משיבת נפש חלק א צז

ה) ועוד בה שלישי' כי גם לפי דברי עד הראשון שראה שזרקה רק אפשר שלא זרקה מיד. הנה בדבר זה נסתפק בחמ"ח (סי' כח ס"ק יב) רק הלשון מגומגם שכתב אבל לא השליכה מיד אפשר דהוה ס"ק דלאו כ"ע דינא גמירי והיא נתיראה להשליך. והלשון מגומגם דזה הלשון נאמר בגמרא לרב אחאי דלא חייש לקדושין כלל מה"ט דלאו כולהי נשי דינא גמירי והמחמירין ס"ל כר"ה דה"ל למשדינהו והוא דין שנזכר (בסעיף ה) ושם מקור הספק הלזה אם לא השליכה מיד מה דינה די"ל דכבר נתקדשה ומה שהשליכה אח"כ מיהדר הוא דהדרא בה ולכאורה הי' נראה דלא בעינן השליכה מיד דאי בעינן השליכה מיד א"כ תקשי מ"ש בגמרא (יב:) וכל הפוסקים שתיקה לאחר מתן מעות בפקדון לאו כלום הוא ומבואר בש"ס (יג.) דלהכי אינו כלום דל"ל דה"ל למשדינהו דסברא אי מתברא מחייבנא בהו וקשה לפ"ז אם לא השליכה מיד נימא בפקדון שתיקה לאחר מתן מעות מוכיח דלשם קדושין קיבלה דאל"כ ה"ל למשדינהו ואין לומר דיראה מאחריות דהתינח אי לא שדתינהו כלל אבל כי שדתינהו לאחר ששהתה קצת הרי חזינן שאינה יראה מן האחריות וא"כ אפילו בפקדון תהא מקודשת בשדתינהו אחר קצת שהיי' דחזינן דלא יראה וא"כ ה"ל למשדינהו איד. אלא ודאי כל זמן שעומדין באותו מעמד והעדים שם עדיין כשמשליכתן איגלאי מילתא שאינה חפצה בקידושין והוכיח סופה על תחילתו דאם איתא דארצאי מעיקרא לא הדרה בה. ובנ"ד שלא נודע אם השליכה מיד והיא טענה שהשליכה מיד ולא נתרצתה לקדושין מעולם ודאי יש לאוקמה אחזקה דלא נתרצית מעולם. דהא לעולם לא חיישינן לחזרה אם לא היכא דחזינן דחזרה דהא אדם עושה שליח לקדש ולגרש ולא חיישינן לחזרה בהמשך הזמן אלמא מסתמא מוקמינן בחזקת שעומד בדעתו הראשונה. א"כ היכא דספיקא אם נתרצתה מתחלה אפילו נימא היכא דלא השליכה [מיד] אמרינן כבר נתרצית בקדושין ולא מהני עוד השלכה היינו משום דנאמר שזה גילוי דעת גמורה שבודאי נתרצתה ועכשיו מיהדר הדרה בה והיינו כשאנו רואין חזרה אחר הריצוי. אבל כשרואין שזרקה ואין יודעין אם זרקה מיד מהיכא תיתי לומר שנתרצתה וחזרה רק אחר שראינו שאינה רוצה עכשיו מסתמא לא נתרצתה מעולם. וכך הוא המדה [ועמ"ש בזה בסי' לו א"ג]

ו) ובאמת זאת עמדי מבטן אמי אנחנה מעודי לשום לב לדברי חז"ל שיהי' הדברים מכוונים ומקובלים למושכל כי כל דבריהם נכונים למבין ואין בהם נפתל ועקש ולא דבר ריק הוא ואם ריק היא מכם. וכמה פעמים שת"ל עלתה בידי למצא דעת קדושים. והדברים הנראים זרים. למשכיל על דבר הם ישרים. כולם אהובים כולם ברורים. כי גם בענין זה יש להפליא איך יהי' דין אשת איש שהוא חמור למאד תולה בידיעת הנשים שהרי רב אחאי סובר שאין לחוש משום דלאו כולהי נשי דינא גמירי לכן לא זרקתן. ואני שואל אם יארע כן בברורי' דתני תלת מאה שמעתי' ביומא דסיתוא ובודאי גמירא וכי ישתנה הדין בשביל זה לחוש לכמותה לקדושין אין זו מדת חכמים. ולא עוד וכי אדם אינו עשוי לקבל קידושי בתו אף שהוא ת"ח א"כ לרב אחאי ישתנה הדין בת"ח לחוש לקדושין. ולא עוד אלא שאפילו לדברי רב הונא ברי' דר"י בפקדון עשה אותם גם הוא יודעת במקצת ובמקצת לא יודעת והוא עפמ"ש הר"ן (קידושין יג.) שגם לר"ה ה"ל למימר טול שלך ותירצו דמ"מ בזה אין יודעת ובקיאות. וא"כ גם על פקדון תמצא הקפידא מקום לנוח אם אתרמי שתיקה לאחר מתן מעות בבנתן דמוריין או בת"ח המקבל לבתו קידושין לאחר מתן מעות וכי ישתנה הדין הלא לא נתנו חכמים דבריהם לשיעורין ולא כך הוא דרכה של תורה

והנלענ"ד בזה דאדרבא כל החששא הוא להעדר בקיאות הנשים כי אילו קים לן שהנשים בקיאות בדיני קדושין לא הי' צריכים לזרוק כלל דמה איכפת לה במה שהוא אומר והיא שותקת כל שאין אומרת או שעושית מעשה ניכר שמרוצית אינו כלום וא"צ לזרוק כלל. רק כל החששא הוא לפי שהנשים אינן בקיאות וסבורות דכל שמחזקת כסף קידושין אוגדתה לקידושין והיא אסורה בכבלי העיגון כי אינה מתגרשת כ"א מרצון הבעל לכן בליכא פסידא מרחקת כסף הקידושין להשליך אותו מנגד שלא ישאר בידה כשאין אחריותו עליה חוששת שמא יארע לה תקלה ע"י זה שמחזקת הכסף לומר שנתרצה ואין ולאו ורפיא בידה מאחר שאינה בקיאה בדין לאמתו באין חשש הפסד מרחקת הכסף כמטחוי קשת משא"כ באיכא פסידא גם (הוא) [היא] חושבת שלא ידנוה ע"י שלא הרחיקה לרצון כי חששה להפסיד. והשתא תו לא קשיא באשה חכמת לב שיודעת שלא תתחייב באחריות נחוש גם בפקדון שיודעות שיכולה לומר טול שלך וכמו כן לרב אחאי ניחוש באשה חכמה דלא קשיא כלל דאדרבה אשה חכמה יודעת שא"צ להשליך כלל

מיהו אכתי קשה נחוש שיודעות דין אחריות ואין יודעות דין קדושין. לכן נלע"ד דודאי מעיקרא דדינא נאמנות אח"כ אם אמרו שלא נתרצו בפירוש מהימני שפיר והיינו מטעמא דפרישית (אות ה) דחזרה לא שכיחי וכשחוזרת איגלאי מילתא דמעיקרא לא נתרצו אלא שכל שנראה בשעת קידושין כריצוי ולא נודעה החזרה מיד הוה כאילו הוחזקה מקודשת ויש להצריכה גט מדרבנן עכ"פ. מאחר שאנו מחזיקין הנשים בלא יודעות דין קידושין ודרכה להשליכם מפאת חסרון ידיעה חושבין שנתרצית לכן אף שחוזרת אח"כ ואגלאי מילתא שלא נתרצית מעולם מ"מ לא גרע מקלא [עי' אה"ע סי' מו] שמי שעומד ורואה שאינה זורקת מיד חושב אותה לריצוי. מעתה בטלו כל הטענות לחוש ליודעות דין אחריות ואין יודעות דין קידושין דכולי האי לא גזרו דלא שכיחא כלל ומי בקי באשה זו שזו יודעות וזו אינה יודעות וכן נוטין הדברים לפי האמת שאינו רק חששא דרבנן שהרי אמר אתין דשמיע לכו דר"ה חושו לה ואם איתא דאיכא קדושין דאורייתא וכי אינו כדאי לחוש גם לדידן אלא ודאי ליכא רק חששא דרבנן בעלמא לחוש להצריכה גט כנלענ"ד ברור הגם שדבר זה לא שערו הראשונים האמת יורה דרכו. ולמעשה לא על זה לבד אנו סומכין והרי הרמב"ם (פ"ה הכ"ה מאישות) לא חייש כלל לדר"ה והיינו כדפרישית דחששא דרבנן בעלמא. וא"כ כ"ש בנ"ד שלא נודע כלל שלא זרקה מיד לחזרה לא חיישינן ומחזיקין שמסתמא לא נתרצתה מעולם. וגם לשון הרי"ף בקידושין שם שכתב לאפוקי צריכה גט משמע דחומרא בעלמא הוא

ז) ועפ"ז נ"ל ליישב דברי הרמב"ם (פ"ה מאישות דין כה) שפסק דלא כרב הונא ותמהו עליו למה לא פסק לחוש להך כיון דאמרי בגמרא חושו לה. ועפ"ז נראה דהרמב"ם לשיטתיה אזיל שפסק (שם) בהך דציפתא שהיא מקודשת מספק דשמא האגודה ש"פ במדי וא"כ סוגיא דדייק רבא דשתיקה לאחר מתן מעות לאו כלום הוא היינו אי לא פסקינן כשמואל דלשמואל ע"כ מקודשת מספק מטעם הציפתא. והשתא י"ל דודאי רבא מייתי ראי' מברייתא דכנסי סלע זו דשתיקה לאחר מתן מעות לא מהני וזהו דקמ"ל הברייתא ורב הונא דחי מי דמי התם בתורת פקדון אתי לידה סברא אי שדתינהו תהא חייבת באחריות ורב אחאי דחי דלאו כולהי נשי דיני גמירי והנה י"ל דאדרבה רבא ס"ל כשמואל ושפיר מוכיח כדרב אחאי דלאו כולהי נשי דיני גמירי ומוכח דלאו כלום הוא היכא דלא שייך דשמואל וגם לא הוה קידושי ודאי. דאל"כ קשה איך נקטה הברייתא להלכה דשתיקה לאחר מתן מעות לאו כלום הוא בכנסי סלע בפקדון התינח בסלע אבל אם קידשה בפחות מש"פ דלענין קידושין מיקדשא (אף בשתיקה דלאחר מתן מעות) דהא כתב הרא"ש (קידושין פ"א סי' יז) דהרמב"ם ס"ל אי שוה פרוטה במדי מקודשת מדאורייתא והיינו משום דכי אית ליה אורחא להתם שווי' פרוטה שפיר מיקדש'. והנה זה אינו אלא לענין קידושין אבל לענין גזילה פחות מש"פ לאו ממונא הוא כלל ואין נזקקין להחזיר עיין ב"ק פ' הגוזל (קה.) גזל ב'