משיבת נפש חלק ב קמ

מייתי כשותא ופרש"י שם כשות גדל בהיזמי ואין לו שורש בקרקע אלא מהיזמי צמח עכ"ל נראה שגדל כמו שגדילין כמהין ופטריות שגדל גם על עצים ואינו בדרך גידול פרי וכיון דס"ד דמאוירא רבי א"כ ודאי אינו נזרע בידי אדם כלל ואפ"ה מברכין עליו בפה"א הרי הדבר מפורש כמ"ש ועיין סוכה י"ג דהיזמי היינו קוצים ומזה ראיה דגם על פירות הגדלים בסנה מברכין ברכה הראויה ואף דעל כשות מברכין בפה"א היינו שאינו בדרך גידול פרי עד דס"ד דמאוירא קרבו אבל בפרי גמור שפיר מברכין בפה"ע וטעמא דמלתא כדפרישי' דתליא בחשיבות הדבר, והרי בלא"ה הביא מג"א (שם סק"י) בשם האר"י שבירך עליהם בורא פרי האדמה ובנידון דידן פשיטא שיש לברך בפה"א

ה) מיהו משום בישולי נכרים יש לחוש מה שמביאין שהוא מעוטף בצוקר מסתמא נעשה בדרך בישול לא ידעתי לו היתר כיון שאינו נאכל כמות שהוא חי והעולם נוהגין היתר לאכלו וצ"ע ואפשר ללמד זכות כי כמדומה שדרך בישולו מתחילה מבשלין אותו במים להפיג המרירות ושופכין ממנו המים וכן עושין איזו פעמים ואחר שכבר הפיג מרירותו מרקחין אותו מעשה רוקח בצוקר וא"כ כיון שכבר נתבשל וקודם שנרקח בצוקר אינו עולה על שולחן מלכים ואף שאח"כ עולה על שולחן מלכים תו לא שייך ביה בישולי נכרים דאין בישול אחר בישול וכמ"ש בט"ז (יו"ד סי' קיג סק"ב). ועפ"ז אפשר שאין צריך לדחוק כדברי מג"א (סי' רג סק"ד) על מה שנוהגין היתר בזנגביל יבש שרקחו נכרי ונדחק דנאכל עם הפת, גם הוא נגד דעת רש"י, אבל לפמ"ש י"ל דודאי הומלתא דמיירי בזנגבילא רטיבתא אין דרך לבשלו ולשפוך מימיו קודם ריקוחו שהרי לפי האמת אפילו (בעינו) [בעינא] ראוי לאכילה אבל היבש נעשה ע"י כמה בישולים קודם שנרקח ממילא כיון דקודם שנרקח בדבש אינו עולה. על שולחן מלכים לא יאסור אותו הבישול של הריקוח כן היה נראה ללמד זכות על מנהג העולם, אלא דקשיא לי הך דע"ז (נט.) דפריך אתורמסא טעמא דאינן בני תורה הא בני תורה שרי הא אמר ר"ש ב"ר יצחק כו' כל הנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי נכרים ומאי קושיא נימא כיון דמבואר בברכות (לח:) בההיא תורמסא דשלקי ליה שבע זימנין כו' וכ"ה בביצה (כה:) א"כ בפעם ראשונה אינו ראוי לאכילה וכשנכשר אין בישול אחר בישול. ונראה דיש לחלק דבשלמא אי בעינן עולה על שולחן מלכים מעיקרא לא שייך ביה בישולי נכרים כלל אף שנתבשל אבל ללישנא דבישולי נכרים אוסר אף שאינו עולה על שולחן מלכים א"כ כל הבישול נכרי באיסור וגם מעיקרא היה נאסר

ו) בא"ח (סי' רנב ס"ג) ואם היתה מלאכה מפורסמת וידוע שהיא של ישראל ועושה אותה במקום מפורסם טוב להחמיר ולאסור וכתב מג"א שם (סק"י) א"כ הני חלוקים שמכבסין ע"ג הנהר שידוע שהם של ישראל צריך למחות בידו גם כתב בדבר ששם ישראל עליו מדינא אסור וצ"ע על הש"ע שכתב יש להחמיר דהיינו דינא (דסי' רמ"ד ס"ד). ונראה דלא קשיא כלל ותחילה נבאר דגם דינא (דסי' רמ"ד ס"ב) שכתב לפסול האבנים ולתקן הקורות אפילו בבית נכרי אסור ומקורו מדברי התוס' ע"ז (כא: ד"ה אריסא) שהוכיחו כן מן הירושלמי דאיתא שם אומנים נכרים שהיו עושין עם ישראל בתוך ביתו אסור בתוך בתיהם מותר אמר רשב"א בד"א בקבולת אבל בשכיר יום אסור בד"א בתלוש אבל במחובר אסור והוכיחו התוס' דאף לפסול את האבנים בביתו של נכרי אסור כיון דלצורך מחובר הוא דהא במחובר כה"ג פליגי כו' דאילו לעשות הבנין עצמו אפילו רבנן מודו דאסור דברשות ישראל הוא עכ"ל בקצרה. ובעניותי לא הבנתי דבריו דלפענ"ד אין שום ראיה משם דהא באמת רשב"א דאסר קבולת דמחובר לשיטתיה אזיל דס"ל שם דלא אמרינן ארים אריסותי' קעביד כדאיתא בש"ם דילן אלא דבשדה לא קיי"ל כוותיה וקיי"ל בשדה דשרי דאמרינן אריסותי' קעביד אע"פ שהוא מחובר וברשות ישראל מ"מ שרי וא"כ תמה על עצמך הא קיבולת בבית ישראל אסור וע"כ עיקר הטעם דקיבולת בתלוש אין דרך לעשות בבית ישראל וחשדי ליה בשכיר יום משא"כ בשדה דאמרינן אריסותיה קעביד לא איכפת לן מה שהוא ברשות ישראל וא"כ ת"ק דרשב"א ס"ל בבנין כמו בשדה דהא בירושלמי לא נזכר בנין כלל רק מחובר סתמא ועיקר פלוגתייהו אי אמרינן קבלנותיה קעביד ולת"ק אפילו בנין שרי כיון דס"ל קבלנותיה עביד לא איכפת לן במה שהוא ברשות ישראל דהא שדה באמת מותר וכן מרחץ אי הוה שייך ביה אריסותי' קעביד כדאיתא בש"ס אע"פ שנקרא על שמו של ישראל וא"כ לא תליא בהא כלל אלא דבבנין קי"ל כרשב"א כדמוכחא סוגיא דמ"ק (יב.) ולא קיי"ל כר"ת דמוקי באבל וא"כ אין להוציא דברי הירושלמי מפשוטן דתלוש לעולם מותר בביתו של נכרי ואפילו מלאכה מפורסמת דומיא דמחובר דבתלוש תלינן לעולם בקבלנות לכך סתמא דמתני' בכלים לכובס ועורות לעבדן בכולן ב"ה מתירין עם השמש כיון שהוא בביתו של נכרי תלינן בקבלנות לא איכפת לן בפרסום כלל דתלינן בקבלנות כן נראה ברור למעיין היטב וגם מלשון הרמב"ם (פ"ו הי"ג משבת) שהובא בש"ע (רס"י רמד) שכתב פוסק אדם כו' בד"א בצנעה כו' אבל אם היתה ידוע ומפורסמת שהוא של ישראל אסור שהרואה אינו יודע שקצץ כו' אין כונתו לאסור קבלנות דתלוש בביתו של נכרי דבביתו של נכרי לעולם תלינן בקבלנות שכן דרך הקבלן לעשות בתוך ביתו ואין דרך לשכור על יום שיעשה בתוך ביתו שהרי יוכל להתעצל רק כשמפורסם והוא ברשות ישראל כמו שסיים לקצור שדהו כו' אבל בתוך ביתו של נכרי י"ל דשרי בכל גווני דתלינן בקבלנות כן נלע"ד וא"כ אפשר דבדיעבד יש להקל וצ"ע דמסתפינא להקל נגד רבותינו בעלי התוס' והרא"ש. עכ"פ במ"ש המג"א הנ"ל להחמיר בחלוקים לפענ"ד אפילו לשיטת התוס' לא אסור רק במלאכה שתולין אותה בשכיר יום וכמ"ש הרמב"ם הנזכר אבל במלאכה שידוע לכל שנותנין אותה בקבלנות כמו חלוקים שמכבסין ע"ג הנהר שבאמת הנכרים מקבלן לביתן רק שהם עצמם מכבסין במקום מוכשר הרי נודע לכל שהוא קבלנות ודאי שרי וגם לשון התוס' (בע"ז הנ"ל) שכתבו כיון דלצורך מחובר הוא משמע דוקא בכה"ג אסור במפורסם כיון שהוא לצורך מחובר לא תלינן בקבלנות כמו שהבנין עצמו אסור אבל בכלים לכובס אין להחמיר כלל רק בבית של ישראל. ועפ"ז אפשר ליישב קושית התוס' (בע"ז שם ד"ה מ"ט) שהקשו שרשב"ג אמר נוהגין בית אבא שהיו נותנים כלים לכובס נכרי שלשה ימים קודם שבת אמאי לא חשיב האי בג' דברים שהחמירו כב"ש ולפ"ז י"ל דלא החמירו רק בית אבא שהיתה מלאכתן ידועה של בית נשיא וכמו שהחמירו וב"ש מחמרי בכל אדם וא"כ אינו כב"ש ואנן קיימא לן להקל בכל גווני בכלים לכובס נכרי

ז) סי' רמ"ג סעיף ב' הגה"ה רק שכרם מנכרי כתב מג"א (סק"ג) אפילו קנאם שרי כיון דלא ישב בה ולא נקרא שם ישראל עליו ע"כ וצ"ע דקשה לא יהיה ישראל מותר למכור מרחץ לנכרי שהרי נקרא על שמו וצריך לומר דמכירה קלא אית לה ונודע שנמכר לנכרי וכן קיי"ל במוכר שדהו בעדים גובה ממשעבדי דקלא אית ליה וא"כ ה"ה איפכא כשקנה הישראל כבר מפורסם שהוא של ישראל ואפשר לומר דהא דאמרינן אריסותא למרחץ לא עבדי אינשי היינו מי שכבר הורגל לעבדו בעצמו אבל אם לא הורגל לעמול בעצמו שפיר תלינן באריסות. ולפ"ז אם היה לו מקום שידוע שהוא שלו ועשה בו מרחץ מחדש יכול להשכירו ג"כ כיון שלא הורגל לעבוד בו בעצמו וצ"ע

ומ"ש בש"ע שם אם השכירם שנה אחר שנה קשה איך עשה שנה ראשונה ואין לומר שקנהו מחדש דא"כ בשנה ראשונה נמי שרי וצ"ל שפסק לשבות בשבת: