משיבת נפש חלק ב קלה

תקשי הא ה"ל פת כסנין. ונראה דהרמב"ם מפרשו בקבע סעודה עליו וא"כ ממילא אפי' נימא שכוונת התוס' בחביצא שדיבקה ע"י דבש שיהיה לו דין כסנין י"ל דנ"מ בקבע סעודה מברך עליו המוציא וברהמ"ז כמו שיש בדין פת הבאה בכסנין וכן הוא מוכרח לדעת הרמב"ם שהרי כל המנחות נילושים בשמן ולדעת הרמב"ם כל עיסה שעירב בה שמן מקרי פת הבאה בכסנין והובא ג"כ דעתו בש"ע (סי' קסח ס"ז) וע"כ צ"ל כדפרישית דמיירי באכל שיעור קביעות אז מברך המוציא ומה שהקשה המג"א (שם סקי"ו) ז"ל קשה דהרמב"ם עצמו פסק (פ"ו ה"ה ממצה) מצה שלשה במי פירות יוצא בה י"ח בפסח ובגמרא משמע קצת דאם מקרי לחם לענין מצה ה"ה לענין המוציא כו' עכ"ל ודבריו תמוהין דאיפכא מפורש בש"ם ברכות לח רע"א) א"ל אביי לרב יוסף האי כובא דארעא מאי מברכין עליה א"ל מי סברת נהמא הוא גובלא בעלמא הוא ומברך עליה במ"מ מר זוטרא קבע סעודתיה עליה וברך עליו המוציא ושלש ברכות אמר מר בר רב אשי ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח מ"ט לחם עוני קרינן ביה ע"כ בש"ס וכן פסקו כל הפוסקים הרי בהדיא דמי שמברך עליו בקבע עליה יוצא ידי חובתו בפסח אף דגובלא בעלמא הוא ולא מקרי נהמא מ"מ מקרי לחם עוני. ומה שמדמה שם להך דאם מצה הוא אדם יוצא ידי חובתו בפסח דלחם הוא ג"כ כדפרישית דאי פרורין פחות מכזית לא מקרי לחם ודאי אינו יוצא אבל אי מקרי לחם אי קבע עליה עכ"פ יוצא ידי חובתו בפסח שפיר. ומה שהקשה שצריך לאכול בי"ט פת שמברך עליו ברכת המזון י"ל דמדרבנן בעלמא הוא ואם אוכל עיסה שנילושה בשמן צריך להיות שיעור קביעות שיצטרך לברך ברכת המזון וכן מוכח מהך דמנחות דמברכין עליהם המוציא ג"כ אף שנילושית בשמן וכן מפורש ברמב"ם בפ"ג מהלכות ברכות וכן עיסה שלשה כו' או שעירב בה תבלין ואפאה והוא הנקרא פת הבאה בכסנין אע"פ שהוא פת מברך עליו במ"מ עכ"ל הרי מפורש דפת הבאה בכסנין פת גמור הוא ומ"מ אינו מברך עליו רק במ"מ ומזה ראיה ג"כ למ"ש בלעקוך שנעשה ממצה פרורה שהפרורין עומדים במקום קמח דאין חילוק כלל דמ"מ מקרי פת כסנין וכ"ש לפמ"ש מאחר שבשעה שנילושין הפרורין ונדבקו לא ה"ל תוריתא דנהמא ולא היה להם דין פת כלל כמו חביצא א"כ אף שאפאן אח"כ לא עדיפי מקמח שנילוש בדבש ונאפה שלא עדיף מפת כסנין

ומעתה גם מה שהביא במג"א (שם ס"ק כח) בשם רש"ך בסופגנין שעושין ממצה כתושה מעורבין בביצים מטוגנין בשמן אע"פ שבעודה כתושה צריך לברך המוציא כשחיברו בביצים ושמן נשתנה ומברך במ"מ מכ"ש אחר הטיגון עכ"ל ומג"א הניחו בצ"ע ובאמת דברים ברורים הם דפשיטא כיון דליכא תוריתא דנהמא כשחיברן בביצים ושמן הרי נתבטל תורת פת לגמרי ואם טיגנו הוי כאילו טיגן עיסה שאינה אפויה אפילו אפאה מאחר שנילוש כולו במי פירות יש לו דין כסנין ואינו מברך רק בקבע סעודתו עליה

ומה שהקשה בלח"מ (פ"ג ה"ט מברכות) לשיטת הרמב"ם מאי מייתי ראיה מהך דאם מצה הוא אדם יוצא ידי חובתו נימא דאף דלענין פסח הוה לחם לא תקשי לרב יוסף דבאין בו כזית אין מברכין המוציא היינו בלא קבע ע"ש לא ידענא מאי קשיא ליה דמעולם לא שמענו חילוק בפירורין בין קבע עלייהו ללא קבע דלא משום קביעותא אמר רב יוסף דאינו מברך המוציא וכן בטחנה אפאה ובישלה באין הפרוסות קיימות דאינו מברך המוציא אין חילוק בין קבע ללא קבע ולשיטת התוס' האי דליקט מכולן איירי בפת גמור שהוא בעינא וס"ד בשביל שהוא פחות מכזית לא יברך המוציא דבטל מתורת פת ואין לחלק בין קבע ללא קבע רק היכא דמקרי פת כסנין רק שאין דרך לאכלו רק לקנוח סעודה אבל לענין חביצא אין מקום לחלק בין שיעור קביעות רק אי לחם אקרי מכ"ש למאי דפרישית דהך דמנחות. לשיטת הרמב"ם דנלושת בשמן ע"כ בקבע איירי וא"כ לפרש"י הך דליקט מכולן דמיירי במנחות לשיטת הרמב"ם יוצא ידי חובתו בכזית אף שאינו מברך עליו המוציא כיון דמקרי פת רק בשביל שנילוש בשמן בשביל זה אין דרך לקבוע עליו לכן בעינן שיאכל שיעור קביעות

ו) ובאמת לא ידעתי בלאו הכי מ"ש המג"א כמה פעמים בספיקא דאם שבע ממנו נקרא ספיקא דאורייתא ואני לא ידעתי מנ"ל דמן התורה אין יוצאין בברכת מעין שלש ידי ברהמ"ז דאורייתא דטופס ברכות אינו רק מדרבנן וחכם א' אמר לי שבברכת מעין שלש אין בה ברית ותורה ולדעתי אפשר שגם זה רק דרבנן דאל"כ למה כללו בה הטוב והמטיב ולא הזכירו בה גם ברית ותורה אלא ודאי מה שאמרו בלא אמר ברית ותורה לא יצא ידי חובתו הוא ג"כ דרבנן ותדע מדאמרי' בגמ' (ברכות מט.) כלל כל שלא אמר ברית ותורה ומלכות בית דוד בבנין ירושלים לא יצא ידי חובתו ומלכות בית דוד ודאי לאו דאורייתא הוא דמקמי דוד מאן אמרו אלא פשיטא שאינו רק דרבנן וקיל מברכה רביעית שלא חששו להזכירה בברכת מעין שלש

וכן משמע בש"ס שם (כ:) דמיבעיא לן אם נשים בברכת המזון דאורייתא ונ"מ לאפוקי רבים ידי חובתן וקשה למ"ש רמ"א (סי' קפז ס"ג) דנשים לא יאמרו ברית ותורה א"כ איך יוציאו רבים ידי חובתן כיון דלא אמרו ברית ותורה לא יצא ידי חובתן אלא ודאי נ"מ אם מן התורה יכולין להוציא רבים ידי חובתן דחיוב ברית ותורה אינו רק דרבנן והתוס' (שם ד"ה נשים) שפירשו משום דליתנייהו בברית ותורה מספקא לן אי מפקי רבים ידי חובתן וקשה מאי מיבעיא לן הא אי אפשר דליפקו רבים שבמה יצאו בהזכרת ברית ותורה ועיין בטא"ח שם שהביא בשם אחיו ה' יחיאל דמספקא ליה אי לעיכובא קאמר ובטור מסיק דלעיכובא קאמר מ"מ י"ל דלאו דאורייתא הוא

ולפי פירוש התוס' הנ"ל משמע דמדאורייתא הוא דאי מדרבנן למה מיבעיא לן בנשים בברכת המזון דאורייתא הא מדאורייתא לא צריך ברית ותורה כלל וע"כ צ"ל דמדאורייתא היא א"כ קשה איך יוציאו ידי ברית ותורה לאנשים שמחוייבים בברית ותורה ובברכות (מט.) אמר רב חננאל אמר רב לא אמר ברית ותורה ומלכות יצא ברית לפי שאינו בנשים תורה ומלכות לפי שאינו בנשים ועבדים וצ"ע על המג"א (סי' קפז סק"ג) דברית ותורה שייך נמי בנשים דאיתתא כמאן דמהילא דמיא דא"כ אין טעם שיצא בלא הזכיר ברית ותורה מפני שאינו בנשים וצ"ע ואין להאריך בזה דמתוך הסברא נראה שאינו מן התורה

ומעתה מ"ש בהג"ה רמ"א (סי' תעא ס"ב) מצה שנתפררה ונילושה ביין ושמן אינה נקראת מצה עשירה ואסור לאוכלה בע"פ, לאו מטעם דיוצאין בה בלילה דהא לא מקרי לחם בליכא תוריתא דנהמא ואפילו נאפית אח"כ מ"מ עכ"פ מצה עשירה היא דמה בכך שהיה מצה מתחילתה דהא מ"מ לאו לחם עוני הוא גם מצה שרויה ומבושלת מעיקרא לחם היה ואפ"ה בטל שם לחם מיניה וכ"ש דבטל שם עוני מיניה שאינו מאכל עוני רק לחומרא בעלמא כ"כ דמ"מ נקרא שם מצה עליו אבל לענין ברכה ודאי אינו מברך רק במ"מ. ואפשר ליישב סברת ההג"ה דכיון דטעמא דאסור לאכול מצה בע"פ היינו שיהיה טעם מצה תאב אצלו לכן מצה עשירה מותרת משום שאף שהטעם משובח יותר י"ל שטעמו משתנה ואין שום טעם לחם עוני משא"כ באפויה שנילושה בדבש כיון שלא נתבשלה לא נשתנה טעם מצה שבו וכיון דאית בה טעם מצה אסור לאכלה בע"פ משא"כ לענין במ"מ כיון דפת כסנין שהוא פת גמור באמת מברכין במ"מ פשיטא שגם על זו מברכין במ"מ ותדע דלא תלי בהכי דהא מצה שנתפררה ונלושה היינו ממש חביצא שאין בפירורין כזית דאי