משיבת נפש חלק ב קלט

בדבש או צוקער אם מברכין בפה"א ואם יש בו משום בשולי נכרים

א) תשובה נראה פשוט לברך עליה בורא פרי האדמה ומה שביקש לדמות זה לעשבי דדברא שכתב בטור וש"ע (סי' רד ס"א) בשם הראב"ד שאין נזרעין בידי אדם לא חשיבי פירי ומברכין עליהם שהכל, כבר רמז לנו במג"א שם (סק"י) הטעם משום דלא חשיבי אבל זה שהוא מאכל חשוב אלא שגדל באגם פשיטא שכיון שנתקן יפה ועולה על שולחן מלכים שמברכין עליו ב"פ האדמה וכן (בסי' רג סעיף ד) על פירות שמוציאין אילני סרק מברכין שהכל כבר כתב בט"ז (שם סק"א) שאין זו אלא במינים גרועים וכן (בניארא) [בני אסא] פירי גרוע הוא ולא חשיב אבל מה שהוא חשוב ודאי יש לברך עליו, וכן מברכין על יאגדעם שאין נזרעין ג"כ ב"פ האדמה [עי' ט"ז סי' רד סק"ח] וכן מבואר בש"ע (סי' רג ס"ו) דאפילו זנגביל יבש מברכין עליו בפה"א אם רקחו בדבש דהזנגביל עיקר אף דבעינא אין מברכין עליו כלום. ובאמת לכאורה קשה לפי פירוש תלמידי רבינו יונה שהביא במג"א (שם סק"ד) דזנגביל אין בו משום בישולי כרים אף שאינו נאכל [לבד] כמות שהוא חי וס"ל הפירוש בגמרא (ברכות לו:) דפריך (כיון) [בהא] דרבא ס"ל בכס זנגבילא פטור (פריך) האמר רבא האי הומלתא דאתי מבי הנדואה שריא ומברכין עליו בפה"א ופרש"י אלמא נאכל כמות שהוא חי [וע"ז משני הא ברטיבתא הא ביבשתא] וא"כ מוכח דביבש דמסיק דאין מברכין עליו יש בו משום בשולי נכרים וכתב במג"א דה"ר יונה מפרשו לענין ברכה כיון שמברכין עליו בפה"א אלמא פרי הוא. וקשה מאי פריך מהומלתא שהוא זנגביל מרוקח בדבש ארבא דמיירי בזנגביל חי וכי ס"ד שלא יברכו על המרוקח שהוא טוב למאכל אלא ודאי ס"ל לה"ר יונה דאם חי אינו ראוי לאכילה גם לאחר בישול ה"ל הדבש עיקר ואין לברך עליו רק שהכל דלאו פירי הוא וא"כ מוכח דכל שאינו פרי כשהוא חי גם לאחר בישול אין מברכין עליו אלא שהכל

ב) מיהו כד דייקת לאו סברא הוא כלל דמה בכך שאין מברכין עליו כשהוא חי כיון שמבואר ברכות (לח:) וכל שתחילתו שהכל שלקו מברך בפה"א ופרש"י ירק שאין דרכו לאכול חי ובישלו זו עיקר דרך אכילתו אלמא דאף דכשהוא חי אין שם פרי עליו לברכה מ"מ השליקה עושה פעולת הבישול וגמר הפרי לענין שיברכו עליו בפה"א א"כ כ"ש כשאין ראוי לאכול חי כלל וריקח אותו בדבש שאז עיקר אכילתו בכך דלא מגרע הברכה בשביל שאין ראוי לאכול חי וכן מבואר בש"ס שם בתורמסא דשלקי ליה ז' זימנין מברך עליו בפה"א והתורמוס משום מרירותו שולקין אותו שבע פעמים ושופכין המים וכן הוא בע"ז (נט.) דתורמוס אינו נאכל כמות שהוא חי ודמי להומלתא לפרש"י ואפ"ה מברכין עליו בפה"א כיון שלאחר הבישול הפרי הוא העיקר. א"כ אין לחלק בין רטיבתא ליבשתא כיון שטוב למאכל אחר הריקוח ועולה על שולחן מלכים כדמוכח לפרש"י שמוכיח שנאכל כמות שהוא חי מדלית ביה משום בישולי נכרים א"כ מוכח דעולה על שולחן מלכים. ובאמת בלא"ה נראה דוחק לפרש לדעת הר"ר יונה שיהיה קושית הש"ס דכל שאין מברכין עליו כשהוא חי לא יועיל הריקוח לברך עליו בפה"א דהא לא רמיזא בש"ס וה"ל לפרושי. אלא נראה דה"ר יונה מפרש הומלתא הוא זנגביל שלוק ואינו משבית בטעמו ע"י השליקה ממה שהיה חי ואפשר ששולקין אותו בשביל רפואה או לרככו או לאיזה טעם שיהיה ולא ס"ל כפרש"י (יומא פא:) שמרוקח בדבש דמהא לא ס"ד לאקשויי כלל דפשיטא כשהוא טוב למאכל יש לברך עליו כפי ברכתו הראויה כיון שעיקר תיקונו בכך ובס"ד לא מפליג וס"ד דאפילו רטיבותא אינו מאכל ואיני נאכל רק לרפואה ומשני הא ברטיבתא כו' אבל במרוקח פשיטא שמברכין עליו בפה"א כיון שעיקר תיקונו בכך

ג) ומעתה נראה שגם בקאלמוס מרוקח שטוב למאכל ועולה על שולחן מלכים דודאי מברכין עליה בפה"א, ומ"ש הראב"ד בעשבי דדברא היינו אותן שאין נזרעין בשביל העדר חשיבותן שאין חשובין לזורען וכענין פירות שמוציאין אילני סרק מיירי ג"כ בכה"ג שבשביל פירות כאלו לא היו טורחין לנטוע אילני סרק בשביל פירותיהם דהיינו תפוחי יער וכמו שכתוב בט"ז (רס"י רג) אבל אם הפרי הוא טוב רק שאין דרך לנוטען או שאין ידוע דרכי נטיעתן והם גדלים דוקא ביער או מפני שהם לרוב אף ע"פ שהם חשובים פשיטא שאין המקום גורם. לכן על אגוזים קטנים וד מברכין כראוי אף שגדלים ביערות. וחשבתי לדעת מאין הוציא הראב"ד זה לברך שהכל על עשבים שאין נזרעין בידי אדם. ונ"ל שהוציא כן מהא דברכות (לו.) ועירובין (כח:) בקורא דמסיק כיון דלא נטעי אינשי אדעתא דקורא מברכין שהכל וקשיא למה יגרע מגדל מעצמו ומזה הוכיח הראב"ד דכשאין נזרעין לא מברכינן רק שהכל וא"כ נראה דדוקא בכה"ג שלא נטעי אדעתא דקורא הוא משום שאינו חשוב אין כוונת הנטיעה בשביל קורא וכפרש"י ברכות שם (ד"ה דקלא) שממעט האילן. ובצלף אפילו על העלין מברכין בפה"א אבל קורא אין דרך לאכלו שממעט האילן וכן עשבי דדברא אין דרך לאכלן שאין חשובין משא"כ קאלמוס שהוא חשוב רק שדרכו לגדל באגם ומרוקח עולה על שלחן מלכים פשיטא שיש לברך עליו בפה"א. וכן משמע מפרש"י (הנ"ל אות א) שפי' הקושיא מהומלתא הוא משום שע"כ נאכל כמות שהוא חי ולא פירש הקושיא מברכה אלא ודאי מברכה לא קשיא כלל דאף שאין מברכין עליו כשהוא חי מכל מקום כיון שנתקן ברוקח מעשה רוקח פשיטא שיש לברך עליו בורא פרי האדמה אף דאין מברכין עליו כלום כשהוא חי אם כן ה"ה בנ"ד אף שאין נזרע מכל מקום תקונו בכך ועולה על שולחן מלכים ובהכי ניחא מ"ש בש"ס (ברכות מ:) בכמהין ופטריות [אומר שהכל] דפריך מהא (דמותר) [דאסור] בכמהין ופטריות, ולדברי הראב"ד לימא בשביל שאין נזרעין אלא פשוט דלא אמרה ראב"ד רק במה שאינו חשוב לזרוע. ואח"כ ראיתי שגם הגאון מהר"א ווילנא נ"ע רמז (בביאוריו לא"ח סי' רד סקי"א) להך דכמהין, והכוונה בדעת הראב"ד ברור כמ"ש, וכבר השמיע לנו כזאת בעל מג"א (שם סק"י) בשתי תיבות שאמר שאין חשובין אבל כמהין ופטריות חשובין רק שאין דרך גידולן בנטיעות

ד) ויש לעיין במ"ש התוס' ברכות (לו:) ופסק כן בש"ע (סי' רב סי"ז) דמברכין על מושקטניס פה"ע וקנילה פה"א ובמשנה (עוקצין פ' ג' משנה ה) מבואר הקושט והחמס וראשי בשמים ופלפלין אין מטמאין טומאת אוכלין ולר"י בן נורי אין נקחין בכסף מעשר ופי' הר"ב מושקא"ט וזנגביל. וכ"כ בתוי"ט שם בשם פירוש הרמב"ם, ובמשנה ז' שם מבואר הקור הרי הוא כעץ לכל דבר אלא שניקח בכסף מעשר. וא"כ ע"כ הני ראשי בשמים אין חשובין פרי כמו קור וא"כ כיון דקיי"ל (רס"י ר"ד) דבקור מברכין שהכל כ"ש אלו הבשמים שאין נקחין בכסף מעשר שלא היה לברך עליהם רק שהכל ואין קושיא ממה שמבואר בש"ס (ברכות לו:) בפלפל וזנגביל רטיבותא דמברכין בפה"א די"ל דהמשנה איירי ביבשתא וצ"ל דבקור כיון דלא נטעי אדעתא דקורא מברכין שהכל מ"מ הנך בשמים ופלפלין אף שאין נקחין מ"מ מברכין עליהם ברכה הראויה. וכן לא חילק הרמב"ם בין פלפלא רטיבתא או יבשתא משמע דאפילו רטיבתא אינו ניקח בכסף מעשר וצ"ל לענין ברכה שאני דאף שאינו אוכל וגם אינו נקרא פרי לענין מעשר מ"מ מברכין עליו ברכה הראויה לו. ועיין תוספות עירובין (כח: ד"ה איכא)

ועיין בעירובין שם איתא כשות מברכין עליה בפה"א א"ל אדרבה האי מאוירא קרבו (ס"ד דכשות רבי מאוירא) א"ל מסתברא כינוקא דבי רב דאי קטלי להיזמי