משיבת נפש חלק א צ

שאל"ס דמ"ש. ועמ"ש לקמן (אות ד) בשם המרדכי ותשובות המבי"ט שבא לידי אח"כ. [ועי"ש ד"ה ולזה דר"א התיר רק במשאל"ס לחוד]

עכ"פ אפשר לצדד מדברי רב אשי שנזכר בגמרא במים שאל"ס אם יש איזו אומד דעת שאינו בעולם כענין אם איתא דסליק קלא אית לי' שהיה אפשר להקל. דע"כ לא אמרינן בגמרא בשני מקומות (בדף קכא.) ל"ש צורבא מרבנן ושם (קכא:) ל"ש גברא רבה וכו' אלא דלענין זה אין לחלק דאין ידוע גדר צורבא מרבנן וגברא רבה שלא ליתן דברי חכמים לשיעורן אמרו ל"ש גברא רבה וכו' דכלום חלקנו בין חבר לע"ה באיסור ערוה. אבל [לא] היכא שהענין מוכיח מצד עצמו

והנה אם אדם יוצא לסחורה ולשוב מיד לביתו אין לתלות שנהפך לבו לברוח ולעזוב אשתו וביתו. דהא בעירובין (לב.) פליגי אי אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו ומייתי מחדש וקינין שמתירין איסור כרת ע"י חזקה זו אלא דר' נחמן ס"ל דדוקא בב"ד סומכין. עכ"פ מוכח דלא חיישינן שמא קרה לו איזה אונס שלא יוכל לעשות או שחזר השליח משליחותו לאיזה סיבה. א"כ גם כאן לא נתלה חזרה במה שנסע לפי שעה ע"ד לחזור. וכן אפילו בגט שהוא מן התורה לא חיישינן שהבעל חזר מדעתו וביטל השליחות אפילו ברשע כמ"ש בספרי גט מקושר בסדר גט שני א"כ חזינן דלא חלינן בשינוי דעתא כלל. וא"כ י"ל כאן ודאי הוה חזקה אם עלה במקום קרוב שהיה שב לביתו. אם לא שתתלה שחומרא דמים שאל"ס שהוא שמא עבר מעבר לים במקום רחוק עד שאי אפשר לו לשוב אל ארץ מולדתו. וא"כ תימא איך ס"ד דרב אשי להתיר בצורבא מרבנן. אלא לא תלינן בריחוק מקום כולי האי. וא"כ באבד זכרו והוא הלך לחזור מיד יש לצדד דעכ"פ לא גרע מחזקת שליח עושה שליחותו דסומכין עכ"פ בדרבנן והיינו במים שאל"ס ובדרבנן לכ"ע אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו כמ"ש הפוסקים

ו) ועיין במרדכי פ' בתרא דיבמות (סי' צא) תשובת ר' אליעזר מוורדין שדקדק מדתנן מים שאל"ס אשתו אסורה ולא נקט לעולם ש"מ דלאו לעולם קאמר. ובתשובת המבי"ט (סי' קפד) ראיתי שנתחבטו בזה המבי"ט ושכנגדו חלוק עליו הוא רבינו הבית יוסף. ומבואר שם לשון הב"י שמה שדקדק מדלא קתני אסורה לעולם. אם בכל מקום היו שונים אסורה לעולם וכאן לא שנו לעולם היה אפשר לדקדק כן. אבל כיון שבכל מקום שנינו אסורה סתמא כו'. והמבי"ט דחק לדחות דבכ"מ פשוט הוא שאסורה לעולם אבל במים שאל"ס דאומדנא היא שעברו כמה שנים שנטבע זה ונשכח זכרו נראה דלאו לעולם קאמר כו' עכ"ל. ואני תמי' על מרן הב"י שדחה הדקדוק וידוע שרבותינו הקדמונים בעלי התוס' שהר' אליעזר א' מהם מעולם לא יצא דבר מפה קדשם לבטלה. והנה אני בעניותי ראיתי שדקדוקו של רבינו אליעזר הוא דקדוק עצום ונפלא. והוא דמעולם לא נשנה אשתו אסורה (דבדף קכ.) איתא לשון אין מעידין אלא על פרצוף פנים כו' כל המשנה אין מעידין עליו וכו' טובי אין מעידין עליו. וא"כ יפלא למה שינה התנא לשנות בנפל במים שאל"ס אשתו אסורה ולמה לא שנה התנא משנתו כבאידך טובי וה"ל למיתני נפל למים כו' אין מעידין עליו. ודאי לא דבר ריק הוא. אלא ודאי במקום ששנו אין מעידין היינו משום שלא יועיל העדות כלל שהרי היא אסורה לעולם אבל במים שאל"ס שיש להתיר בנאבד זכרו לא שייך אין מעידין דאהני טובי וטובי. [וז"ש הר"א דלא נקט לעולם הכוונה דלא נקט לישנא דאין מעידין דמשמועתו לעולם] וא"כ דברי רבינו אליעזר בדיקדוקו חזקים כראי מוצקים

והטעם בזה דבהנך שעדיין הוא חי אף שרחוק שינצל מ"מ כשהעידו עדיין היה בחזקת חי לכן אין מעידין לעולם. אבל במים שאל"ס דרובא דרובן למיתה וכבר חלף ואיננו נקט דמ"מ אשתו אסורה ויש להתיר ע"י אומדנות כדעת רבינו אליעזר מוורדין

ולזה נראה שלא מצינו לרב אשי (שלא) חילק בין צורבא מרבנן לאינש דעלמא רק במים שאל"ס [ויתישב קו' הנ"ל (אות ג) אטי יחלוק ר' אשי אמתני' דאין מעידין עד שתצא נפשו]

ומזה הביא רבינו אברהם בר משה שאין לפרש הך איסור לעולם מדחזינן דרב אשי חילק ביניהם. [ולכאורה תמוה הא לא קי"ל כר"א א"כ ראיה להיפך. ולהנ"ל י"ל דראייתו אזדי לחזק סברא הנ"ל (ד"ה והטעם) דיש מקום להקל במשאל"ס יותר מבאינך אין מעידין. ואף דבעיקר דינו דר"א לא קי"ל כוותי'] וי"ל כמ"ש לעיל (אות ג) דדוקא בין צורבא מרבנן לאינש דעלמא אין לחלק אבל היכא דיש להתיר אפילו למי שאינו צורבא מרבנן י"ל לכ"ע שרי. וכן נראה שכל הגדולים המובאים במרדכי הסכימו לדיקדוק זה (הנ"ל ד"ה ועיין) רק שכתבו שקשה בעיניהם להתירה. עיין במרדכי שדחה דהיכא דקתני אסורה נמי לעולם משמע ולפמ"ש ודאי אין ראי' רק מן השינוי דלא נקט אין מעידין. א"כ דחיית (רא"ב) [הראבי'] מיפרכא

הן אמת שיש לתרץ דיקדוק זה דלהכי לא נקט אין מעידין כיון דבדיעבד אם נשאת לא תצא הרי מהני עדותן לענין דיעבד אבל לענין שאר אין מעידין אפילו נשאת תצא שלא נודעו בו עדיין סימני מיתה בבירור. מ"מ צדקו דברי ר' אליעזר דהא לא דקדקו [בש"ס להכריח הדין דא"נ לא תצא מכח] שינוי הלשון. וע"כ אפשר לפרש הלשון אפי' נימא נשאת תצא במים שאל"ס מ"מ יתפרש לשון אין מעידין דבאבד זכרו עכ"פ מותרת. ורב אשי מדייק בצורבא מרבנן אפילו לא אבד זכרו (לא תצא) [תנשא] דבסתמא היה נודע בזמן קרוב. [דהא בא"ז גם באינש דעלמא תנשא להר"א מוורדין ובע"כ דבצ"מ א"צ א"ז. וכ"ת האיך ס"ד להתיר מיד בשביל זה כמ"ש לעיל (א"ב ד"ה וכן) לזה נאמר] ואפשר ליתן גבול בצורבא מרבנן כיון דצריכה להמתין ג' חדשים הבחנה כבר היה נודע ובאדם אחר בעינן אבד זכרו. ומבואר למעיין במרדכי שלא חלקו על הר' אליעזר בהחלט רק מצד שנטו להחמיר כיון דהמתיר בר נידוי הוא. ומ"ש שם ראבי' אע"פ שלא שנינו לעולם אורחי' דתלמודא הוא למיתני אסורה ואסור הוא לעולם. כבר בררנו דהכא שינה התנא בלשונו. ולא החמירו רק מחומרא בעלמא שלא ערב לבם להתיר. ומקום הניחו לי הגדולים המבי"ט וב"י וחכמי דורו בדקדוק זה שהוא דקדוק יפה והוא האמת בדעת הר"א מוורדין שנתכוין לזה

ה) עוד נ"ל לדון דהנהר הלזה שהוא רק מהלך פרסה יש לדמותו להך דיבמות (קכא.) האי גברא דטבע באגמא דסמקי אנסבא ר' שילא לדביתהו כו' ומר מאי טעמא עביד הכי מטעי טעינא אנא סברי כיון דקוו וקיימי כמים שיש להם סוף דמי ולא היא כיון דאיכא גלי אימור גלי אשפלוהו. ופירש"י עומד במקומו ואינם מים חיים שאינו יכול לשוט על פניהם למרחוק הילכך אם איתא דסליק הוו חזי לי'. גלי אשפלוהו למקום רחוק ומשם יצא עכ"ל. א"כ בנהר זה שאין שם גלים י"ל שיש להם דין מים שיש להם סוף

שוב ראיתי בתוספתא (פרק בתרא דיבמות) מים שאל"ס שמא גל טורד אותו ומעלה אותו ליבשה. וא"כ מוכח עיקר חששא זו משום גלים. וידוע שבנהרות אלו אין מציאת גל שיזרוק אותו ליבשה וכדמשמע נמי בירושלמי. אף דאיכא נמי [חששא] דף של ספינה י"ל דלא חיישינן כולי האי כמו מחילה של דגים

ובירושלמי אם היה הים גליני והביט בד' רוחות וראה שאין שם ברי' משיאין את אשתו. וכבר פרשתי בתשובה זה שנים רבות [עי' לעיל סי' כג אות א] שצ"ל אם לא היה הים גליני היינו שאין רגילין שם גלים רק קוו וקיימי יש לו דין מים שיש להם סוף שאין יכול לשוט