משיבת נפש חלק ב קלז

דדברים הבאים מחמת סעודה לא דמי' כלל להך עיקר וטפל של פת ומליח דשם המליח מכריחו לאכילת פת להפיג חורפיה אבל הפת אינו מכריח לדברים הבאים מחמת סעודה שאם יאכל הפת לבדו לא יצטרך לשום דבר להפיג טעמו כמו שהמלח צריך לפת שיבא אחריו להפיג טעמו אלא דמ"מ מכח חשיבות הפת נעשין כל הדברים הבאים מחמת סעודה טפלים לו שעיקר הסעודה נקראת על שם הלחם ואני תמה על בעל המאור שהקשה מאי קמ"ל ר"פ (בברכות מא:) בדברים הבאים מחמת סעודה הא מתני' היא כל שעיקר ועמו טפילה כו' דלפענ"ד לא קרב זה אל זה דשם הטפל מצטרך לעיקר לכן אפילו הפת שהוא חשוב נפטר בטפל ור"פ קמ"ל דהפת שהוא עיקר מחמת חשיבותו שאר דברים נעשים טפלים לפת אף שאין הפת צריך להם וזה ברור

ד) אמנם כן אחרי העיון היטב מזקנים אתבונן דברי הטור (סי' ריב) שכתב ואפילו פת שהוא חשוב מכל אם הוא טפל כגון שאוכל דג מליח ואוכל פת עמו שלא יזיקנו בגרונו מברך על הדג ופוטר הפת ובט"ז (שם סק"ב) הביא דמהרש"ל הקשה דבגמרא משמע דדוקא באוכל המליח אחר פירות גינוסר הוא דהוה פת טפל, ובט"ז תירץ דבגמרא מיירי שאין לו חשק כלל לאכילת המליח רק בשביל פירות גינוסר משא"כ בטור מיירי שיש לו חשק לאכילת המליח ע"ש ודברים תמוהים הם דפירות גינוסר מאן דכר שמייהו במשנה הא בגמרא פרכינן מי איכא דמליח עיקר ופת טפל ואם כן קושיית מהרש"ל קמה וגם נצבה כמו נד

לכן לפענ"ד נראה ברור דס"ל להטור דודאי מתני' כיון דלא נזכר פירות גינוסר איך שייך לומר דבפירות גינוסר [דוקא[ מיירי אלא נראה ברור דבלא"ה הקשו התוס' הנ"ל יהיה המליח טפל לפירות, לכן נראה דטפל לא מקרי רק כשאין תאב לאכול כלל זה המין כמו בצנון וזית איירי שאינו תאב כלל לאכול זית ולולי חורפו של צנון היה נוח לו שלא לאכול הזית כלל אבל אם תאב לאכול זית מצד עצמו גם כן אינו נעשה טפל לצנון כלל ואפילו יהיה תאב לאכול הזית מכח שהצנון גרר לו תאות אכילת זית לא מקרי הזית טפל משום הכי דאטו אם ישתה יין הרבה עד שיגרור לו תאות אכילת פת נימא משום זה יהיה הפת טפל ליין הא וודאי ליתא דסוף סוף מאחר שחפץ בגוף הדבר חייב לברך עליו ברכה הראויה ולהכי פרכינן בפת ומליח מי איכא מידי דמליח עיקר ופת טפל היינו שלא יאכל הפת שאינו תאב לו כלל רק בשביל מליח שאכל קודם לו לכן לא אשכח ליה בש"ס רק כשאכל פירות גינוסר דאחר פירות אלו תאב לאכול מליח וכיון שאכל מליח דרכו לאכול פת אף שאינו תאב לו כלל רק להפיג חריפות המלח וכיון שאינו תאב ללחם מקרי טפל ונפטר בברכת המליח אבל המליח שאוכל אחר פירות גינוסר אינו נקרא טפל מאחר שתאב לאכול המליח אחר הפירות לא מקרי טפל כלל אבל מליח שאוכל בלא פירות גינוסר מסתמא הוא לחזק לבו למלא את נפשו א"כ הפת ה"ל עיקר אבל אחר פירות גיגוסר אינו תאב למליח רק שהפירות גרמו לו שיהיה תאב לדבר מלוח אבל אינו תאב לפת כלל וא"כ י"ל דודאי המשנה איירי בסתמא במציאות שאם הביאו לו מליח בתחילה ופת עמו דייק התנא להורות נתן שמיירי בענין שהמליח עיקר והפת טפילה והיינו שאינו אוכל הפת לתיאבון כלל רק להפיג חריפות המליח ואילו לא היה לו חריפות המלח לא היה תאב לאכול הפת כלל כן נ"ל ברור בפירוש הש"ס ומעתה הטור בדורי שלא ידענו איזה, ענין שיהיה לו חפץ באכילת מליח ולא יתאוה לפת כלל לזאת החכים עצמו בעל הטורים בחכמת לשונו שיהיה בענין שאינו אוכל הפת אחר המליח רק שלא יזיקנו בגרונו מורה בעליל שאינו תאב לאכול הפת כלל. ומה שגרם לו תאות המליח ולא הפת אין אתנו יודע עד מה לאיזה סיבה תהיה לכן תלה הדבר בדעת כל אדם יבין בעצמו ידע אינש בנפשיה שיהיה באיזה ענין ברור לו שאינו תואב לפת כלל רק שלא יזיקנו בגרונו כי ענין פירות גינוסר לא הי' מצוי בזמן הטור ועיקרא דמילתא תליא באינו תאב לאכול הפת כלל רק להפיג חריפות המליח וכן משמע מפרש"י ברכות מ"א. ד"ה כשהצנון עיקר) שבשבילו התחיל האכילה ולא אכל זית אלא להפיג חורפו של צנון דה"ל זית טפל ותנן כל שהוא עיקר כו' עכ"ל משמע אם ע"י צנון נגרר לאכילת זית ותאב לו לא מקרי טפל רק כשאינו אוכל זית רק להפיג חורפו של צנון אבל כל שתאב לאכול אותו מין לא מקרי טפל להפטר מברכה של מין הקודם אם לא שמין (אחד) מעורב במין (אחר) ואוכלם כאחד בזו אמרינן שמברך על העיקר ופוטר הטפל כדאיתא בש"ס שם (לו.) בשמן דאכיל ליה ע"י אניגרון דה"ל אניגרון עיקר דלא שייך ביה חילוק ברכה כיון שהוא מעורב ואפשר דהיינו דמרבינן בזה הכלל דמתני' (מד.) אבל בשני מינין נפרדין שאוכלן בזה אחר זה אין האחר נעשה טפל לחבירו אם לא שאינו חפץ בטפל כלל רק בשביל העיקר

ה) ולפי"ז במ"ש הב"י (סי' ריב) בשם האגור דה"מ כשהצנון עיקר וחביב אבל אם הצנון עיקר ולא חביב יברך על הזית וחוזר ומברך על הצנון ואפושי ברכות עדיף כה"ג עכ"ל ועיין במג"א (שם סק"ג) מה שהרבה להשיב עליו ז"ל וצריך עיון מ"ש ולא חביב משמע דאף ששניהם שוין מברך על הזית וצ"ע למה דהא הצנון עיקר ועוד דמאי פריך בגמרא [מ"א. לית] (למה) ליה לר"י כל שהוא עיקר דילמא סבירא ליה לר"י מין ז' עדיף מעיקר כי היכי דסבירא ליה לאור זרוע דחביב עדיף ודחק במגן אברהם דמ"ש אבל אם הצנון עיקר ולא חביב היינו שלא נחלש לבו רק שאכל צנון עם זית אף שלכאורה הזית טפל לצנון מכל מקום אין הצנון עיקר דילמא הזית עיקר שהרי אוכל שניהם ואין הצנון חביב עליו יותר מן הזית ע"כ מברך על הזית כו' עכ"ל. הנה דחק בדברים משמע דמשמע ליה דצנון שהוא עיקר פוטר הזית שהוא טפל אם הצנון חביב עליו ביותר מן הזית ולפענ"ד נראה כוונת האגור במ"ש שאם הצנון עיקר וחביב היינו שאינו תאב לאכול זית כלל רק להפיג חורפו כפרש"י אבל אם הצנון עיקר שהוא קובע אכילתו על הצנון יותר מעל הזית לאיזה סיבה ידוע לו או שאין לו הרבה זיתים א"כ מה שאוכל הזית כונתו ג"כ בשביל הנאת הזית לא מקרי טפל כלל לצנון אף שצריך ג"כ שהזית יפיג חורפו של צנון מ"מ אינו נטפל לצנון כלל שהרי היה רוצה לאכול הזית אף אם לא היה אוכל מקודם הצנון ואינו פוטר לזית מאחר שאין הזית נטפל לצנון מכח חשיבותו רק מכח שצריך לו ולא דמי לדברים הבאים בתוך הסעודה שהפת פוטרן אע"פ שהדברים הבאים בתוך הסעודה חביבים יותר מן הפת דשם הדברים נטפלים מכח חשיבות הפת אבל טפל דצנון וזית אינו נטפל בשביל החשיבות רק בשביל שצריך זית לצנון לכן אינו פוטר רק אם אינו תאב לאכול המין ההוא רק להפיג חורפו כדמשמע מפרש"י וכדפרישית בדברי הטור וכ"כ בש"ע

ומעתה נראה במ"ש רמ"א (שם ססק"א) והוא מתה"ד שאם אוכל הטפל תחילה כגון שאוכל גרעיני גודגדניות למתק השתיה מברך על האוכל תחילה ואינו מברך עליו רק שהכל הואיל והוא טפל ובב"י השיג דבשביל שהוא טפל לא תשתנה ברכתו כמו בפחות מכשיעור ובד"מ ישב דבריו דמ"מ כיון שאינו רק טפל אינו מברך רק שהכל וכבר הסכים המג"א (שם סק"ד) עם הב"י וכתב דהא"ז מיירי שהשתיה דבר שברכתו שהכל לכן מברך עליהם שהכל ע"ש וכונתו דמברך שהכל ופוטר גם המשקה אף שאוכל הגדגדניות תחילה שהרי הוא נטפל למשקה ועיין בט"ז (שם סק"ז) ולי נראה ראיה לדברי ב"י מדברי התוס' (מד.) אהך דהביאו לפניו מליח ופת עמו דמוקמינן בפירות גינוסר והקשו התוס' (ד"ה באוכל) דליפטרו הפירות המליח ותירצו שלא אכל