משיבת נפש חלק ב קלב

כסדרן וביקש לומר שדעת התוס' בהקדים פרשה לפרשה לא מקרי שלא כסדרן. ותמהני איך נעלם ממנו דברי התוס' מנחות (לד: ד"ה והקורא) שהקשו על פיר"ת מן המכילתא דנקט כתבן שלא כסדרן יגנזו מוכח בהדיא דס"ל בהקדים פרשה לפרשה לא מקרי כסדרן דאל"כ לא מקשי על פר"ת מידי מיהו במרדכי (בהלק"ט ריש ה' תפילין) מצאתי שהביא באמת יש מפרשים דכסדרן לא קאי רק אפרשה עצמה ותמהני למה לא הביאו הט"ז, הן אמת שקשה לי קצת למה נפסול הקדים פרשה לפרשה והיינו מדכתיב והיו בהוייתן יהיו הא קיי"ל בריש פסחים (ו:) דבתרי עניני אין מוקדם ומאוחר בתורה ולפרש"י יש ליישב קצת כיון דע"כ הנחתן בבתים הלכה למשה מסיני א"כ גם סדרן הוא כפי הנחתן בבתים אבל לפר"ת שהנחתן בבתים אינם כסדר הכתוב בתורה ובמרדכי כתוב לדעת ר"ת דכתיבה גזירת הכתוב היא שיהיו כתובים כסדר הזה שכתובין בתורה א"כ קשה טפי ועיין תוספות ברכות (יד: ד"ה למה) דאין אנו חוששין למה שקדמה בתורה שאין מוקדם ומאוחר בתורה וא"כ קשה טפי למה פסול בהקדים פרשה לפרשה וצ"ע

ח) ואחרי כתבי כל הנ"ל מצאתי ראיתי לאחד קדוש מדבר הוא הרב הגדול מנחם עזריה בתשובה (סוס"י לח) כתב שיש מתחכמים לעשותן דוקא מארבעה עורות וכתב ואפשר דראייתם ממשנה דכלים (פי"ח מ"ח) תפלה ארבעה כלים וכתב הרב ז"ל דאיתנייהו לתרווייהו דבמנחות נאמר שיהיו מעור אחד אבל גם משני עורות כשרים כדאיתא בסה"ת ואף שיש מקום פקפוק בראייתו די"ל בהתיר קציצה ראשונה ותקנה באמת אינם כשרים וארבעה כלים הוו שפיר אפילו הם מעור אחד מ"מ ודאי לא בשופטני עסקינן שיתקנן כדי לגנזם כיון שהם פסולים, וגם ראיתי בערוך שפירש לכך נקרא כל בית קציצה לפי שכל בית קצוץ מחבירו ולפי דבריו משמע שסדר עשייתן היא כך ואולי מזה יצא טעות הסופרים שהביא במרדכי שהיו חותכין אח"כ העור שבין בית לבית וכיון דמדבריו משמע שסדר עשייתן כך ובודאי לא נעלם מהרב סוגיא דמנחות שנעשין מעור אחד וגם הוא מעשים בכל יום ולזה אומר אני שהיו נעשין כעין שעושין בזמן הזה דבאמת הארבעה בתים מעור א' רק שאחר כך פורשין עור עליהם לפי שנשארו הבתים פתוחין מן הצדדין ופורשין עור אחד על התפילין וחותכין אותן כדי שיהיה חריצן ניכר ולבי אמר לי שגם הב"ח (שהביא המג"א סי' לב סקנ"ב) לא נתכוין לפסול תפילין שלנו שהרי כתב שהמנהג בכל גבול ישראל לעשותן מעור אחד ורחוק בעיני שישתנה המנהג אח"כ זה זמן רב כפי מה ששמענו ולכן אפשר לי לומר שגם הב"ח לא נתכוין לפסול תפילין הללו כיון שבאמת נעשין ד' בתים מעור אחד ואילו לא היו פורשין עור השני עליהם לא היו בידינו לפוסלן כיון שיש ד' בתים כהלכתן ולכן אף שפורשין עור עליהם לעשות הדפנות שלימים מכל צד בזו לא כיון הב"ח לפוסלן רק כשתופר הד' בתים כל בית בפני עצמו ואח"כ תופרן ותו לא מידי

אמנם המנהג שנהגו לעשות למעלה חריץ וד' בתים דבוקים לגמרי ודאי לא נכון כיון דהדבק מחברן לאחד אין כאן אלא בית אחד דהא אם אין לו של יד ויש לו שתים של ראש (טולה) [מעלה] עור ע"ג אחד אלמא מה שנפרד בפנים ומובדל במחיצות אינו מפריד ביניהם ומקרי זכרון אחד וא"כ אין כאן ד' בתים כלל שאין כאן חריץ רק רושם ואיננו אפילו כצלע סכין זה ודאי אינו נכון לכן יש ליזהר לעשות הבתים נפרדים כדין וי"ש יזהר שיהיה החריץ עד מקום התפר ולא ידובקו כלל כי אין לומר לדבק טוב. ועיין בסוף ספרי גט מקושר תשובה בענין שיעורן של תפילין

סימן ג

בדיני ברכות השחר, ובענין זמן ק"ש של שחרית וערבית

שאלה אם סומא מברך פוקח עורים. וחרש הנותן לשכוי

תשובה א) הנה דבר זה כבר מבואר במג"א (סי' מו סקי"ד) ולפי שמשתבשין בכונתו ורוצים להגיה בדבריו אמרתי לבארו כי הדברים נכונים וראויים למי שאמרם. הנה הביא שם דברי הגהות מיימוני שכתב לאפוקי חרש וכן סומא לא יברך פוקח עורים כיון שהדבר חסר בגופו וסיים מג"א לכן נ"ל דסומא לא יברך פוקח עורים אבל חרש מברך הנותן לשכוי בינה עסס"ט, ושם מבואר דסומא מברך יוצר המאורות לכן הוקשו דבריו למעיינים ובאמת דבריו ברורים וכך היה אומר כי בודאי בברכות אין לנו אלא לפי מה שתקנו חז"ל והנה פוקח עורים מורה שנתקנה הברכה על תיקון שנעשה בגופו שבלילה היה כסומא ובבקר נתפקחו עיניו שהרי הברכה שייכא על גופו לכן סומא שלא נתקן בגופו תיקון זה אינו מברך אף שיצדק שיאמר פוקח עורים אחרים שנהנה גם הוא מזה מ"מ שמא נתקן דוקא בשביל תיקון גוף המברך ג"כ לכך אין לו לברך ולא דמיא ליוצר המאורות שלא נתקן רק על הנאת המאורות וסומא משתתף גם הוא בהנאת המאורות אבל הנותן לשכוי בינה להבחין שאין תיקון הברכה על תיקון גופו כלומר אילו היה הברכה על תיקון גופו באמת לא היה מברך אבל הנותן לשכוי אינו רק הנאת ההבחנה ע"י התרנגול וחרש גם הוא משתתף בהנאה זו שיראו לו אחרים ההבחנה בין יום ללילה ודמי ממש ליוצר המאורות שלא נתקן על הגוף כי אם על ההנאה וגם כאן אין תקון הגוף מקול שכוי רק הנאת הגוף ודמי ליוצר המאורות וא"כ דבריו ברורים שסומא אינו מברך פוקח עורים וחרש מברך הנותן

ב) במג"א (סי' נח סק"ו) קשה לי מה שכתוב לענין קימה שרי לקרות עד ג"ש לענין ק"ש של ערבית נמי נימא כיון דבני מלכים ישנים מקרי ובשכבך ונדחק מאד גם ברמב"ן. ונראה ליישב על נכון דודאי מה שמבואר בגמרא ברכות ט' דיוצא בשל ערבית קודם הנץ כיון דאיכא דגנו בהאי שעתא היינו דוקא בסתם אנשים כיון דאיכא דגנו לא חילקה התורה בק"ש בזמן לפי מקרי האדם ואין חילוק בין הני דגנו להני דקיימי שלא חילקה התורה באנשים וטבען אבל בני מלכים שאינו מצד הטבע רק מצד הכבוד הנקנה לא אזלינן בתרייהו כלל והא דזמן קימה נמשך עד ג' שעות בשביל בני מלכים היינו משום דהתירה נתנה זמן קימה לקיים המצוה לכל אדם כפי הסדר וא"כ בני מלכים שסדר קימה שלהם בג' שעות אם כן ע"כ שהזמן עד קימה שלהם שהתורה לא חידשה קימה באיש מזולתו רק הכל לפי קימה ומנהגו וא"כ ובקומך גם לבני מלכים ידבר והם אין יכולין לקרות ק"ש של שחרית כי אם בקימה שלהם משא"כ לענין זמן שכיבה לא שייך לתלות בבני מלכים דכשהם ישינים לאו בני קריאה נינהו ואי משום דמצות ק"ש שבשכבך איתא גם בבני מלכים הרי בודאי כיון שישנים עד ג' שעות ע"כ צריכים לקרות קודם השינה בתחילת הלילה וא"כ אדרבא ק"ש של ערבית של בני מלכים הוא קודם התחלת ג' שעות והיינו קודם הנץ משא"כ קודם הנץ דאיכא דגנו הוא משום שאפשר שאם הוא רוצה להיות מאותן אנשים לשכב גם הוא קודם הנץ שפיר חשיב זמן שכיבה והעירני לזה קצת בני הרבני מ' אהרן נ"י

גם מה שהקשה (המג"א שם) בסק"ז בשם הב"י למה לא נדרוש בקומך כל זמן שבני אדם קמים ונדחק, ונראה ג"כ דודאי ובשכבך דקרא אינו מדבר שיקרא ק"ש בשכיבה ממש רק בזמן הרגיל לשכיבה והיינו בזמן שרגיל לשכב בטרם נצטוה במצות ק"ש הטילה התורה עליו חיוב הקריאה א"כ חידשה התורה שלא ישכב וישן רק יקרא ק"ש שאחר שנתחדשה המצות אין לו רשות לישן כי אם שיקרא ק"ש א"כ כל הלילה הוה טרם השכיבה מאחר שעדיין זמן שכיבה היא ודרך לישכב כל הלילה מי שלא ישן בתחילת הלילה וא"כ כל הלילה בכלל אבל ובקומך הכוונה תיכף אחר שתקום והיינו שעת קימה ממש ולא אחר מופלג מן הקימה אבל ובשכבך הוא טרם