משיבת נפש חלק ב קלג

השכיבה ובזה כל הלילה בכלל שעדיין ראוי לשכיבה אבל אחר הקימה לא שייך עוד שעדיין ראוי לקימה אחר שכבר עבר זמן הקימה

סימן ד

ביאור איזהו פרטי ענינים ודינים בברכת הנהנין

שאלה איך מברכין על לעקוך הנעשה. ממצה אפויה ומוחזרת לסלתה. וכן על קנידליך מבושלים. וכן על הפאן קוכין

תשובה בהיות שמנהג פשוט אצל העולם לברך על קנידלך מבושלים בורא מיני מזונות גם בלעקוך הנעשה ממצה מפוררת אמרתי לעיין בדבר כאשר יורוני מן השמים

א) הנה ראיתי ונתון אל לבי בדברי מגן אברהם (סי' קסח ס"ק כח) וז"ל אמרינן בגמרא אם פירר הלחם עד שהחזירם לסולת ואח"כ חזר וגבלן יחד וחזר ואפאן צריך לברך המוציא אפילו ליכא תוריתא דנהמא דהא מקרי פרורין שיש בהן כזית לר"י דהא בכזית לא בעי תואר לחם ומשמע שם אפילו מטוגנים בשמן תחילה כמ"ש התוס' ברכות דף לז וא"כ אותן שעושין חרימזלך מלחם מפורר או מלחם שרוי במים צריכין לברך המוציא כיון שתחילתו היה לחם לא נפיק מתורת פת עד שאין בכל אחד כזית ואף לפמ"ש הרמב"ם אם עברה צורת הפת בבישול [אפי' יש בהן כזית] א"צ לברך המוציא הא לא קיי"ל הכי ומ"מ אם עירב בהם קמח וטיגנן בשומן צ"ע אם נלך אחר הרוב כו' עכ"ל. ועיינתי בדבר וראיתי שאין דבריו מוכרחים כלל ונהפוך הוא דהא רש"י (ברכות לז:) פירש חביצא היא ע"י בישול וע"ז אמר רב יוסף אם יש בפירורין כזית מברך המוציא ובדלית בפרורין כזית מברך במ"מ (וע"ז פרש"י שם לחם מבושל) ולשון חביצא משמע אפילו נדבקו ע"י בישול דחביצא לשון חיבוץ הוא גם לפרש"י, וכן פרש"י (שם לו:) חביץ קדירה מין מאכל קפוי כעין חלב שחבצוהו בקיבה עכ"ל א"כ משמע בכל גווני אף אם נדבקו הפירורין ע"י בישול אין נעשין ע"י [זה] פירורין שיש בהם כזית וכ"כ במג"א (שם ס"ק כד) גופיה על דברי הש"ע שכתב חביצא היינו פירורי לחם שנדבקו ע"י מרק אם נתבשל אם אין בפירורין כזית אינו מברך רק במ"מ, כתב לרבותא נקט אע"פ שנדבקו אם אין בכל פרוסה כזית מברך במ"מ, ומ"ל שדיבקן קודם בישול או שנדבקו ע"י בישול, וגם לשון הש"ע שנדבקים ע"י מרק משמע אפילו דיבקן מקודם אין נעשין ע"י הבישול פירורין שיש בהם כזית דאזלינן בתר כל פרוסה בפני עצמו בלחם מפורר לגמרי וראיתו מן הש"ס (ברכות לז:) אין לה שום מקום דהכי איתא בש"ס אמר רב יוסף מנא אמינא לה ומייתי ממנחות נטלן לאכלן מברך המוציא וכולן פותתן בכזית ומוכח דבפרורין כזית מברך המוציא ואמר אביי אלא מעתה לתנא דבי ר"י דאמר דפורכן עד שמחזירן לסולתן ה"נ דלא בעי ברוכי וכ"ת ה"נ והתנא ליקט מכולן כזית ואכלן אם חמץ הוא ענוש כרת ואם מצה הוא אדם יוצא בו י"ח בפסח ומשני בשערסן ופרש"י שגבלן וחזר ואפאן כוונת רש"י פשוטה דלפום הך סברא דבשביל שהוא פחות מכזית לא היה צריך לברך המוציא מיהו בערסן וחזר ואפאן ודאי לא גרע מחזר לסלתה לגמרי והוה כמו קמח שאפאו שבזו האפייה נעשית פת אף שמעיקרא קמח היה ולא פת ומה צריך ראיה לזה וכי ס"ד כשהיה מעיקרא פת ופיררה יגרע מקמח שאפאו וכי לזו הוצרכנו דקמח שאפאו פת לא יברך עליו המוציא וא"כ פשיטא אם אחר הפירור אפאו בענין שאם היה קמח מעיקרא היתה האפיה עושה אותו פת לא יגרע בשביל היותו פת מעיקרא ומי לא ידע כזאת. אכן אם הוא אפאו בענין שאם היה אפאו כשהוא קמח היה נעשה פת כסנין כגון ע"י דבש וכדומה כענין שכתב הרמ"א (בסעיף וי"ו ז"ל) [סעי' ז שם. אזי י"ל] דאף שמעיקרא היה פת גמור כיון ששינהו למעשה חדש ועשאו פת כסנין אינו מברך רק במ"מ, מיהו בזה י"ל דגם המג"א מודה שאם חזר ועשאו בענין שהוא פת כסנין שמברך במ"מ ולא חידש המג"א רק היכא דע"י בישול נעשין כזית מברך המוציא דטיגון כבישול לדבריו ואפ"ה מברך המוציא על הפרורין שנדבקו ונאפו דמנחות ג"כ מטוגנין בשמן. מיהו בזה ג"כ דבריו תמוהין דהא התוס' (שם ד"ה חביצא) שכתבו ליישב פרש"י דמנחות דמיין לבישול שמטוגנים בשמן צריכין ביאור דא"כ היא גופא קשיא כיון דהטיגון חשיב כבישול למה יברך המוציא שהרי טיגון במנחות אינן לאחר האפיה כלל רק מנחת מחבת שאפייתן ע"י שמן וכמ"ש רש"י [ויקרא ב פ"ה], ומנחת מאפה תנור אינו נותן השמן רק אחר אפיה כמ"ש רש"י (שם פ"ו) דמאפה ממעטינן מיציקה, ואפי' למ"ש הר"מ (פי"ג ה"ח ממעה"ק) דגם במנחת מאפה בולל בשמן בשעת לישה מ"מ הרי הוא אפיה לגמרי ואינו דומה לבישול כלל ואחר אפיה שיצוק עליו שמן ואין טיגון רק במנחת מחבת ומרחשת א"כ אין באלו אפיה כלל כשתמצי לומר שהטיגון בישול הוא מאין הרגלים לברך המוציא שהרי לא היו המנחות לחם מעולם שהרי תחילת עשייתן בטיגון לכן הדבר ברור דהתוס' לשיטתייהו דכתבו שם (ד"ה לחם) דתחילתו עיסה וסופה סופגנין מברך המוציא ממנחה אע"ג דעכשיו הם סופגנין שהמנחות מטוגנות בשמן והשתא מייתי רב יוסף ראיה שאפילו לא היה לחם מעולם רק תיקן עיסה ובישלה דומיא דטיגון מנחות מברך המוציא אם יש בפתיתין כזית א"כ כ"ש כשהוא פת גמור אם בישלה ויש בפתיתין כזית שמברך המוציא דלא גרע מעיסה שנתבשלה לדעת התוס' ביש פרורין כזית א"כ כ"ש בחביצא שיש בפירורין כזית שמברך המוציא וא"כ אנן דלא קיי"ל כהתוס' בזה רק בעיסה שנתבשלה אפי' בכל חתיכה כזית אינו מברך המוציא כדמבואר (בש"ע שם סי"ג) א"כ את"ל שטיגון דמנחות חשיב כבישול לא היה מברך המוציא כלל וע"כ צ"ל כמ"ש הר"ש (פ"ק דחלה מ"ה) דההיא דברכות איירי בדסולת ומאפה תנור (שמנחות) [א"נ בכל המנחות] ושמנן מועט ואין בו כדי לבטלו (נ"ל שצריך להיות כדי לבשלו ובב"י העתיק ג"כ לבטלו ופשוט שט"ס הוא) מ"מ לדעת התוס' דס"ל לרש"י דהבישול אינו פוטרו ממוציא כיון שתחילתו עיסה מדמי ליה שפיר לחביצא שאם יש בפירורין כזית דכ"ש שאין הבישול פוטרו מברכת המוציא וא"כ אם הוא באופן שיש לפוטרו ע"י בישול כמו בחרעמזלך בשביל שבתחילה לא היה בפירורין כזית ואילו בשלו כשהיתה עיסה פטורה י"ל ה"ה בזה לא נעשה ע"י בישול פרורין שיש בהם כזית לחייבו בהמוציא בליכא תוריתא דנהמא ואינו מוכח מן הש"ס כלום

ב) וכד דייקת מוכח איפכא מהא דפרש"י בשערסן וחזר ואפאן ובלא אפאן אע"פ שחזר וגיבלן לרבי ישמעאל לפום הך ס"ד דבפחות מכזית אין מברכין המוציא א"כ תקשי אמאי לא יועיל ערסן לחוד לחבר הפירורין שיהיו נקראין פרורין שיש בהם כזית דאין לומר דהגיבול אינו מחברן דמהיכא תיתי לא יהיה חיבור כמו מתחילה שהעיסה נעשה חיבור ע"י גיבול לענין טומאת אוכלין כביצה ויתר דברים ואפילו גוש של זיתים חשיב חיבור (בפ"ג מ"ב דטהרות) וכן דטבול יום (פ"ב מ"ג) ושאר כל הנדוכין שדכן במשקין אבל את שדרכן לדוך במשקין ודכן שלא במשקין והם כגוש בקערה הרי אלו כעיגול של דבילה ע"כ וא"כ ל"ל לרש"י לפרושי שחזר ואפאן נימא דהגיבול עצמו מחזירן לפרורין שיש בהם כזית אלא ברור דרש"י ס"ל דגם חביצא איירי אפילו נתחברו הפרורין ויש בהם גוש בכזית א"כ ע"כ אע"ג דהוי חיבור לכל דבר מ"מ לעשות חיבור לענין ברכת המוציא לפום הך סברא דבפחות מכזית בטל מיניה תורת פת א"כ הבישול אינו פועל ליתן להם תורת פת כיון שכבר נתבטלו ע"י פירור מתורת פת אין חיבור עושה אותן פת רק ע"י אפיה הוא שנעשה פת כמו כל דיבוקי עיסה שנעשין פת ע"י אפיה והבישול