משיבת נפש חלק ב קלח

הפירות באותו מעמד הרי בהדיא דס"ל להתוס' שהמליח. הוא טפל לפירות גינוסר ואפ"ה קאמרה מתני' דמברך על המליח ומשמע מה שהוא ברכת המליח אם הוא זית מליח מברך בפה"ע או איזה מין מליח שהוא לא תשתנה ברכתו הרי בהדיא כדברי מרן הב"י ואף לפמ"ש (אות ג) דלענ"ד פירוש אחר במשנה מ"מ ודאי חזינן דלהתוס' פשיטא להו שלא נשתנה דין המליח בשביל שהיה טפילה לפירות גינוסר. מ"מ לענ"ד לדברי הטור וש"ע דדוקא בדג מליח אם אוכל פת אחריו שאינו תאב לפת כלל רק שלא יוזק בגרונו הוא שאוכל הפת גם התוס' אפשר דמודים לדינא בזה כמש"ל (אות ד) ויצא לנו מזה אם שותה יי"ש ואוכל פת אחריו למתק שתייתו אם כונתו לסעוד הלב מסתמא תאב הוא לאכול הפת א"כ צריך לברך על הפת המוציא ואם הוא כזית צריך ג"כ בהמ"ז אחריו וכן בדג מליח אם אוכלו לרעבון נפשו וכאב לבו הגם שהפת פועל להפיג חריפותו מ"מ גם אכילת הפת כונתו לחיזוק לב לא מיפטר כלל בברכת המליח רק אם אין לו חפץ לאכול הפת רק שלא יוזק בהא פטור

ו) ועתה נבאר בענין הספק שהוא [תחלת דברינו] אם אכל דג מליח פחות מכזית ואוכל כזית פת לפי דברינו שאינו תאב לאכול הפת רק שלא יוזק בגרונו הנה כבר כתבנו (אות ב) דטפל אינו פטור בלא כלום, רק בברכת העיקר הוא שנפטר וא"כ ודאי צריך ברכה אחרונה דאף שאינו תאב לאכול פת אינו בגדר אכילה גסה דמיפטר אפילו ביוה"כ רק שאין לו חשק לאוכלו ולא היה אוכלו בכדי מ"מ אם אכלו אית ליה הנאה מיניה כל שאינו אכילה גסה שקץ בו דבכה"ג לענין יה"כ ואיסורי מאכלות חייב גם לענין ברכה לא מיפטר בלא כלום וא"כ לכאורה צריך לברך ברכת המזון על הטפל וכן אם הטפל מחמשת מינים צריך מעין שלש אלא דמשמע מדברי התוס' ברכות (לז. ד"ה הכוסס) דפשיטא להו דלא אשכחן ברכה מעין שלש אלא היכא דבריך קודם אכילה בורא מיני מזונות ואם איתא הא משכחת לה כשהטפל מחמשת מינים ואכל פחות מכשיעור מן העיקר שמברך על המחיה אף שלא בירך בורא מיני מזונות וגם לא מסתבר אם הוא נטפל לפחות מכשיעור בשביל זה ישתנה ברכת הטפל

לכן נ"ל דודאי אם אכל מליח ואח"כ אכל מיד פת אחריו כיון דלענין בורא נפשות כל האוכלין מצטרפין א"כ אילו אכל פחות מכשיעור מן הטפל והי' משלים לעיקר היו מצטרפין לבורא נפשות אם כן גם בשאוכל יותר אמרי' דקצתו משלים לטפל והוה כאילו היה העיקר כשיעור ואף שלא היה שיעור מדבר שאכל לעיקר מ"מ מצטרף לבורא נפשות שהוא ברכה כוללת ואפילו אכל כזית אחר שתיה פחות מכשיעור מ"מ כיון דבורא נפשות נתקן על כל אוכלין והיינו כל שיעורי כזית הם בכלל בורא נפשות במה שנהנו מעיו בכזית אוכל או רביעית משקין ולא דמי למ"ש הרא"ש [שהביא הטור בשמו סס"י רי] דבשביל חסרון שיעור לא תשתנה הברכה דכאן לא שייכא ברכה אחרת וכי היכא דאם היה אוכל אוכל פחות מכשיעור וטפל אחריו פחות מכשיעור היו מצטרפים שניהם לבורא נפשות א"כ בשביל שהעיקר חסר השיעור מ"מ על טפל זה לא נתקנה ברכת המזון ואם אין ברכת העיקר בורא נפשות אי אפשר לצרף הטפל שיברך עליו כאילו אכל כשיעור מן העיקר כיון שבאמת אין שיעור מן העיקר לא שייך לברך ברכה אחרונה שהוא על שיעור העיקר וגם ברכת המזון לא שייך לברך דלא תיקנו ברכת המזין כשאינו אוכלו לעיקר דהא אם היה בעיקר שיעור היה נפטר בברכה אחרונה של העיקר ואם כן בשביל דאין בעיקר שיעור לא נחדש לו ברכת המזון ואינו מברך רק ברכה הכוללת לכל הנאות הגוף שנהנה הגוף מכשיעור ולא דמי למה שהשגתי לעיל (אות ה) על תרומת הדשן שכתב לברך שהכל על הגרעינין דהתם כיון שהדין שיברך עליו בשביל שעדיין לא שתה העיקר מברך ברכה הראויה לו שאין דבר לפוטרו קודם ששותה העיקר אבל כאן כבר נטפל. לעיקר וברכת המזון לא שייך אטפל לכן א"צ רק בנ"ר דע"כ לא נתקנה ברכת המזון כשהפת טפל

ז) ונ"ל עוד ראיה לדברים שכתבתי לעיל דלא מקרי טפל כי אם כשאינו תאב לאכול הפת דכן משמע מדברי הרי"ף שהביא הך דאיתא בפ' כיצד מברכין (לה:) דשמן זית מברכין עליו בורא פרי העץ וכתב הרי"ף ודוקא היכא דחשש בגרונו ושתה לי' ע"י אניגרון דה"ל שמן עיקר אבל היכא דאכל ליה ע"י הפת ה"ל הפת עיקר ושמן טפל ותנן כל שהוא עיקר כו' ואי שתי ליה משתי אזוקי מזיק ליה ולא מברך עליו כלום וכ' הר' יונה תימא מה צריך כאן לכתוב וכי איצטריך הכא לאשמעינן שהפת עיקר והמג"א (סי' רב סק"ח) הביא בשם הב"ח שהקשה כן על הש"ע ג"כ ונ"ל דאשמעינן אפילו השמן הרבה והפת מועט. וקשה מ"ש מאוכל דג מליח עם הפת שמברך על המליח ומסיק המג"א דאם מתכוין לאכול השמן לרפואה ואוכל מעט פת שלא יזיקנו בגרונו אין הכי נמי דמברך על השמן עכ"ד המג"א. ולי נראה ברור דהרי"ף מייתי להורות דלא משכחת כלל שיהיה השמן עיקר אם אכל ליה ע"י פת דלעולם ה"ל הפת עיקר דכיון דאי אכיל ליה בעיני' אזוקי מזיק ליה א"כ אם אוכלו ע"י פת היינו ע"י טיבול פת ודאי פת עיקר כמ"ש המ"א (רס"י רי) דפת השרוי במשקה אוכלא הוא ואם אוכל השמן בעינא לא שייך עליו ברכה כלל אף שאוכלו לרפואה כיון דמזיק ליה ואינו נהנה ממנו ולא דמי למליח שנהנה ממנו ואוכל פת למתק חריפותו אבל אם אוכל השמן ע"י שנבלע בפת אף שמתכוין לרפואה לגרונו מ"מ אין הרפואה גורמת הברכה וכמ"ש הטור (סי' רב) דעיקר מילתא תליא אם יש שמן הרבה דאז נהנה ממנו ובטל האניגרון לגבי השמן דהאניגרון מקרי טפל לשמן כיון שהוא כאחד והשמן חשיב ליה טפי לאוכלו והאניגרון אינו אלא מתקן טעם השמן שלא יזיק לו. אבל בפת לא שייך שיהיה טפל לשמן דמה שנבלע בו לא חשיב כמו שמן הרבה שבתוך אניגרון דהפת לעולם הוא עיקר ואף שאוכלו לרפואה ואינו תאב לאכול הפת מ"מ הרי גם לשמן לבד אינו תאב דאזוקי מזיק ובשביל שצריך לו לרפואה אינו עושה לפת טפילה דהנבלע בפת לא חשיב כ"כ כמו המעורב באניגרון ואפשר דמיירי באמת שהשמן הוא הרוב באניגרון וממילא דינו כעירב שני מינין דאזלינן בתר רובא ובזה אין קשה קושית הט"ז שהקשה במה יפטור האניגרון כיון דרובו שמן ממילא בטל ברובא כמ"ש המג"א ס"ס ר"ב ס"ק כ"ה ואפילו אי מיירי שהאניגרון רוב ע"כ ס"ל להש"ס דכיון דאין דרך לשתות אניגרון לבדו רק ע"י שמן ולכן בנתן בו שמן הרבה מקרי השמן עיקר אף דהוא מועט אבל בפת לא משכחת לה כלל שיהיה טפל לשמן שאם אכל השמן בפני עצמו אינו מברך עליו כלים ולא דמי למליח שבלא פת ג"כ מברך עליו דהאי דאמרינן בש"ס אזוקי מזיק ליה עיקר הכונה שאינו נהנה ממנו דהא אדרבה צריך לרפואה ובדבר שנהנה אפי' מזיק ליה לבריאות הגוף פשיטא שמחוייב לברך עליו דאטו למי שאסרו לו הרופאים אכילת בשר לבריאת גופו אטו נימא אם ירצה לאכול יאכל בלא ברכה הא ודאי ליתא דבהנאה תליא מילתא לכן ס"ל כיון דאינו תאב להשמן אף אם אינו תאב לפת ה"ל הפת עיקר וא"כ ה"ה במליח אם תאב לפת ודאי ה"ל עיקר ועמ"ש לקמן (סי' כ) בדברי מג"א לענין פת השרוי במשקה אם משלים לכזית מ"מ ודאי אוכלא הוא

סימן ו

בענין ברכת הנהנין, ובענין בישולי עכו"ם, ואיזהו ענינים בה' שבת

על קאלמוס הנקרא במדינה זו טאטרשקע זעלע מרוקחין