משיבת נפש חלק א צג

טביעה. צ"ל דלא מחמרינן כולי האי בעדות מסל"ת דאם היה מחמת נשברה ספינה היה הא"י מספר לפי חומו שטבעה ספינה. ומשמע שלא ידע רק על חסא תלינן במצוי שראהו נפל במים אף שלא העיד ששהה עד שתצא נפשו מ"מ מסתמא המתין עד שכפי אומדן דעתו כבר מת. ויש לו דין מים שאל"ס עכ"פ לענין שאם נשאת לא תצא. וניחא בזה מה שתמהתי בתשובה מה מועיל שהיי' במים שאל"ס הא בתוך שיעור שתצא נפשו אפשר שהובילוהו מים למקום רחוק שאין קשת ראי' שולטת ועוד דבא"י מסלפ"ת וכי רמי' עלי' לדקדק להסתכל לכל רוח. אע"כ לענין עדות הא"י סמכינן דמסתמא כיון שעכ"פ הא"י לפי דעתו שלא ניצל כבר הוא בכלל דין מים שאל"ס בדיעבד. ואי אפשר לדחות בענין אחר הך דטבע חסא אם לא שנאמר כמ"ש (באות ב) דבאבד זכרו סמכינן אסתמא דטבע דהראי' שאבד זכרו מחזיק דבסתמא לא ניצל עכ"פ דין מים שאל"ס יש לו [או כמ"ש כאן דסגי אם מדבריו נראה דכפי אומדן דעתו לא ניצל. מכ"ש באמר בפירוש דמת. לפ"ז בנ"ד שפיר נידון כמשאל"ס] אי משום שאמרו הא"י שטבע למיתה או משום אבד זכרו לא דייקינן בשהיי' ושפיר נפקא לה מחזקת א"א לענין שלא תצא. א"כ יש לסמוך על כל הנ"ל [היינו מש"ל אות ג ד ה] לענין לכתחילה

רק בתשובת ריב"ש (סי' שעט) ז"ל ואע"ג דחד מינייהו ספינה שטבעה בים אין זה טבע במים שאל"ס שאם נשאת לא תצא דטבע במים שאל"ס מעיו שטבע בים ושהה כשיעור שתצא נפשו ואז הצלתו ע"י מחילה של דגים או שיצא במקום רחוק הוה מיעוטא דמיעוטא ולא שכיח עכ"ל. ובאמת לא ידעתי איך מדמה אדם שטבע במים וטרח להציל ולא הציל ונפל למצולת לספינה שאבדה בים דהא לא קתני ספינה שטבעה בים רק אבדה בים

ועיין בק"ע (בסי' רמז) בשם רב בצלאל אשכנזי [שהביא בשם הרשב"א בתשו' דבעינן שהה כדי שת"נ ואל"ה א"נ תצא]. ולמ"ש אם סמך על תשובת רשב"א שהוא המיוחסת לרמב"ן הנ"ל כבר צידדנו לעיל (ד"ה הנה) דמודה בטבע במים אפילו לא שהה עליו [כדי שת"נ] רק שראה שטרח להציל ולא יכול לחתור אל היבשה שכבר יש לו דין מים שאין להם סוף. והעד מטבע חסא

ועיין בח"מ (סי' שלו) שהש"ך הביא דברי מהר"ם שסמך לפסוק הלכה על חלום והש"ך כתב נ"ל דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין. ובוודאי לא נעלם ממהר"ם הך מילתא אשר ישיחו בו יושבי שער אלא דס"ל דמ"מ מילתא הוא כמו שמצינו כמה פעמים אין מספר רק לענין ממון אמרינן דברי חלומות כו' [עמש"ל אות ז]

ט) עוד רגע אדבר בענין מים שאל"ס כי (בדף קכא.) אמר ה"ד מים שיש להם סוף אמר אביי כל שעומד ורואה מארבע רוחותי'. ופירש"י כגון מערה מלאה מים והרואה שנפל שם שוהה שם בכדי שאין יכול להיות חי בתוך המים כו'. ובתר הכי אמרינן באגמי דסמקי כיון דקוו וקיימי כמים (שאל"ס) [שיל"ס] דמי ופירש"י שאין יכול לשוט על פניהם. ולא היא כיון דאיכא גלי גלי אשפלוהו למקום רחוק. א"כ לא צריך רש"י לפרש כגון מערה רק מיא דקוו וקיימי [ובדליכא גלי] שאין יכול לשוט נמי מקרי מים שיש להם סוף. ועוד תמוה דהא מערה מקורה היא כדאיתא ב"ק (נ:) וא"כ היכא קאמר שרואה מד' רוחותי' הא [א"צ לזה דהא] היא מקורה וצ"ל דאע"פ שהיא מקורה מ"מ צריך לראות מד' רוחותי' דשמא יש איזה פרצה שיכול לצאת. ותימא מי הכניסו לרש"י בכך

והנלע"ד בזה דאדרבה הא גופי' קשי' לי' דס"ל הך דטבע באגמא דסמקי משמע שנהר גדול היה אלא דקוו וקיימי והיינו מדאמרינן גלי אשפלוהו ואין דרך גלים רק בנהר גדול ורחב ידים גם אשפלוהו משמע ליה שהוא מקום גלים. וא"כ קשי' ליה לרש"י אפילו לפי ס"ד של ר' שילא דכיון דקוו וקיימי יש להם דין מים שיש להם סוף מ"מ איך אפשר שראה מארבע רוחות בנהר גדול. אין קשת הראי' שולט כ"כ למרחוק לכן ס"ל לרש"י דודאי מי שטרח להציל עצמו לחתור אל היבשה ולא יכול אין לחוש שאח"כ הציל עצמו. בשכבר הי' יגע ורפה ידים וירד למצולת לא יעלה על הדעת שיציל עצמו. אם לא הציל עצמו כשהי' בכל כחותיו השלמים איך יציל עצמו אחר אשר ירד במצולת כמו אבן. [א"כ ק' למה צריכין במשיל"ס להיות עומד ורואה מד' רוחותי']. לכן נראה לרש"י (דדוקא) במים שיש להם שטף וגלים אפשר שאף דכבר נתייגע מ"מ שטף המים פעמים שמסייעין להעלותו וחשו חז"ל לכך. אבל בקוו וקיימי שאין יכול לשוט ברחוק סגי במשוטט עיניו כפי מה שיוכל לראות ואין צריך לראות לד' רוחות. וא"כ י"ל במיא דקוו וקיימי שאין יכול לשוט הרבה סגי בראה שנתייגע עד שירד למצולה ולא עלה עוד. מסתמא כיון שירד שוב לא יעלה. וכיון שהמים אין להם שטף להתאמץ בכל כח שלא ירד למצולה עד שנתייגע וירד ואין דבר לסייעו ליתן לו פתח תקוה כמו שטף המים או גלים יש לו דין מים שיש להם סוף

י) הן אמת כי ברמב"ם וש"ע לא העתיק רק אם נפל למים מכונסים כגון בור או מערה וכמ"ש (בסעיף לב) ואפשר דס"ל כיון דאביי מפרש כל שעומד ורואה מד' רוחותיו לא ס"ל הך דר' שילא רק כל שאינו רואה מד' רוחות בכלל מים שאל"ס נינהו. מיהו אין זה כדאי לדחות תלמוד ערוך להחמיר במילתא דרבנן ויש לפרש דמים שיש להם סוף אשתו מותרת מפרש שהם מים שיש להם סוף כל שרואה מארבע רוחותיו שלא עלה. אפילו שהיה אפשר להיות כמה הצלות לעלות על ידן שיש איזו אבנים או כיפין במים שיוכל לעלות מ"מ בלא עלה ושהה כדי שתצא נפשו אין לחוש לכלום. ובאגמי דסמקי משמע ודאי שהם לפי האמת מים שאל"ס רק בקוו וקיימי דמי ליש להם סוף אע"פ שאל"ס. וכן מורה הלשון דקאמר כמים שיש להם סוף דמי. וא"כ תמה על עצמך איך התיר הא לא ראה כל רוחות המים שמא עלה מרחוק וע"כ בקוו וקיימי לא חיישינן שעלה מרחוק שאין יכול לשוט על פניהם למרחוק. וא"כ דברי רש"י כפשוטן דמים שיש ל"ס פירוש שהם מים שיש לה"ס ממש אבל קוו וקיימי אע"פ שאל"ס כיש לה"ס דמי ובנפל שם כל שהסתכל בכל צד ולא ראה שעלה מעידין עליו ולא חיישינן שעלה מרחוק שאין יכול לשוט ברחוק

וא"כ כיון שבררנו שעדות הא"י מורה ששהו כדי שתצא נפשם או מטעמא דכתיבנא דבאבד זכרו מורה אמיתת הדברים שלא עלה ובכה"ג דיש להם דין מים שיש להם סוף ולא הוה רק מילתא דרבנן אין להחמיר ועוד מבואר בב"ש (סי' יז ס"ק קה) בשם ט"ז באומר נטבע סתם במים שיש לה"ס אפילו שלא העיד בפירוש ששהה תולין להקל וכן בספק מים שיש ל"ס או אין ל"ס תולין להקל וא"כ יש להתיר שתיהן

וגם מ"ש (אות ח) שהי' בזמן שאין הלבנה זורחת. מ"מ כיון שהעבירו הנהר מסתמא היתה לילה צלולה ואור הכוכבים ג"כ נראה. ומה גם שהעידו הא"י שנטבעו עד מות מורה שטרחו ויגעו למצא אותם ואינם. א"כ אין להחמיר יותר

וכבר הבאתי לעיל (אות ה) לשון ירושלמי אם הי' הים גליני והביט לד' רוחותי' וראה שאין שם בריה משיאין את אשתו. ולעיל כתבתי להגיה אם לא הי' הים גליני היינו שאין גלים. ומי שלא ישמע להגיה יש לפרש אם הי' הים גליני לשון גליונים (היה) [היינו] שהיה חלק זה מבלי גלים. ובפירוש קרבן עדה היינו שהי' מגולה ולא נהירא כלל דהא משאל"ס נינהו. אלא נראה דטעמא משום גלים. וא"כ כיון שאמר הירושלמי שהביט לארבע רוחותיו א"א לומר לארבע רוחות הים דזה ודאי אי אפשר דסתם ים גדול ורחב ידים. אלא ודאי לארבע רוחותיו היינו בכל צד שיכול לראות. ונסתייעו דברינו ג"כ שאם אין חשש גלי הים משיאין את אשתו. וידוע שאין כח בנהרות המצויים במדינה זו לטרוד אדם. כדאיתא בגמרא גל טרדני לחבירו. כ"ש במים דקוו וקיימי ואין להם שטף: