משיבת נפש חלק ב קלו

ליכא תוריתא דנהמא אינו מברך רק במ"מ ואפ"ה לדברי רמ"א אסור לאכלה בע"פ אלא ודאי לא תליא בהכי כלל

ויצא לנו מזה דבין בלעקיך וכן בקנידליך שנתבשלו וכן מה שקורין פאן קוכין כיון שאינו עשוי רק עם ביצים ושומן אין מברכין רק במ"מ. מיהו פאן קוכין צ"ע אם יש לו דין בישול לענין קבע אם קבע עליו לפמ"ש לעיל (אות ה) דבמנחות סתמא ומחבת ומרחשת מברכין בקבע סעודתיה [ברכת המוציא אפשר דהה"ד בזה]

סימן ה

בענין עיקר וטפל בברכת הנהנין

שאלת בענין עיקר וטפילה שהדין שהעיקר פוטר הטפל גם מברכה אחרונה אם אכל העיקר פחות מכשיעור והטפל אכל כשיעור אם צריך לברך ברכה אחרונה על הטפל

א) תשובה מה שהבאת מהא דמוציא פחות מכשיעור בכלי פטור אף על הכלי שהכלי טפלה לו (שבת צג:) אלמא אף שיש כשיעור בטפל פטור אף על הכלי ועל העיקר, נראה דלא דמי איסור שבת לדין ברכות דודאי לענין שבת י"ל דפטור דכיון (שבטפל) [שבעיקר] אין שיעור (ועיקר) [ואין עיקר] כונתו להוציא הטפל, מקרי מתעסק אצל הטפל וכעין מה דאיתא שם (עה.) גבי חלזון דמתעסק הוא אצל נטילת נשמה ואף דשם כתבו התוס' (ד"ה טפי ועי' גם בתוס' שם ד"ה מתעסק) דמתעסק לאו דוקא רק משום מלאכה שאין צריכה לגופה הכא אין ההוצאה נקרא רק על האוכל שהיא מלאכת מחשבת ולא על הכלי שאין כונת הוצאה עליו [משא"כ בנ"ד לענין ברכה איכא חיוב גם בטפל] דהא פשיטא שאם אכל דבר מלוח שהפת טפילה אטו נימא אם אכל אחריו פת אסורה מכלאי הכרם או שנדר הנאה ממנו אטו משום דנקרא טפל לענין ברכה לא יתחייב על האיסור הא ודאי שהוא חייב והיינו משום דחיוב האיסור על הנאת גרונו ומעיו ומתעסק בחלבים ועריות חייב ג"כ שכן נהנה כדאיתא (ר"ה כח.) לענין מצה ובכריתות (יט:) וכן אם אכל מליח ואח"כ אכל מצה ונתכוין לצאת ידי מצה אטו נימא דלא יצא בשביל שהוא טפל, הא ודאי ליתא וגם לענין ברכה על הנאה הוא מברך כדאיתא בברכות (לו.) כיון דאית ליה הנאה מיניה בעי ברוכי וכן הוא שם (לח.)

ולכאורה היה נראה דגם לענין ברכה [בנ"ד] מיפטר [הטפל] דהא באכל מליח ופת אחריו [איתא בברכות (מד.) ובש"ע (סי' ריב) דאינו מברך על הפת כלל ובזה] (א"כ) אפילו אכל מליח כשיעור הא משכחת לה דעל הפת חייב בברכת המזון מן התורה כגון ששבע ממנו וא"כ אפילו אכל מליח כשיעור איך יפטר ברכת המליח את ברכת הפת שהיא תורה (א"כ) [דהא] הברכה שעל המליח על הפת כמאן דליתא ואיך יפטור מברכה דאורייתא בברכה שאינה פוטרת הפת אלא ודאי הטפל גם לענין ברכה דאורייתא כמאן דליתא וכ"ש היכא דהברכה דרבנן

מיהו נ"ל דבכה"ג לא מחייב בברכת המזון דאורייתא דאם אוכל הפת להשביע נפשו כי ירעב אפילו שאכלו אחר מליח הפת עיקר שהרי עיקר הוא במה שמשביע נפשו ועל זה בודאי לא היה המליח פוטרו אלא דבכה"ג לא מקרי פת טפל כלל רק מיירי שאינו רעב לאכול פת וכבר הוא שבע ואחר המליח אוכל הפת על השובע להפיג חריפות המלח אם כן אין חיוב דאורייתא בברכת המזון וי"ל דשפיר מיפטר בהך ברכה של הטפל כיון דאין חיוב דאורייתא בכה"ג בברכת המזון אזלינן בתר עיקר [ועי' מג"א סי' ריב סק"ב]

ב) ובאמת הך גופיה (דהטפל פוטר עיקר) [דהעיקר פוטר הטפל] מברכה אחרונה אינו מבואר בפירוש דבבית יוסף (סי' ריב) הביא דהכל בו נסתפק בזה והבית יוסף. כתב שם דפשוט שפוטר כדמוכח מהך דדברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה אין טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם, ובש"ס (ברכות מא:) פרש"י בהדיא [הטעם] דאין טעונין ברכה לאחריהם משום דברכת המזון פוטרתן וכן הוא בש"ע (סי' קעז ס"א) דברכת המזון פוטרתן, ותמהני על המג"א (שם סק"א) שמסתפק אם אוכל פחות מכזית אם פת פוטרתן ותימא כיון דבפחות מכזית לא יברך ברכת המזון איך יפטרו מברכה שלאחריהם ואיך יעלה על הדעת שיאכל למעדנים כל מאכל מבלי ברכה אחרונה בפרט שלפעמים באים מחמת סעודה דברים הטעונים ברכה מעין שלש וי"א שהיא דאורייתא ואיך יפטר בלא כלום והרי מבואר בש"ע ברכת המזון פוטרתן אבל בכדי לא מיפטרי דבשלמא אם מברך ברכת המזון י"ל שפיר שיוצא מן התורה אף למ"ד ברכת מעין שלש דאורייתא י"ל דמ"מ יוצא מן התורה בברכת המזון אבל איך יעלה על הדעת לפוטרו בלא כלום וצ"ל דברכה אחרונה ודאי צריך לברך ולא נסתפק במג"א רק על ברכה ראשונה אם אין דעתו לאכול רק פחות מכזית אי מקרי טפלים ללחם וצ"ע

ואיכא למידק לדעת הפוסקים דברכה מעין שלש דאורייתא כמ"ש בטור [ובב"י] (ס"ס רט) א"כ איך איתא בש"ס (מא.) בצנון וזית דמברך על הצנון ופוטר את הזית אם הצנון עיקר וקשה איך תפטר ברכת הצנון שהוא בורא נפשות שאינה תורה את הברכה מן הזית שהיא מן התורה ונראה ג"כ דמיירי שאינו תאב לאכול זית רק להפיג חורפו של צנון ובכה"ג שאינו אוכלו בשביל שתאב לאותו מין ודאי לאו דאורייתא היא ושפיר פטרה ליה ברכת בורא נפשות של הצנון כיון שאינה מן התורה, ובאמת לא ידעתי אם יצוייר זה שיצטרך לאכול טפל כשיעור על פחות מכשיעור עיקר ואולי בצנון וזית סגי ג"כ בפחות מכשיעור זית וכל שאוכל יותר ממה שצריך להפיג חורפו לא מקרי טפל

ג) ובעיקרא דמילתא ראיתי שיש לעיין טובא דהנה במשנה (ברכות מד.) איתא הביאו לפניו מליח תחילה ופת עמו מברך על המליח ופוטר את הפת ופריך מי איכא מידי דמליח עיקר ופת טפילה ומוקי באוכל פירות גינוסר והתוס' שם (ד"ה באוכל) הקשו וא"ת פירות הוה עיקר ומליח טפל ותירצו שלא אכל הפירות באותו מעמד א"נ בשעה שאכל הפירות לא היה שם עדיין מליח דלא היה יודע שיחלש לבו ותמיה לי טובא אחר דנחית התנא לאשמעינן דין עיקר וטפל אמאי הניח התנא העיקר ונקט הטפל וה"ל לאשמעינן הך דינא לענין המליח אם היה לפניו שהפירות פוטרין אותו, וראיתי בט"ז (רס"י ריב) הרגיש בזה, ומה שתירץ בזה דקמ"ל דמברך על המליח אע"פ שהוא טפל כיון שלא היה לפניו, דברים דחוקים הם דמ"מ טפי ה"ל למינקט עיקרא דדינא ולפלוגי בין שהיה לפניו או לא היה לפניו. ואני תמיה על רבותינו בעלי התוס' למה הוצרכו (למידק) [למידחק] דהא י"ל ודאי הא דעיקר פוטר הטפל היינו משום שדרך לאכול מה אחר העיקר פוטר הטפל דברכת העיקר קאי ג"כ על הטפל כמו בצנון שדרך לאכול דבר אחריו להפיק חורפיה (אי) [אזי] ברכת הצנון אף על הזית משא"כ במליח אף דמוקמינן באכל פירות גינוסר לא שייך [לומר] דברכת הפירות תפטור את המליח די"ל דאין כל אוכל פירות גינוסר צריך למליח רק כשאוכל הרבה ונחלש לבו א"כ אין זה אלא במקרה ובכה"ג אפשר דאין המליח טפל כלל לפירות גינוסר אבל הפת להפיג חורפיה של מליח שפיר י"ל דאורחיה הוא וברכת המליח פוטרתו אבל המליח לעולם אינו נעשה טפל לפירות גינוסר אפילו קובע לאכול הרבה אין קבע לפירות, משא"כ בדברים הבאים מחמת סעודה קביעת הפת עיקר והדברים הבאים טפילה הם לגבי פת לכן הך