משיבת נפש חלק א צד

ולפי שהם ענינים מחודשים לא שערום רבותינו הקדמונים אמרתי לצרף עוד שני רבנים מפורסמים ובחרתי לי את הרב הגאון מוה' אבלי נ"י ראב"ד מווילנא ועוד אחד אשר יבחר לו שיעיינו בהך התירא בכחא דהתירא דעדיף ואז יותרו הנשים ע"ש ב"ד של שלשה

סימן לו

בענין קידושין שלא

ברצונה

[שאלה (המובנת מהתשו') בנער א' שהי' לו קטטה עם פנוי' והי' מהדר לבוא בעלילה. ופעם אחת לקה ידה שלא ברצונה וקידשה. והיא לא זרקה טבעת הקידושין תיכף ומיד רק אח"כ זרקה הטבעת מידה]

תשובה. דברי מעלתו הגיעני זה איזהו שבועות ולא נתנני הזמן השב בתשובה שלימה מחמת טרדות וענינים לימודים קבועים כי ת"ל כבר ערכתי חיבור על הלכות קידושין אשר העמדתי תה"ל כל דבר על בורי'. ואם אפנה אשנה מעט להשיב בתשובה שלימה וכעת אמרתי בודאי לא סגי מבלי להשב. ובוודאי ראוי לחפש בכחא דהתירא שלא ליתן בנות ישראל הפקר לפני פרוצי ישראל להתעולל עלילות ברשע לעגנם שלא כדת של תורה בעקבה ורמי' והיה ראוי למותחו על העמוד למען ישמעו ויראו ולא יזידון עוד לעשות כדברים האלה

א) והנני מבאר. ותחלה אומר כי מה שחשב כ"ת להיתר שלא הי' הטבעת שלו ולא הי' פסיקה ביניהם. אין זה כלום כי כל מה שנמצא ת"י בחזקת שלו ומסתמא בשלו קידש ואפילו יביא בעל הטבעת עדים שהי' שלו י"ל שלקחו כדין ואין לסמוך על זה כלל. וכ"ש מה שעלה בדעתו שתאמר (ממנה) [מתנה] הוא אין לו ענין כלל שהרי העדים שמעו שאמר הרי את מקודשת ואין לי להאריך בדברים אלה רק מה שנוגע לעומקא דדינא

הנה כפי הסדר שבא במכתבו שבתחלה שאל המקדש. הנה מודה בעצמו שהוא לקח ידה אבל היא לא נתנה לו ידה עד שהתנצל בעדה שמחמת בעיתותא לא זרקה מיד וניכר במראית פניה וניכרין דברי אמת מחמת הקטט שהי' להם והוא עצמו הי' מהדר לבא בעלילה עליה. אפשר שנאמן על עצמו שהוא לקח ידה שלא מרצונה דבעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן הואיל ובידו לגרשה ואף דקיי"ל חושו לה כדאיתא באה"ע (סי' קנב ס"א) היינו מטעם שכתב הב"ש שם (סק"א) דכל המגרש יש לו קול וא"כ הכא שמעיד על עצמו על ענין הקידושין שלא נתנה לו ידה הרי ע"ז יש מיגו דבידו לגרשה ובתשובה כתבתי יותר בארוכה. [וע' בתשו' מיימוני להלכות אישות סי' ג]. ולפ"ז הי' מקום לדבר שלא הי' פיסוק דמים על הטבעת שיהי' נאמן ג"כ מכח בידו לגרשה. מיהו בב"ש שם ביקש לומר דדוקא באותו יום שייכא המיגו ואפשר לא הי' באותו יום שבא לב"ד. וגם אין לסמוך על אומדן דעת הנער שהכרת פניה ענתה בה שלא זרקה הטבעת מיד ואין להאריך בזה

ונשית דברינו על דברי הבתולה שאמרה שלקח ידה בחזקה ולא הרגישה אם נתן דבר לידה וכשהרגישה זרקה (יד) [מיד] ושלא שמעה אם אמר הא"מ וזה יתבאר אח"כ

דברי העד פנחס במ"ז שאמר איך האב גיזעהן אז ער האט גהאט איר האנד אין זיין האנד גם לא ידע אם נתן לה כלום

ב) הנה תחלה נדבר שהוא הדין האמור ברמ"א (סי' מב ס"א) ז"ל לקח יד אשה בחזקה שלא ברצונה וקדשה והיא לא זרקה הקידושין היא מקודשת אע"פ שמתחלתה באונס ונתן לה סתם וכו' הואיל ודיבר עמה תחלה מקדושין. והנה מ"ש רמ"א בחזקה. אין הכוונה שנתעצמו ונתאבקו על זה כמו שיעלה על דעת המורין בתחילה. דהא ליתא דעיקר טעמא דבעי בקידושין גילוי דעת ממנה שחפצה. אלא כל שהוא שלא ברצונה ולקח הוא ידה מבלי שפשטה ידה מקרי בחזקה. והיינו דמפרש רמ"א שלא מרצונה וכ"כ בחמ"ח (סי' כח ס"ק יב) בשם הריב"ש (סי' קע) שכתב והיא פושטת ידה ומקבלת הקדושין ע"ש דבעינן מעשה מוכיח שנתרצית לקדושין ובתשובה הארכתי. וכן בש"ס בכל מקום שפשטה ידה היינו להורות הרצון ע"י פשיטת יד וכדברי הריב"ש. מעתה בנדון זה הוא נדון דרמ"א בענין הלזה שלקח ידה בחזקה היינו שלא מרצונה. אלא דרמ"א ס"ל להחמיר הואיל ולא זרקה הקדושין

והנה נדבר מתחלה אם לא זרקה כלל החמ"ח (בסי' מב סק"ב) חשב דהרמ"ה שהביא רמ"א (בסי' כח ס"ד) דבזרק לה הקדושין אע"פ ששתקה אינו כלום דס"ל דלא אמרינן חשדינהו דלאו כולה נשי דיני גמירי. ולדבריו אין קדושין משום שלא זרקה ורמ"א זיכה שטרי לבי תרי והב"ש (סי' מב סק"ג) מישב דשם (בסי' מב) איירי בנתרצית תחלה לקדושין לכך בעינן זריקה אבל בלא נתרצית לקדושין לא בעינן זריקה. הנה כפי דבריו בנ"ד שלא נתרצית כלל ולא הראתה לו רק פנים של זעם אפילו לא זרקה כלל לא הוה קדושין כ"ש בזרקה רק שלא זרקה מיד ולא הוו קדושין לדעת הב"ש. אמנם בתשובה השגתי על הב"ש שאם יהי' מקום לחילוק זה א"כ קשה בקידושין (יב:) דרבא מדייק דשתיקה לאחר מתן מעות לאו כלום הוא בההוא גברא דקדיש בציפתא דאסא אמרו לי' הא לא ש"פ אמר תקדש בד' זוזי דאית בה ומייתי רבא ראי' דשתיקה לאחר מתן מעות לאו כלום הוא מפקדון באמר כנסי סלע זה בפקדון וחזר ואמר התקדשי לי בו וכו'. ואם יש לחלק בין נתרצה תחלה מאי ראי' אציפתא דאסא דנתקדשה [ונתרצית] לגמרי רק בשביל שאמרו לו הא לית ביה ש"פ. וע"כ ס"ל כפשטא דגלוי דעת שהי' בציפתא בטל מכי לית בי' ש"פ וכשאמר תתקדש בד' זוזי פנים חדשות באו ובעינן גלוי חדש [ועמ"ש בזה בסי' לז א"ג]. וא"כ אין לסמוך על דברי ב"ש

מיהו בכאן שבאמת זרקה אך שלא זרקה מיד וכפי דבריו שהי' מחמת בעתותא ובתשובות שבהגהות מרדכי (סוף גיטין) כתב והיא לא זרקה. ולא כתב שלא זרקה מיד. משמע לכאורה אפילו לא זרקה מיד רק שזרקה לא חיישינן לקדושין. וא"ת אטו לעולם תוכל לומר שתזרק הקדושין. י"ל בודאי מדלא זרקה מיד אין הכרח שנתרצית בקדושין שמא הי' לבה נוקפה אם לרחק או לקרב ושמה אל לבה ישוב קצת אם הדבר הגון לפני'. עד שתסתלק מן הענין יכולה להחזיקם על ישוב הדעת שלה. וכשזרקתן קודם שנסתלקו מן הענין שפיר יכולה לחזור כיון שלא נתרצית מעיקרא ואנן דנין הריצוי מכח שלא גילתה דעתה לבטל הקדושין אין כאן גלוי דעת שנתרצית בהחלט ושנדון הזריקה שאח"כ לחזרה אלא אנו דנין שלבה היה תולה אם להתרצות או למאן ואחר הישוב מיאנה בקידושין קודם שנסתלקו מן הענין. ואפי' בקנין כל זמן שעוסקין באותו ענין יכולין [לחזור] אלמא שאין גלוי דעת בהחלט כדאיתא ב"ב (קיד.) ובפוסקים (בחו"מ סי' קנה ס"ו) ואף דבקידושין אפילו חזרה תוך כדי דיבור לא מהני כדאיתא בנדרים (פז.) וב"ב (קכט:) ופוסקים (באה"ע סי' מט ס"ב) היינו כשנתרצית ברצון אבל הכא שאין אנו דנין הרצוי רק מדלא זרקה וא"כ בזרקה אף שלא זרקה מיד אין הוכחה שנתרצית בהחלט ואחר הישוב לא הוטב בעיני' ולכך זרקה ואין כאן גלוי דעת שנתרצית לכן לא נזכר בדברי (הגמרא) [הגהות מרדכי] ובדברי רמ"א רק ולא זרקה סתם ולא כתבו ולא זרקו מיד ודלא כחמ"ח סימן כח ס"ק יב [ועמ"ש עוד בזה בסי' לז א"ה]

ג) ועוד נראה דודאי קשה בש"ס (קידושין יב:) איך מדמי רבא ההיא דציפתא דאסא דבתחלה נתרצית וקיבלה קדושין בפירוש רק כשאמרו לו הא לית בי' ש"פ אמר תקדש בד' זוזי אמר רבא הוה שתיקה לאחר מתן מעות ומדמי לי' לאמר כנסי סלע זה בפקדון וחזר ואמר התקדשי לי בו דהוה שתיקה לאחר מתן מעות. והתם לא הי' שום גלוי דעת ממנה שתפצה בקדושין וא"כ לא דמי להך דציפתא דאסא. וצ"ל דרבא