משיבת נפש חלק א צו

ועוד דאפילו בדבר הכתוב בשטר כתב הר"ן (פ"ק דר"ה) בשם רז"ה ובטח"מ סי' עא סכ"ד [ובסמ"ע שם ס"ק כו] דיכולין העדים לומר על זה חתמנו ועל זה לא חתמנו כ"ש בדיבורא בעלמא שאמר אני כמוהו שיכול לומר שלא כוון רק למה שהעיד בבירור וא"כ י"ל מזה הצד לחוד קרוב לבטל הקידושין שאין כאן אפי' ע"א בדבר ברור

ג) היתר השני הוא ג"כ קרוב לבירור שהרי בתחלה נתן לה בתורת פקדון ובעוד שהיו שנים אוחזין בחפץ אמר לה התקדשי לי בו היינו ממש שתיקה דלאחר מתן מעות דא"צ זריקה כלל כמו שהוא מפורש בש"ס קידושין (יב:) בא"ל כנסי סלע זו בפקדון וחזר ואמר לה התקדשי לי בו בשעת מתן מעות מקודשת לאחר מתן מעות רצתה מקודשת וכו' ופירש"י בשעת מתן מעות קודם שקיבלתו וכן מבואר ברמב"ם (פ"ה הי"א מאישות) וש"ע (סי' כח ס"ד) קודם שנטלתו (אינה) מקודשת [ואם אחר שנטלתו בתורת פקדון אמר לה הא"מ לי בו ושתקה אינו כלום] דשתיקה דלאחר מתן מעות לאו כלום הוא. ואולם להסיר תואנה מלב עקש שירצה לחלק כי אולי שתיקה לאחר מתן מעות היינו דוקא לאחר שקיבלתה לגמרי משא"כ כאן שבעוד שניהם אחוזים בו אמר הרי את מקודשת לי אולי זהו נקרא שתיקה דשעת מתן מעות. ולברר הדברים אאריך קצת. הנה הרמ"א (סימן מב ס"א) כתב בלקח יד אשה בחזקה שלא ברצונה והיא לא זרקה הקידושין מקודשת הואיל בתחלה דיבר עמה מקידושין ובחמ"ח שם (סק"ב) הקשה מדברי רמ"ה (שבסימן כח ס"ד) דבזרק לה הקידושין א"צ זריקה ומ"מ אינה מקודשת וכתב הב"ש (סי' מב סק"ג) דהך דסימן מב מיירי בהיה רצונה להתקדש לכן צריך זריקה כיון דבתחלה רצתה להתקדש ע"ש בב"ש. ודברים אלו דברי תימא הם דאם איתא דאיכא לפלוגי בהכי א"כ קשה דבגמרא בקידושין שם מייתי הך דשתיקה דלאחר מתן מעות אהך דקדיש בציפתא דאסא א"ל הא לית בה ש"פ א"ל תקדוש בד' זוזי שיש בה וע"ז מייתי רבא ראי' דשתיקה דלאחר מתן מעות לאו כלום הוא מהך דכנסי סלע זו בפקדון וכו' קשו בה בפום נהרא מי דמי התם בתורת פקדון יהבינהו ניהל' סברא אי שדינא להו כו' מחייבנא בהו הכא בתורת קידושין אתו לידה אי לא ניחא לה תשדינהו פריך ר"א אטו כולהי נשי דינא גמירא סברא כו' מחייבנא בהא ע"כ. והשתא לסברת הב"ש יש להפליא הא לא דמי הך עובדא דציפתא לפקדון כלל דשם כבר פשטה ידה וקיבלה הקידושין מרצון משא"כ בכנסי סע זה בפקדון לא נתרצית לקידושין מעולם ולא קרב זה אל זה כלל. אלא הדבר ברור כמ"ש בתשובה בימי חורפי זה כעשרים שנה שמעולם לא הוצרך רבא להביא ראי' ששתיקה לאו הודאה הוא דזהו פשיטא לי' מסברא שאין משתיקה גילוי דעת שחפצה בקידושין וזה פשוט לו מסברא דדברים שבלב אינם דברים רק שבשעת מתן מעות שמקבלת לשם קידושין הרי זה מעשה מוכיח ודברים שבלב דמוכחי וכמו"ש ריב"ש (סימן קע) שהיא פושטת ידה ומקבלת הקידושין וזהו גילוי דעת המוכיח וכן בעובדא דציפתא כיון דלאו ש"פ הוא כשאמר לה תקדש בד' זוזי דבה ושתקה הרי אין כאן גילוי דעת מוכיח שחפיצה בקידושין של ד' זוזי אף שבתחלה נתרצתה ברצון גמור להתקדש בציפתא מ"מ אחר שנתבטלו קדושין הללו שאין בהם ש"פ צריך גילוי מוכיח על קדושין אלו של ד' זוזי שאמר לה שנית וע"ז לא הוצרך רבא לראי' כלל ולא בא רבא להביא ראי' רק שלא תאמר שזהו גילוי דעת המוכיח במה שלא זרקה הד' זוזי כשבא לקדשה שנית דכיון שרצה שיהיה לה בתורת קדושין אי לא ניחא לה תשדינהו ע"ז מביא ראי' דמהך דלא שדיתינהו אין גילוי דעת מוכיח דאם איתא דהא חשיב גילוי דעת מוכיח דה"ל למשדינהו גם בשתיקה שלאחר מתן מעות בפקדון ה"ל להתקדש שהרי יש שחיקה עם גילוי דעת מוכיח דלא שדתינהו אלא ודאי אין זו גילוי דעת מוכיח שאינה חוששת למשדינהו דיראה מאחריות ודברים ברורים הם. מעתה אין מקום לדברי ב"ש בזה דלאו ברצון קדושין תליא מילתא [ועמ"ש לעיל סי' לו אות ב ואות ד]

ד) ובאמת לפע"ד ברור שכל האחרונים לא ירדו לכוונת רמ"ה גם בס' בית מאיר (סי' כח ס"ד) ראיתי הלום שהקשה על רמ"ה מהא דאיתא בקדושין (נב:) בחטף זוזא מחברי' ושדא לה א"ל מקדשת לי אתא לקמי' דרבא אמר לית דחש להא דר"ש דאמר סתם גזילה יאוש בעלים. משמע דבל"ז אף שלא נזכר מריצוי שלה הוה ס"ק. ודברי תימא הם אם רבא גופי' אמר כאן שנתרצתה להתקדש בציפתא דאסא אפ"ה פשיטא לי' דשתיקה לאחר מתן מעות לאו כלום הוא כ"ש התם דלא יעלה על הדעת שיסבור שאם יזרוק לה קדושין ותשתוק שתהא מקודשת זהו דבר שלא עלה על לב מעולם. וע"כ סברת רבא דיראה למשדינהו כדפריך רב אחא (שם יג.) ואיך ניזל בתר איפכא. וחלילה שיעלם דבר זה שהוא תלמוד מהרמ"ה שהוא הנשיא הגדול בעיני כל הראשונים ודבריו רובם עמוקים עמוקים. אלא נראה ברור שהרמ"ה בלשונו הצח שכתב ז"ל בטור (סי' כח) וכתב הרמ"ה דוקא דשקליתינהו ואשתקא אבל זרק לה קדושין אפילו לתוך חיקה ולא שקלתינהו אלא אישתקא ואזלא לעלמא שתיקה כה"ג לאו כלום הוא עכ"ל ומזה נראה דס"ל לרמ"ה ודאי הך חששא דקאמר בגמרא (יג.) חושו לה להך דר"ה ברי' דר"י דכיון דבתורת קדושין באו לידה ה"ל למשדינהו וא"כ הוה גילוי דעת המוכיח דרוצה בקדושין. אלא דס"ל דודאי אין זו דבר ברור כ"כ כדפריך רב אחאי וחששא בעלמא הוא לחוש לה וס"ל דדוקא היכא שקיבלה בדרך פקדון או בדרך קבלה שהי' בידה כבר וזה א"ל התקדשי לי בהם י"ל כששותקת מסתמא סומך עלי' שנתרצית למה שאומר שתתקדש לי לכן צריכה לעשות גילוי דעת המוכיח שאינה רוצה. אבל מי שזרק קדושין לתוך חיקה ודאי אם היתה חפצה בקדושין היתה נוטלתן בידה שמסתמא אדעתא דהכי זרק לה שתקבל בידה אם חפצה בו ומחבבת קדושין שלו וטוב בעיניה להתקדש שכן הדרך שתהא נטלתן מחיקה לתוך ידה לא שתניחם כאשר זרקן מורה דלא איכפת לה כלל בזריקה ואינה רוצה לפשוט יד בהם כלל ובטל גילוי דעת דזריקה והי' כלא הי'. וזה כוונת רמ"ה ולא שקלתינה ר"ל שהניחה מונחים בחיקה ולא עשתה שום גילוי דעת דניחא לה בהם ליטלם מחיקה שהרי מסתמא אדעתא דהכי זרקם שתקבלם לקדושין אבל היא שהניחתם בחיקה אם ישארו ישארו ואם יפלו יפלו י"ל דלא איכפת לה כלל למשדינהו. לכן דייק רמ"ה וכתב לתוך חיקה ולא כתב לתוך ידה והיינו משום דכיון דבידה כבר הם ה"ל למשדינהו משא"כ בנפלה לחיקה אדרבה כל שלא נטלתם בידה מסתמא אינה חפיצה בקדושין לכן לא ביקשה לנגוע בהם כלל ולא לעשות שום דבר ומעתה לא סתרי דברי רמ"א כלל דמ"ש (בסי' מב) היינו שנטל ידה בחזקה ונטלתם בידה רק שהי' בחזקה אז אין כאן גילוי דעת הפכיי נגד הזריקה אמרינן ה"ל למשדינהו משא"כ בזרק לחיקה איכא גילוי דעת הככיי (שלו) [דאילו היתה] חפצה בקידושין היתה נוטלתן מחיקה בידה במקום שהיה ראוי שתטול כסף הקדושין. ומעתה הך דקדושין (נב:) דשדא לה דינר ושקלת' איירי שהיתה חפצה בקדושין רק שהי' גזל. או אפי' נימא דס"ל סברא למשדינהו י"ל דשדא לה לתוך ידה והחזיקה בו י"ל ה"ל למשדינהו אלא שאין נראה כן דרבא ודאי ס"ל מזריקה אין גילוי דעת די"ל שיראה שתתחייב אלא דמיירי דשדא לה והיא פשטה ידה וקיבלתה ואין ענין מזה לדברי רמ"ה וכל זה ברור בדברי רמ"ה ורמ"א ומקום הניחו לי האחרונים בזה שלא ירדו לסוף דעתו

ומעתה מבואר בעליל שגם בנ"ד שתחילת קבלה הי' לשם פקדון אף שאמר בעוד ששניהם אחוזים בחפץ הרי אין כאן גילוי דעת מצד הקבלה ופשיטות יד שע"ד פקדון פשטה ידה ואין כאן רק מצד שלא זרקתן וכבר מבואר בש"ס דבפקדון אין זו גילוי דעת דיראה מן אחריות והוה ממש שתיקה שלאחר מתן מעות שאין לחוש כלל: