולין לגזור על י"ט שלהם כ"ש מחנוכה ופורים א"כ ודאי אפילו היה חל קרבנן בט"ב פשיטא שהיו בכלל הגזירה רק בדבר שהוא במקרה לא העמידו דבריהם דלאו בכל יומא מתרחיש תשעה באב נדחה לכן לא העמידו דבריהם בזה והשתא קושית הש"ס כך הוא הא ערב יום טוב משלימין והיינו דודאי ע"כ כיון דעי"ט משלימין ע"כ שגם הם היו בכלל הגזירה שגזרו שיתענו גם בי"ט שלהם ואם כן ה"ל להשלים גם כן שהרי ע"כ גזרו עליהם להתענות בי"ט שלהם דאם לא כן לא היה להם להשלים בכל תשעה באב שהוא עי"ט שלהם וע"כ גזרו עליהם שלא יפרשו מן הצבור אם כן גם בנדחה היה להם להתענות שהרי ע"כ נכללו בגזירת הצבור שלא יועיל י"ט שלהם משום דהוה מילתא דקביעותא וכיון שנגזר עליהם להיות שוין לצבור לא יוסיף תת כח מה שהוא נדחה וע"ז משני הש"ס שפיר דנהי דנגזר עליהם שישלימו בכל ט"ב אינו משום ביטול י"ט שלהם רק די"ט דבריהם מתענין בו שעות וא"כ אין זה דחיית י"ט שלהם ושפיר י"ל במילתא דאקראי לא נתבטל י"ט שלהם ולק"מ קושית מהר"ם לובלין על הש"ס

והשתא נראה דרבינו יעב"ץ לא ביקש להקל באינו נדחה בשביל מילה היינו משום דלא פסיקא ליה שיוכל אדם להפקיע עצמו שלעולם לא יוכלל בגזירת צבור ואי מהדר לעולם למצוא סעודת מצוה נמצא שלעולם יאכל בט"ב וחדי לכן לא פסיקא ליה לפוטרו רק במידי דאי אפשר לעשות קביעותא אבל במידי דקביעותא מסתמא היו גוזרים גם עליו ואע"ג דודאי יש לחלק דסעודת מילה לאו קביעותא ולא דמי לקביעות התענית עצמו שחל בו י"ט קבוע. גם מה שהקשה מהרש"א (בעירובין שם) דתקשי ליה מחנוכה ופורים עצמו דמשמע דערב חנוכה וערב פורים משלימין לק"מ לפמ"ש לעיל (אות ו) דודאי בעת צרה יכולין הב"ד לגזור רצונם ור"ג ס"ל שאין גוזרין להשלים בחנוכה ופורים עצמן ולא קשיא רק מדבר שהוא במקרה ואינו בכלל הגזירה כמו בט"ב שנדחה שלא כיונו אל אותן שי"ט שלהם אז לא לאוסרן ולא להתירן בשעה שנגזרה גזירת ט"ב וממילא מקילין בי"ט שלהם והשתא קשי' להו כיון דע"כ נתכונו לאוסרן בעי"ט א"כ גם י"ט שלהם לא יועיל להם ומשני דאין ראיה ממה שגזרו עליהם שיתענו תענית שעות שיהיה בכלל הגזירה להשלים ג"כ. מיהו נראה דלא החמיר רק בט"ב אבל בתענית אסתר שאינו חובה רק מנהג בעלמא י"ל דלעולם לא גזרו על אותן שי"ט שלהם הוא וא"כ אפילו בלא השלמה י"ל ג"כ שא"צ להתענות כלל וכ"כ המג"א לעיל (סי' תקסח סק"ט) לענין תענית ך' סיון דהבעלי ברית מותרין לאכול מיד די"ט שלהם הוא רק שהחמיר היכא שעושין הסעודה בלילה

ח) ולכאורה נראה דודאי לא שפיר דמי לעשות סעודה שהזמן גורם ביום לעשותה בלילה דאל"כ למה לא השלימו בט"ב שנדחה בשביל שי"ט שלהם הוא וה"ל לעשות סעודה בלילה ואם קרבן העצים שנמשך מזמן המקדש ובזמן החורבן פסקה המצוה לגמרי ואפ"ה לא יאות למיעבדה בלילה כ"ש סעודת מילה שחביבה מצוה בשעתה וגדולה מילה בזמנה שדוחה שבת וגדולה מכל הקרבנות פשיטא שאין לדחותה מיומא דקביעא ואפשר דגם המ"א אינו מחמיר רק לקרואים שיוכלו לאכול בלילה אבל לא לבעלי ברית שהם המוהלים וסנדק ואבי הבן דהני לעולם שרו מיד

אלא דקשה לכאורה למה לא יתענו ולא ישלימו כמו שמבואר בש"ס אע"פ שי"ט שלהם הוא התענו ולא השלימו ואמאי התיר המג"א בפשיטות לאכול מיד. אמנם בתר עיון דברי המג"א נכונים והוא דבתענית (יב.) איתא כל תענית שלא שקעה עליו החמה אינו תענית ופריך מהך דר"א בן צדוק שהתענו ולא השלימו ומשני לצעורי נפשיה בעלמא ופרש"י עם הצבור אבל אינו תענית כו' ולא לקובעו עליו חובה וכל שעה שהוא רוצה לאכול אוכל עכ"ל פשט לשונו משמע דאינו אלא מדת חסידות בעלמא ואילו רצו יכולין לאכול קודם רק כדי לצער עם הצבור. ולכאורה קשה דתקשי הך דעירובין בט"ב שחל ע"ש שאין משלימין למה יתענו כלל הא כל הצבור אין משלימין וכן לר"ג בחנוכה ופורים וא"כ אמאי פרש"י עם הצבור הא כל הצבור אין משלימין וי"ל לזה דזה שהוא גזירה פרטיית לא ביקשו להפסיק התעניתים וגזרו לצעורי בלא השלמה אבל בהנך שהם במקרה שאירע קרבן שלהם אי לאו לצעורי עם הצבור היה לנו להקל שלא יתענו כלל וא"כ מפרש"י משמע שאין חיוב תענית כלל ואפילו נימא דעכ"פ בלי השלמה איכא חיובא לצעורי עם הצבור מ"מ נראה דלאו כולהו בחדא מחתא מחתינהו דהא מצינו בתענית (טו:) בג' תעניות הראשונות דאנשי משמר מתענין ולא משלימין ואנשי בית אב לא היו