משיבת נפש חלק א פו

יכול מעלתו ליישב יותר בריוח לפי מה שהביא טעמו של (פי') [הפנ"י ב"מ כז סע"א] כיון דמפורש בקרא שמלה אין להחמיר בה. וא"כ נקל יותר ליישב שעם שהשומא סי' טוב יותר מ"מ אחר שיהי' בה איזו השתנות שאינו דומה לשמלה מ"מ אין להקל בה יותר ממשאל"ס שמיעוטא דמיעוטא ניצולים

ב) גם במה שהתפלא עלי מה שהבאתי (באות ג) ששומא אינו מצוי' כ"כ. גם בזה במח"כ לא עיין היטב בדברי. שכונתי רצוי' שהשומא אינו מצוי' כ"כ ויתכן לחשבה סימן כשהיא מיוחדת באבר כפירש"י. ואי משום שלא נודע מי הוא. זה שקשה על כל סימנין דאורייתא דממנ"פ אי אין כמוהו הוה מובהק ואם יתכן כמוהו מאין נודע שזו בעלה של העגונה. וא"כ לא עלי תלונותיו כי מה שיאמר בהיתר ספק זה יצדק ג"כ על זה

ג) גם מה שהבאתי ראי' (באות ו) דמקום לא הוה סימן מובהק אפילו בצמצום. גם בזה לא השגיח כת"ר בדברי בעין יפה כי קצרתי מחמת שהיה עידנא קבוע לתלמידי כי כ"ת הבין שהבאתי מרקתא דנהרא (ב"מ כג:) וכוונתי על מה שאמרו בגמרא (שם) מ"ט דמ"ד מקום לא הוה סימן משום כי היכא דלדידך אתרמי וכו' ופירש"י אפילו צמצום. הרי שבא סברא זו לגרע אפילו מסימן אמצעי. וא"כ איך יעלה על הדעת לחושבה למובהק בדבר שאין בו איזו זרות מצד עצמו ולחלק בין גדול לקטן אינו נוח לי כלל דאפילו גדול מצד כל שטח הארץ אשר כל הארץ לפנינו להניח כקטן יוחשב. ומה בצע להאריך וכי אשנוי' ניקום ונסמוך באיסור אשת איש. וא"כ עני' זו אין תרופה למכתה ע"פ דברים אלו שהסכים גם כ"ת שהסטעמפיל אינו סימן כלל. ומעולם לא הסכמתי לצמצום המקום רק מצד שהשומא עצמה סימן טוב כפי האמור בגמרא

ד) גם במ"ש שכתבתי שאין להעמיד יסוד על דיקדוק לשון הרי"ף. גם בזו חשד בכשרים. כי חלילה לי לומר כן. רק דבר שאין נ"מ ע"פ פשוטו אין לדייק כ"כ שבאמת אי מספקא לן אי סימנין דאורייתא א"כ ממילא סימנין דרבנן שהרי אין לסמוך עליהם מדאורייתא. ומאי דפשיטא לכ"ת שהרי"ף פוסק כל"ב. לאו כ"ע הוא עיין בר"ן פ' כירה גבי מלח (שבת מב:) משמע דלא פסק כל"ב רק משום דר"נ מסייע לו ועוד בר"ן (רפ"ק דמס' ע"ג ד"ה ואם היו שנים) בשם הרשב"א שאין הרי"ף פוסק כן רק בדרבנן ובממון. ועוד שעיקר הטעם כתב הרא"ש בב"ק (פ"ק סי' ו) שנראה לו לישנא בתרא שקבעו רב אשי. וא"כ בהא דהש"ס גופי' קאמר לרב אשי מספקא לי' אי סימנין דאורייתא איך אפשר שהרי"ף יסמוך שלכך תופס לשון אחרון מה דהש"ס גופי' לא ביקש לייחס לרב אשי שיסבור סימנין דרבנן בהחלט. ובאמת שערי תירוצים לא ננעלו ואפשר למצא בכל מקום טעם שפוסק כל"ב ובענין זה לא רציתי להטריח עצמי בהראות מקומות שאינו פוסק כן. כ"ש בענין סימנין שדברי רבא עצמן נוטין יותר דסימנין דאורייתא. גם בטחול (חולין נה.) דאיכא אב"א ניקב לחוד (ונתרחק) [ונחתך] לחוד וליכא דפסק כוותי' רק העיטור (עב"י י"ד סמ"ג) ותמהו. ואין להאריך בזה וגם בסברת פי' ש"כ יש לגמגם טובי ואין להאריך במה שאינו נוגע לנדון. דברי או"נ וידידו לנצח ארי' ליב

ה) נשמט לעיל במה שהוקשה לכ"ת שהיה לו לעמוד בסברא קמייתא דפליגי משום השתנות לא הוה סימן מובהק. גם בזו לא עלי תלונתו כי זה קשה בכל אופן דנימא כ"ע סימנין דרבנן רק פליגי אי הוה סימן מובהק דמ"ם שאינה עשוי' להשתנות ומובהק הוא ומ"ס עשוי' להשתנות ואינו מובהק. אלא הש"ס ר"ל בכח כל הסברות שי"ל שאפילו לא נשגיח בסברא דעשוי' להשתנות מאחר שדנין מצד עצם השומא. וכוונת הש"ס על שומא שנחלקו ודנין עלי' אם תהיה סימן. אינה עשוי' להשתנות. כיון שמחלוקת [דרבנן וראב"מ] בעצם השומא ולא מצד מראיתה. ואדרבה כפי הפשט היה לו לומר דכ"ע סימנין אינם עשויין להשתנות כפי לשון הש"ס בב"מ. אע"כ סימנין לא ביקש להחליט שאין עשויין להשתנות די"ל אם דנין מצד המראה אפשר עשוי להשתנות. ולא פרט רק השומא שיש בה המעלה אף שלא נדון מצד המראה מצד העצם לא תשתנה. ודי לחכם כמותו

סימן לה

שאלה

העתק מגוף הכתב של העדות נידון השלשה עגונות דק"ק ראייגראד אשר בעליהן נטבעו בתוך הנהר המפסיק בין פולין לפרייסין. האשה מרת גאלדא אשת מו' יצחק כ"ץ אחד מן שלשה הנטבעים אמרה בזה הלשון לפני ב"ד איך שבעלה מהר"י הנ"ל נסע על הנהר הנ"ל לפרייסין עם שותפיו מו' חיים יודל סגל ומו' אברהם במהו' מאיר יצו וזה היה אור ליום ג כ"ט לחודש תשרי תקפ"ו ואמרו קודם נסיעתם שיבאו תיכף וציוו להכין להם סעודת ערב ואחד מהם הניח טלית קטן שלו בביתו לתקן הציצית וא' מהם שאל לו כובע אח"כ לא באו באותו לילה והלכה האשה גאלדא הנ"ל לבקש את בעלה אצל הגרעניטץ ופגעה בשטראזניק שומר הגרעניטץ ואמר לה בזה הלשון ייא וואם פאוויים צא נאווינא. טע טשיא זידי איז ראייגראד אוטאנעלישע דא שמיערציע דזישעגא נאצא. איפשיסקי מלאדיך זידקי. שקאדי טאקאווע דאברי זידקי. זיעבי טאקי לעדאצי שמיערץ מיעלי שקאדי זעבי טאקאווי דאברי זידקי ניע זילי נא שוויעציע. [איך זאג אייך עפעם נייעם. דיא ג' יהודים מרייגראד זענן דער טרינקען גווארען צום טויט דיא נאכט. אללע יונגע יודען. אשאדע זעלכע גוטע יודען. בעסער וואלטען ליידאקעם דעם טויט געהאט. אשאדע זעלכע גוטע יודען זאללען נישט לעבען אויף דיא וועלט.] אונ האט געבראכין דיא הענט דרויף. האט אים איינער געפרעגט ווער זענין דיא יודען. האט ער משיב גיוועזין בלשון פויליש יעדען איצקע אי יודיל אי אברם אונ מיט אללער סימנין הכל אשר לכל מקטן ועד גדול ווייל ער האט זייא גוט געקאנט אפילו מיט דיא קליידער. אונ ער האט געזאגט עם האט לאנג געדוירט ביז זייא זענין טויט גיווארין וגם לאחרים הרבה סיפר ככל הנ"ל. אח"כ יצאו אנשים לחפש אותן במים להביא את הגופים לקבורת ישראל. ומצאו הכובע של מו' חיים יודיל אשר שאל לעצמו והיארמעלקע. והקאפלוש והיארמילקע של מו' אברהם במהו' מאיר. והקאפלוש של בעלי. ובתוך הקאפלוש היה כתבים שלו וגם שטו במים אווזות אשר קנו בעלי ושותפיו. גם אמרה האשה הנ"ל איך ששמעה מפי א"י מסיח לפי תומו שהתרה את האנשים הג' הנ"ל שלא יסעו באותו לילה ובאותו הספינה ובאותו משא כי בוודאי יטבעו והם לא רצו לשמוע לי ע"כ נטבעו ונגועו ונאספו. גם אמרה איך שבשעה שחפשי אותו עם כלי ברזל הנקרא ווענדיש מצאו על הווענדיש חתיכות פלאצינקע והכירה האשה שהם מן מכנסים של בעלה. בשעה שהתחילו לבקש אותן מצאו הספינה אשר נסעו בה האנשים הנ"ל שהיתה מהופכת ונשבר צד אחד וגם שלשה וויאסלעס אשר מנהיגים בה הספינה מצאו אצל הספינה והכירו כמה אנשים שהן המשוטטות אשר לקחו הג' הנ"ל ליסע בה על הנהר בספינה. עוד כשמצאו החתיכות פלאצינקע מצאו חתיכה של שק אחד והכירו הנ"ל שזה הוא מן שק של שלשה האנשים הנ"ל

האשה מרת ליבא אשת הנטבע השני מו' אברהם הנ"ל אמרה בזה הלשון איך ששמעה מן הקאזאקען שומרי הגרעניטץ איך ששמעו באותו לילה הנ"ל קול ג' אנשים צועקים איך שנטבעים וירדו להציל ובינו לבינו מצאו אותן שנטבעו ומתו: