משיבת נפש חלק א צא

למרחוק והוא כמו בש"ס [ועי' לקמן אות י] והדבר יד ע שאף במיא דקוו וקיימי יכולין לשוט מי שמלומד לשוט רק שא"י לשוט למרחוק וכפרש"י בדקדוק שאין יכול לשוט למרחוק. בפרט לאחר שכבר הוא עיף ויגע וירד במצולות. וכבר בררנו (אות א) דבאמר הא"י מסלפ"ת טבע במים ומת הוו שהה עד שתצא נפשו וא"כ ליכא חששא רק לכתחילה וא"כ אפילו יהי' איזו ספק אם נדון אותו כמים שאין להם סוף כיון דליכא רק איסורא דלכתחילה אין להחמיר כולי האי

הנה נא הואלנו לבאר בס"ד בצדדי ההיתר השווין (לשתי) [לשלש] הנשים העגונות. ועוד בארנו בתשובה [לעיל סי' ל אות ה ובסי' כז] ראי' למי שהלך [בספינה] ע"מ לבא מיד ולא חזר אפילו שלא הי' בו שום סכנה דיינינן לי' [מה"ת] לנטבע. והוא (דבדף קכא.) תני א"ר מעשה בשני בני אדם שהיו מכמרין בירדן ונכנס אחד מהם למחילה של דגים ושקעה חמה ולא ראה פתחה של מחילה כו' א"ר כמה גדולים דברי חכמים שאמרו מים שאל"ס אשתו אסורה עיין בגמרא. והוא תמוה הפלא ופלא דכיון דמחילה של דגים אין בו סכנה כלל כמו שפירש"י שמגביה צווארו למעלה מן המים וא"כ תמה על עצמך במה נסתייעו דברי חכמים במי שנפל במים שאל"ס וירד במצולות. שהרי כאן לא הי' מקום סכנה כלל ואיך העיד במה ששהה עד שתצא נפשו. אע"כ כיון שירד ע"מ לחזור ונשתהה הרבה תולין במצוי שנטבע ולא חיישינן בסבה שהי' לו איזו אונס שאינו ידוע. ולא נפיק ממים שאל"ס. וא"כ בנ"ד שהעידו שנטבעו ומתו האנשים דעכ"פ לא נפיק ממים שאל"ס. ובהצטרף הסברא הנ"ל שיצאו ע"מ לבא מיד בחזרה ולא חזר. ואבד זכרו. שבודאי אילו עלה הי' מודיע לביתו כדפרישית לעיל. כל זה יש לצדד על שתי העגונות

ו) ובענין העגונה אשת ר' חיים יודל יש עוד לצדד ותחילה נבאר בענין בת קול. הנה במשנה (קכב.) מפורש דמשיאין ע"פ בת קול ובתוי"ט פי' שאינו בת קול שהוא כעין נבואה כמ"ש בגמרא שמשתמשין בבת קול (בשלהי מגילה) רק כעין המבואר במשנה שהלכו ולא מצאו שם אדם להכי פירש"י קול צווחת. וכן פי' הרמב"ם שהוא כמבואר במשנה. ונתן התיו"ט טעם לדבר שאין משגיחין בבת קול. וכבר כתבתי בתשובה שאין צריך לזה הטעם. דהא מבואר בגמרא דפריך דילמא שד ומסיק בראו בבואה דבבואה. א"כ א"א לפרש ע"פ בת קול מן השמים דא"כ יש לחוש שמא שד כיון דלא שייך בי' בבואה דבבואה. וא"כ מוכרח דבת קול אינו כעין בת קול שהוא מעין נבואה. כ"כ בתשובה משנים רבות [ועי' לעיל סי' ל א"ד]

אמנם עתה ראיתי דמ"מ פשטא דמילתא בת קול ממש. דבשלמא במשנה י"ל דבת קול הוא כמו בסיפא מעשה בא' שעמד על ראש ההר מ"מ בברייתא דתנא ב"ש אומרים אין משיאין ע"פ בת קול וב"ה אומרים משיאין ע"פ בת קול ושם לא נזכר המעשה דבמשנה כלל. ועוד דנרשם בגמרא על הך והלכו ולא מצאו ניחוש שמא שד הוא ולא נרשם אמשיאין ע"פ בת קול. ועוד דאם הוא קול צווחה של אדם וחזו לי' בבואה דבבואה מ"ט דב"ש דאמר אין משיאין. ודוחק לומר דחייש לצרה אף בשעת הסכנה דע"ז לא מצינו מחלוקת בגיטין (סו.) לענין מושלך בבור דלא חיישינן לצרה. ועוד בליכא צרה מאי איכא למימר. אלא בת קול הוא כפשטא מן השמים. ואי קשי' ניחוש שמא שד הוא. כבר כתבו התו' (ד"ה דתזו) דבעיר לא חיישינן למזיקין. ובשילהי מגילה (לב.) מנין שמשתמשין בבת קול כו' וה"מ דשמע קל גברא במתא כו' וא"כ לא קשי' מרישא דאם שמע בת קול כסיפא אני פלוני כו' מת א"כ הוה קל גברא וקל גברא הוא במתא ובעיר לא שכיחי מזיקין. לכן לא פריך מרישא רק בסיפא בעמד על ראש ההר משמע שלא הי' בעיר פריך שמא שד הוא. או דבראשי ההרים שכיחי מזיקין כמו בבורות

אלא דלכאורה תמוה מ"ש בירושלמי דאין מזיקין מצויין בעיר הא מבואר בריש ברכות (ו.) דקיימא עלן כי כסלא לאוגיא. וצריך לחלק דאותן שדים המתעין את הבריות אין מצויין בעיר

וא"כ י"ל דמשיאין ע"פ בת קול בעיר דליכא למיחש דילמא שד הוא. ומ"ש בתוס' יו"ט דאין משגיחין בבת קול. ליתא דבפ' הזהב (נט) לא דחו הבת קול מפני ששקר הוא רק מפני שכתוב בתורה אחרי רבים להטות. וא"ר ודאי משיאין ע"פ בת קול כיון שמוחלט לאמת

ובתשובת המבי"ט (סי' קפח) הביא בשם ר"י בירך שהביא תשובת ר"א ממיץ שהתיר אשת ר' שלמה מורנא שנטבע בספינה אחת ולא היה שום אדם עדות עליו רק מחמת סברות ואומדנות התורה שכתב תלוי באומד לפי ראות ת"ח ויראי שמים שבכל דור ודור. עוד הביא שם תשובת הגאונים וכו' ושנו חכמים ומשיאין ע"פ בת קול כו' אלמא חזינא להגאון דבקול הברה בעלמא שנשמע שנהרג ולא נשמע עליו שהוא קיים אפילו שלא בא מעולם אפילו א"י מסלפ"ת התירוה לינשא כו' ולא מצינו שהחמירו כו' רק במים שאל"ס משום הני עובדא דר"מ ור"ע. ובודאי מאן חכים למשרי כה"ג. עכ"פ למדנו שמפרשין בת קול כפשוטו על קול הברה. א"כ י"ל גם בת קול שהוא כעין האמור במגילה נמי משיאין. ומ"ש התוי"ט מאין משגיחין בבת קול. אין ראי' כלל דשם אף שהוא אמת כבר ניתנה תורה מן השמים אבל בעדות אשה שהקילו טובא כל שנכרין הדברים לאמת לא גרע מעד מפי עד מפי שפתה שהקילו

ז) והנה אחרי הודיע ה' אותנו את כל זאת לבאר צדדי ההיתר ואפשר שמשיאין ע"פ בת קול אף שאינו כפי הטבע

הנה החלום אשר חלמה האשה אמו של הנטבע ר' חיים יודל כי נראה דלא דבר ריק הוא. ובהא מילתא תווהו בי' אינשי שמרגלא בפומי' דאינשי דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין. אמנם באמת אחרי העיון נראה דלאו מילתא זיטרתי הוא חלום כזה. ומקור הדברים הוא במס' סנהדרין (ל.). וראיתי להעתיק ק כל לשון הש"ס. ת"ר א"ל אחד אני ראיתי אביכם שהטמין מעות כו' ואמר של פלוני הם של מעשר שני הם בבית לא אמר כלום בשדה דבריו קיימין. ופירש"י (ד"ה בבית) אינו נאמן לפי שאין בידו ליטלן וכו'. הרי שהי' מצטער על מעות שהניח לו אביו [ולא א"ל היכן הם] ובא בעל החלום ואמר לו כך וכך הם במקום פלוני הם של מעשר שני הם זה הי' מעשה ואמרו דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין. והוא בטור ש"ע (סי' רנה סעיף ט) ובסמ"ע (ס"ק כח) כתב ובטור וכתב וא"ל משמע שאביהן אמר להם. (ס"ק כט) דברי חלומות לא מעלין דאע"ג דכיוון במקום ומנין י"ל דבאמרו של פלוני הם לא כוון כ"כ המ"מ שם עכ"ל הסמ"ע. ולכאורה דברים סותרין הם לפמ"ש הטור שאביו נראה להם בחלום א"כ איך שייך לומר לא כיוון מסתמא היה יודע של מי הוא כיון שהוא החולם בעצמו. ונראה דהמ"מ הוא ע"פ פירש"י שבעל החלום היינו שד המראה חלומות בלילה וי"ל שמא זה שקר דאין חלום בלא דבר בטל. אבל לפי דברי הטור שאביו נראה להם בחלום א"כ איך שייך לומר שלא יכוין אם הוא בעל הממון מיהו במ"מ עצמו (פ"י ה"ז מזכי') כתב בלשון זה אע"פ שצדק הדמיון במנין במקום אלו לא אמת במה שדמה של פלוני הם עכ"ל. ונראה שנמשך אחר דעת הפלסופים שהחלומות הם מכת המדמה ולכך כתב שמא לא אמת הדמיון בזה שאמר של פלוני הם. ואולם בחלום המופלא הלזה שנתן עצה הוגנת איך למוצאו עם הברזליים ונתן כמה סימנין ואותות שיראה ודאי מראה אמיתית הוא. ולפי לשון הש"ס בפ' הרואה (נה:) דרמי קראי דכתיב והחלומות שוא ידברו וכתיב בחלום אדבר בו ומשני כאן ע"י מלאך כאן ע"י שד. ומבואר בפ' הרואה שיש מציאות לחלומות בכמה וכמה ענינים. גם אין לומר בחלום כזה מהרהורי לבה שזה דבר שלא עלה על דעת האשה אמו של ר' חיים יודל כלל וכלל: