משיבת נפש חלק א פח

דעם שטיין אין דעם גרוב. האב איך גזאגט מען זוכט דאך דיך. האט ער מיר גזאגט מען זוכט מיך מיט גלייכע אייזענס שלאגן זיי זיך אן דעם שטיין. לאז מאכן קרומע אייזענס אפשר וועט ארונטער גיין אונטער דעם שטיין. [אונ דער נאך האט מען גזוכט אויף דעם ארט מיט די קרומע אייזענס האט מען אפ גיריסן אהעקעלע אגעלס. אונ מען האט דער קענט דם איז גיוועזן פון זיין זופיצע. אין דער גאנצער שטאט איז קיינער נישט גיגאנגען אין אזוי אהעקעלע]. האב איך גזאגט עס איז נאר איין חלום. האט ער מיר גזאגט איך וועל דיר זאגן נאך איין סימן. קעגין דעם שטיין שטייט אבערנע בוים. האט מיר גדאכט אז ער גייט שוין אוועק. זאג איך צו אים. זעסטו עס איז נאר אחלום. האט ער זיך צו ריק אום גיקערט אונ זאגט איך וועל דיר נאך אסימן זאגן דאס ארט וואס איך ליג דארטן הייסט אסאווייאק. האב איך אים גיפרעגט וואס ביסטו אזוי טויט. האט ער מיר גענפרט. וואס פרעגסטו מיך פאר אקשי' דוא ווייסט דאך אונ האט גימאכט מיט דער האנט. אונ האט מיר גיזאגט דיא פישערס האבן ארויס גצויגן פונף קלאץ אקענעס אין די ערטער (ושם מצאו את איצלע) זאג איך צו אים. אחלום בלייבט אחלום. זאגט ער צו מיר פאר וואס זאלסטו זוי ריידן איך זאג דיר אזוינע סימנים פאר וואס זאלסטו נישט נעמען אין זין אריין. זאג איך צו עהם וועגן מיינע לרות פר געס איך. זאגט ער צו מיר מען זאל זוכין קעגין פענסטער. זאג איך צו עהם זעסטו עס איז נאר אחלום ווי איז דא אין טייך אפענסטער. זאגט ער צו מיר דו ווייסט נישט נאר זאג די פישערס זיי ווייסין. דער נאך האט מען גיפרעגט די פישערס איז אלץ אמת זוי ווי ער האט גיזאגט עס האט נישט גיפעלט איין זאך. אויך דס האט ער מיר גיזאגט אז ער האט זיך גיראטעוועט אונ איז גווען נאהענט פון דער קענפע האט מיך איצלע אן גיחאפט ביין פוס אונ האט גיזאגט זעה ווי ער האלט מיך ביין פוס

גם הגידה אמו שבא בנה חיים יודל הנ"ל אל האשה גיטל אשת הרופא ואמר לה בזה הלשון ששאלה אותו בזה הלשון. חיים יודל מען זוכט דאך דיך האט ער מיר גזאגט מען וועט שוין אונז בוודאי נישט גיפינען אונז ליגן מיר אין אגרוב שוין מיט זאמד צו גידעקט. אונ אויך האט ער מיר גזאגט עס איז גאנץ שווער אבער ביי גאט איז אלץ מיגליך

גם הגידה אמו של הנטבע מוה' חיים יודל שבאותה שעה שמצאו מוה' איצלע הי' המעשה כך שהלכו השיפערס על הנהר לצוד דגים אונ ווי זיי האבן שוין גצויגן דעם נעץ ארויס האבן זיי גיזעהן ווי עם איז זייער שווער. צו ציהן דעם נעץ האבן זיי גיזאגט עם מוז אין נעץ זייער פיל פיש זיין וועלן מיר דעם נעץ צו רייסין האבן זיי אן גיהויבן צו שאקלען דעם נעץ אפ צו ווארפן פון די פליגל דאס הייסט פון די זייטן. האבן זיי גיפילט ווי עס איז וואס אראפ גיפאלן אונ עס האט זיך אן גיהויבן צו בלעזלען אין וואסער אונ דער נעץ איז גווארן גרינגער אונ דער נאך האבן זיי דעם נעץ ארויס גיצויגן האבן זיי גיפונען איצלען

תשובה

בודאי היתר נשים אלו קשה מאד וכמעט אין תרופה למכתן. אך נדבר קצת במה שאפשר לצדד. תחלה בענין האשה שנמצא הקרס. גם אם יש קצת לסמוך על דברי חלומות שנראין צודקין באותות ומופתים שלא ראיתי רמז לזה בשום מקום. ותחלה נראה אם עכ"פ יש להן דין מים שאל"ס עכ"פ שיצאו מחשש אשת איש דאורייתא

א) הנה כפי עדות הנמצא בגב"ע שנמסר לי בהיותי בק"ק פלאצק שאמרו הא"י שנטבעו הני שלשה אנשים מרייגראד עד למות. ודאי הוא עדות גמורה שלפי דעתם ודאי לא נמלטו. אלא שיש ריעותא. א) בע"א במים הוי כמלחמה [יבמות קטו. והא מים כמלחמה דמי] ואמרו בדדמי. ב) שהרי לא העידו ששהו עד שתצא נפשם וכבר כתב רמ"א (בסי' יז סעיף לד) והוא מתשובה לרמב"ן (סי' קכח) דבהעיד סתמא שנטבע י"ל שמא קרא לדברים אלו טביעה וכיון דלא שהה עד שתצא נפשו אפי' ניסת תצא. וע"ז אני אומר כבר כתבתי בתשו' מכמה שנים [לעיל סי' כב א"ז] דודאי בגמרא מבואר בפ' האשה בתרא (קכא:) ההוא דאמר מאן איכא בי חסא טבע חסא אר"נ האלקים אכלוהו כוורא לחסא מדיבורי' דר"נ אזלא דביתהו ואינסבא וקאמר ר' אשי ש"מ הא דאמרו רבנן מים שאל"ס אשתו אסורה ה"מ לכתחילה אבל אי נסיב לא מפקינן מיני'. וכבר נתעוררתי בתשובה על זה דהא ודאי לא מצינו שאמר יותר רק טבע חסא. וא"כ תמה על עצמך לדברי תשובת הרמב"ן איך דנוהו כמשאל"ס. הא ודאי דרך לקרות טביעה כשנפל במים וטרח להציל עצמו וירד למצולה אפילו לא שהה עד שתצא נפשו. וא"כ האיך יש לו דין מים שאל"ס וכבר כתבתי דמהרשב"א גופי' שהוא בעל תשובת רמב"ן מוכח דבחידושיו (קכא: ד"ה ובעכומ"ז) השיג על הרמב"ם שהצריך במסיח לפ"ת קברתיו משום דלא נזכר בגמרא רק מאן איכא בי חיואי שכיב חיואי מוכח דלא בעינן קברתיו. אלמא ס"ל שאין להוסיף על לשון הש"ס. וא"כ תימא דתקשי לי' הך דטבע חסא משמע באמר טבע כבר יש לו דין מים שאל"ס. וכ"כ (בשם) הנימוק"י והריטב"א ותשובת הר"ן הובא בב"י שתפסו בפשוט ממעשים הנזכרים בש"ס דלא בעינן קברתיו ולא עלה בלבם להוסיף דברים שלא נזכרו בש"ס שאילו הי' הדין תולה באיזו תוספת לא הי' הש"ס משמיטו. וא"כ משמע באמר טבע סתם נמי דין משאל"ס יש לו

וכן לפמ"ש הכ"מ (פי"ג הי"ט מגירושין) במה שכתב הרמב"ם שם טבע במים ומת. כיון שאמר בפירוש ומת משמע שהוא יודע שמת והיינו לפחות ששהה כדי שתצא נפשו עכ"ל הכ"מ [והגי' כן בדברי הה"מ] וא"כ כ"ש [בנ"ד] שהא"י אמרו בפירוש בדיוק שנטבעו למות שהוא לשון ברור יותר שמתו. וכן שאינם עוד בעולם. א"כ גם לדברי הה"מ וכ"מ עכ"פ נ"ד דין משאל"ס הוא עכ"פ ואין דנין רק אלכתחילה

ב) אמנם עכשיו מתוך עיוני למצוא מזור ותרופה לעגונות האלה ולתקנת עגונות. הנני יוצא לדון בדבר החדש. משמיא אנהירינהו לעיינין. ז"ל הרמב"ם (פי"ג מגירושין דין כ) וכן האשה שהעיד לה ע"א שטבע בעלה בים או במים שאל"ס [ולא עלה] ואבד זכרו ונשתכח שמו ה"ז לא תנשא על עדות זה. ואם נשאת לא תצא. ואפילו הי' א"י שהסיח לפי תומו ואמר טבע פ' בים ונשאת על פיו ה"ז לא תצא עכ"ל. והנה הה"מ (בדין יט בסופו) כתב וז"ל ושיטת רבינו עיקר ומתבאר מדבריו ג"כ במים שאל"ס שא"א לעמוד על בוריו של דבר לעולם אינו מעיד העד עד שישהה כדי שתצא נפשו וז"ש רבינו או שטבע בים הגדול [ונ"ל שצ"ל שטבע בים הגדול ומת וכן מוכח מדברי הכ"מ] וכן עיקר עכ"ל המ"מ. הנה מתבאר מדבריו (באמר רק) [דדוקא באמר] טבע ומת ה"ל כמו שהעיד ששהה עד שתצא נפשו וכמ"ש (באות א). ובאמת דברים דחוקים הם (וגם) [דהא] בגמרא לא נזכר רק טבע חסא [ומשמע] אף שלא אמר מת ובלשון הרמב"ם (בדין כ) לא נזכר רק שאמר טבע פ' בים וכמו שהעתקתי לשונו ולא נזכר כלל ומת. לכן לפענ"ד ברור דהרמב"ם לשיטתי' דכתב (פ"ז ה"ג מנחלות) ז"ל מי שטבע במים שאל"ס ובאו עדים שטבע בפניהם ואבד זכרו אע"פ שאין משיאין את אשתו לכתחילה הרי היורשין נוחלין על פיהם. וכן אם באו עדים שראוהו שנפל לגוב אריות או שראוהו צלוב והעוף אוכל בו או שנדקר במלחמה ומת או שנהרג ולא הכירו פניו אבל הי' להם סימנין מובהקין בגופו והכירו אותם. בכל אלו הדברים וכיוצא בהם אם אבד זכרו אח"כ יורדין לנחלה בעדות זה אע"פ שאין משיאין את אשתו. שאני אומר שלא החמירו בדברים אלי אלא מפני איסור כרת. אבל לענין ממון אם העידו עדים