משיבת נפש חלק א צב

ומן הש"ס סנהדרין הנ"ל שאמר דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין [אין להכריח לנ"ד די"ל] היינו לענין הפקעת ממון דאפילו ע"א אינו נאמן כמבואר שם דבבית לא אמר כלום. ואדרבה כיון דבע"א אמר בפשיטות בבית לא אמר כלום ובחלום מביא מעשה שהי'. משמע שע"פ החלום יש לחוש יותר מבע"א לפי שנראה לאמת בסימנין. וא"כ משמע ודאי לענין התרת אשה דאפי' עד מפי עד מפי שפחה סמכינן דסמכו אדייקא ומנסבא ובתשובה משנים רבות בארתי דייקא שהרי מתירין אותה מיד ואין להאריך כאן בזה וא"כ נראה דמתירין ע"פ חלום שנראה אמת

ובגמרא ברכות (נה:) איתא כאן ע"י מלאך כאן ע"י שד. וכאן שהשיב בלשון ביי גאט איז אלץ מעגליך. הא אמרינן בריש מגילה (ג.) גמירי דלא מפקי שם שמים לבטלה. ואי משום שהוא לשון לעז עיין ש"ך יו"ד (סי' רלז סק"ב) דהוה אפי' בכה"ג שבועה. גם נראה [להביא ראי'] דמקרי מוצא שם שמים לבטלה אף שאומר בלשון לעז (וראי' לזה) דבברכות (דף מ:) אם אמר בריך רחמנא מרא דהאי פיתא יצא ופריך מאי קמ"ל תנינן אלו נאמרין בכל לשון כו' הרי דיוצא בברכות בלשון [לעז] מעתה אם נימא דבלשון חול לא מקרי מפיק ש"ש לבטלה א"כ בכל ספק ברכות שפסקו כל הפוסקים להקל אמאי לא (יענו) [יעצו] שיאמר הברכה לשון חול. אלא ודאי גם בלשון חול מקרי מוצא שם שמים לבטלה. וא"כ חלום זה לאו ע"י שד הוא. ובאותות וסימנין כאלה יש לסמוך עליו עכ"פ במים שאין להם סוף שאין כאן חשש דאורייתא כלל שיש לסמוך על חלום כזה. שבודאי רחוק לומר שהנטבע חי ונתראה לאמו ונתן אותות ומופתים כאלה

ולפי שזה הוא דבר חדש. ובעו"ה כעת עקבות משיחא אשר חוצפא יסגא והן הן עזי פנים שבדור אשר לשונם תהלך בארץ לדבר תועה. ובדבר שפתים. שההיתר על פי דברי חלומות שאמרו לא מעלין ולא מורידין. ולא עם בינות להבין שלא נאמר בגמרא רק במה שאין ע"א נאמן. ואדרבה מצינו בגמרא שכל החלומות פ' הרואה יש להם מציאות. ובברכות (י:) אפילו בעל החלום אומר לאדם למחר הוא מת אל ימנע עצמו מן הרחמים. הרי שדיברו בזה בהפלגה כאילו ודאי היה הדבר מאומת ע"פ החלום רק שיבטלנו ברחמים. ובקשתי לי חבר לפי שזה ענין מחודש לא שערהו מי שקדמני בזה. ומצאתי און גדול בחידושי הר"ן בסנהדרין שם (ד"ה בא בעל החלום) ז"ל וא"ת וכי עדיף חלום מע"א דאמר של מעשר שני הם לא אמר כלום וי"ל איצטריך סד"א חלום עדיף שהוא אחד מששים בנבואה קמ"ל דאפ"ה דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין לאסור לו ממונו ואע"פ שיש רגלים לדבר דקושטא קאמר כגון הכא שהודיעו היכן היו המעות טמונים ואפ"ה לא מהני החלומות לאסור וכיון שכן משמע לי שמי שנדר בחלום א"צ היתר דדברי חלומות לא מעלין ולא מורידין לאסור המותר עכ"ל. הנה משכיל על דבר יבין מלשון הר"ן דודאי חלום עדיף מע"א אם הוא בסימנין ורגלים לדבר רק שאינו מועיל לאסור ממונו. וא"כ בעדות שאפילו עד מפי עד מפי שפתה נאמנים פשיטא שיש לסמוך על חלום שנראה באותות ומופתים בסימנים במים שאין להם סוף שאינו רק חששא דלכתחילה דיש לסמוך היטב על סניף שכתבתי מן החלום [ע' אות ת' בסופי]

ברם צריך למודעי לבל יתפוס עלי על שצרפתי ההיתר החלום שהוא אמו של הנטבע והיא חמותה של העגינה שהיא מחמש נשים שאין מעידות כמבואר ביבמות (דף קיז.) אך לא מחכמה שאלת על זה דבמים שאל"ס נראה דאף אלו מעידות דהא לא מצי לקלקלה דהא אפי' בלא עדותה אם נשאת לא תצא וא"כ לא מצי מקלקלא לה. [לפ"ר תמוה אך קל להבין]. ומה גם שהענין מצד עצמה הוא מאומת שלא בדתה דברים כאלו מלבה. גם איכא אשה אחרת שנראה לה בחלום אלא שאינו בסימנין כ"כ

א) גם יש לצרף לסניף הקרס שנמצא שהוא ממלבוש של ר' חיים יודל וכבר כתבתי בתשובה [וע' לעיל סי' ל אות י] בנטבע במים שאל"ס אין לחוש לשאלה והשגתי על הב"ש (ס"ק צח) שפי' שנמצא מיד. ואם ניכר הקרס בט"ע ודאי אין להחמיר בזה לחוש לשאלה. ואפילו בסתמא אפשר כיון שאין רגילין לילך עם קרסי כסף בזמן הזה אין רגילין בכך אפשר דהוה סימן אמצעי. דרש"י פ' ביבמות (קכ) ובב"מ (כז:) בחורי וסומקי שהרבה רגילין בכך. וא"כ בזה שלא נודע שם הקרס כסף רק לחיים יודל וצריך לומר שא' בא ממרחקים מלובש בקרס כסף ונטבע ונשאר הקרס ונכנס במצודת הדייגים. מיהו י"ל דאפשר שהנטבע עצמו ניצל ונאחז בקרס ונשאר הקרס והוא שט למרחקים ואזל לעלמא. מ"מ מצד הכובד שנמצא במצודה ונענעו (הספינה) [המצודה] להשליך הכובד וראו אבעבועות במים שנראה שירד לניצולה והקרס נמצא במקום שנמצא איציל מיד כשחפשו אחריו במצודת דגים כאשר יעץ בחלום לעשות ברזלים עקומים נכרין הדברים שהוא מן נטבע שהיה מלובש עם קרס. וכיון שנכרין הדברים שהקרס הוא מאדם שנפל במצולה יש לצרפו ג"כ לסניף

מכל הלין נ"ל להתיר העגונה אשת ר' חיים יודל. ועל היתר השנים צריך אני לעמוד היטב על מהות הנהר אם יהיה בכלל מים שיש להם סוף

ואמת שיש קצת ריעותא במה שהעיד שהיה בליל כ"ט מרחשון דאז אין אור לבנה. וא"כ היסוד שיסדנו (באות א) באמר טבע במים ומת הוי כשהה עד שתצא נפשו דהא ליכא אור הלבנה. מ"מ נראה דלא מצינו הפרש כשאמר טבע במים ומת דחשבינן לי' מים שאל"ס באיזו זמן העיד לא נפיק ממים שאין להם סוף. דאפילו ביום יש לחוש שלפי אומד קאמר אע"פ שלא שהה. כ"ש למ"ש (באות ב) דבאבד זכרו לא חמיר מדין משאל"ס [ועי' לקמן אות י]

ועוד אפשר לומר [כיון] דבמשנה לא הוזכר שהה עד שתצא נפשו רק במים שיש להם סוף דמתירין אותה לכתחילה אבל לענין מים שאל"ס דלכתחילה לא תנשא רק אם נשאת לא תצא לא דייקינן אם שהה כ"כ. רק כשהוא רואה שטרח להציל ונפל למצולה ולא עלה שכפי אומדן דעת הרואה לא יוכל להציל עצמו כבר יש לו דין מים שאל"ס שאם נשאת לא תצא. גם ברמב"ם לא הוזכר שהה כדי שתצא נפשו רק במים שיש להם סוף. וי"ל דהיינו לענין שתנשא לכתחילה אבל [לא] במים שאל"ס דלכתחילה לא תנשא. ודקדקתי היטב בלשון תשובה המיוחסת לרמב"ן (סי' קכח) שממנו תוצאות דברי רמ"א (סעיף לד) וז"ל הרשב"א וכדי שנתבונן איך נעשה ואיך צריך לחקור אם ראה שטבע ממש ושהה כדי שתצא נפשו ולא ראהו או שמא ראה ספינה מטורפת בים וחשבה להשבר כו' כי רוב העולם קורין לדברים אלו טביעה ואין מדקדקין בין שנשברה ספינה במקום רחוק מאד מהעיר שחשבו הרואין שאי אפשר לה להנצל כו' ובין שראהו טובע ממש בנהר וכסהו המים ושהה עליו ויש הפרש גדול בזה במים שיש להם סוף ואפילו במים שאל"ס כו'. דע כי במעיד שטבע ממש ושהה עליו אע"פ שלכתחילה לא תנשא אם נשאת בדיעבד לא תצא כו' ואם אינו מעיד אלא שנשברה ספינה בלבד אינו כלום ואפילו נשאת תצא כי שמא ניצל ע"ג דף או קורה עכ"ל

הנה אפשר שבאו דבריו בדקדוק שלא כתב בטובע ממש בנהר ושהה עליו כדי שתצא נפשו. רק שהה עליו היינו שטרח להציל ולא הציל עצמו וירד למצולת ולא ראהו עולה מיד דאז רחוק שינצל כיון שצפו מים על ראשו. זכר לדבר צפו מים על ראשי אמרתי נגזרתי. ונראה לפי אומד דעתו שלא ינצל עוד. ובגמרא (קכא.) מצינו רק שני מעשים ע"י דף של ספינה וע"י גל והיינו במים שאין להם סוף דמשום הכי החמירו במים שאל"ס. וניחא בזה הך דטבע חסא אף שלא פירש כלום דנוהו כמים שאל"ס לענין שאם נשאת לא תצא. וצ"ל דהא דלא חיישינן שמא נשברה ספינה שקרא לזה