משיבת נפש חלק א פה

דעה צמצום המקום הוה שומא סימן מובהק. דאי ס"ל לרש"י דגם עם צמצום המקום לא הוה סימן מובהק א"כ אחר שבא רש"י לפרש לאפוקי שלא נאמר סתם שומא הוי סי'. א"כ מנ"ל לרש"י דשומא באבר קאמר דילמא שומא לא הוי סי' רק בצמצום המקום. א"ו פשיטא לי' לרש"י דבצמצום הוה כמו נקב בצד אות פלוני דהוה סי' מובהק ובכל הגוף לא משמע לי' לרש"י שיהי' סי' אמצעי לכן פירש"י באבר פלוני. וגם מצד הסברא אחר שמצינו מחלוקת לחד לישנא אם בשביל יחוד האבר נקרא סימן מובהק א"כ אפושי פלוגתא לא מפשינן וי"ל בצמצום המקום ודאי הוה סי' מובהק

ד) ומה שהקשה מהריב"ל [ע"ד תשו' רד"ך הנ"ל] איך אפשר לצמצם בגוף שיהי' עדיף מנקב בצד תיבה פלונית בגט דלא הוה סי' מובהק. ומכ"ת כתב ליישב דלא מהני צמצום רק בדבר שהוא סי' אמצעי מצד עצמו כמו שומא אי הוה סי' אמצעי אבל נקב בקלף [מצד עצמו] אפילו [סי'] שאינו מובהק לא הוה. אין לשון הש"ס משמע כדבריו דקאמר אבל נקב בעלמא לא. מספקא לי' כו'. [ולדבריו צ"ל דנקב בעלמא היינו בצד תיבה פלונית דאל"ה גם סי' אמצעי ל"ה]. ואם איתא דנקב בקלף לא הוה שום סי' אם כן איך תפס הש"ס הספק בנקב בעלמא וניתן מקום לטעות. דנקב בעלמא הוא כלשון הש"ס בכ"מ נקב בעלמא. היינו נקב כל דהו. שכן דרך לשון בעלי הש"ס כמו ופנחיא בעלמא (ב"ק דף קג.) ורבים ככה א"צ לטרוח להביאן. ואם כי הב"ח גדול כבודו למשכוני נפשין לתרוצי לדרב אבל במקום דנפיק מיני' קולא לא נקבל מה שאינו מקובל בשכל הנקנה במושכלות הראשונות. ואמת שטענת מהריב"ל לכאורה לית נגר דיפרקוני'

אמנם נראה אחר התבוננות שאם הי' טעם מפני מיעוט משך המקום באות אחד מבתיבה שלימה שא"כ נתת דבריך לשיעורין שהרי לפעמים [כותבין] אות ארוך כמו שאנו נוהגין להמשיך האותיות אם כן לפעמים אות גדול יותר מן תיבה (ולפעמים לפי הכתיבה קטנה תיבה מאות גדול). לכן אפשר לומר משום דשכיח לפעמים שכל שליח יעשה לו סימן (לפעמים) כדי שאם יאבד יהי' לו סימן. לכן נקב בעלמא לא הוה רק סימן אמצעי כיון דפעמים שליח עושה לו סי' [ויש לחוש שגם אידך השליח עשה נקב בקלף לסימן] אבל שיכוון [אידך השליח] לאות שכיון זה נקרא מובהק

או י"ל שמה שצריך אות הוא מפני שלפעמים תיבה בכתיבה גדולה יש בו משך רב. אבל [אות] אפילו גדולה שבגדולות הוא סי' מובהק. ומעתה לא יפלא אם יוחשב צמצום המקום באדם לעומת נקב בצד אות פלוני. ולא יקשה עלינו מ"ש מהריב"ל שתיבה עצמה שאינו סי' מובהק לעומת צמצום שבגוף האדם. דודאי לפי ערך ישנה בתיבה משך רב מה שיהי' בערך גוף שלם מרחק מה. וא"כ אדרבה מוכרח הוא שאין קפידא בהרחק כל דהו רק שחכמים נתנו דבריהם לשיעורין ואפילו בתיבה קטנה לא מהני וכן באות גדול נמי מהני שכן מדות חכמים

ה) ובאמת לולי פירש"י [ב"מ יח: ד"ה אי דרבנן] הייתי מפרש דגם הא דקאמר אבל נקב בעלמא לא. מספקא לי'. וקשה דילמא ס"ל בודאי סימנין דרבנן ורש"י עמד בזה. וכתב משום דסתמא דש"ס אין יכול להוכיח יותר. ומזה משמע דמסקנא דש"ס דספיקא הוא לא כמ"ש מעלתו. ומאי שהביא הרי"ף סימנין דרבנן. אין להעמיד יסוד על זה דאדרבה בב"מ משמע דמסקנא דרבא סימנין דאורייתא וכמ"ש בחידושי בישוב לשון רבא. ומהרי"ף אין דיוק שאין דרכו לדייק בדברים שאין נ"מ ע"פ פשוטן דודאי סימנין דרבנן דמספיקא לא נתיר ולא נוציא ממון רק מדרבנן

ולענ"ד אפשר לפרש דגם באות פלוני אינו סי' מובהק בהחלט. רק אי מספקא לן בנקב בעלמא א"כ באות פלוני דעדיף סמכינן דהוה סי' מובהק והוה כעין ס"ס דאת"ל שאינו סי' מובהק שמא סי' אמצעי מועיל ג"כ ובא לשון הש"ס בדיוק. רק דרש"י לא פירש כן

ו) ומ"מ בנ"ד כיון דהרושם שכיח באנשי חיל ואין כאן סימנין כמו שהודה גם מעלתו. פשיטא דהצמצום לחוד לאו סי' מובהק הוא. והכי איתא ב"מ (דף כג ע"ב) מ"ט דמ"ד מקום לא הוה הי' דאמרינן כי היכא דלדידך אתרמי האי מקום ה"נ לחברך ופירש"י אפילו כיון מקום מושבה מסויים. ולא תימא דשייך דוקא בדבר שהוא גדול הכמות דהא מוכח פ' אלו מציאות (דף כה) דאפילו במטבעות נמי אי מקום לא הוה סי' לא סמכינן עלי' אף שהוא דבר קטן אלמא אמרינן דאתרמי המקום וכ"ש בדבר זה. שאולי מקום ידוע להם להחתים במקום שקרוב להתגלות כדי שלא יעלים הסימן. וא"כ אין תרופה למכתה. ואולי יש לחקור אם שידעה שהי' במקום ההוא בעלה. היה אפשר לדון בענין הוחזקו לפתוח לה שערי היתר. אבל כעת אין אתנו יודע עד מה. כל זה ראיתי להשיב למעכ"ת לפום ריהטא ולפי שאין לאל ידי בכחא דהתירא האריכות בריבוי טעמים למותר

ידידו ארי' ליב

סימן לד

שנית על הנ"ל

הן הגיעוני אמרותיו ואינני מתפלא על כת"ר כי כן דרך טבע האנושית שלא לטרוח ליישב דברי הזולת אשר בדורו כי בודאי אם הי' שם לבו בנקל הי' לו לכוון דברי כי דעת לנבון נקל ואפרש שיחתי

א) הנה אחר שלשון אחד בש"ס ששומא סימן מובהק לחד מ"ד ממילא אין לגרוע השומא בשום לשון מן סי' אמצעי ועדיף מיני' אפילו אם הריעותא דמצוי' בב"ג [וכמ"ש בסי' הקדום אות ב דמ"מ הרי ימצאו סברות מרוחקות בתכלית] כי זו דרך הישר שלא להפליג הלשונות מן הקצה אל הקצה. ומה גם בדבר מציאות וטבע הענין ולא למראה עינינו נשפוט כי אם אשר כי הוא זה דעת חכמי הש"ס אין דעתינו העני' מכרעת נגדם. ולכך אני אומר דלעולם השומא מובחר שבסימנין אמצעים כהוראת לשון הרמב"ם וטוש"ע

אלא דכך הוצעת דברי הש"ס. כי בתחילה אמר דפליגי בסימנין דאורייתא ואי ס"ל לאו דאורייתא אף שומא לא הוה ס"מ. והדר קאמר דכ"ע סימנין דאורייתא. אלא שכבר הקשתי בתשובתי (שם) אפילו יהא סימנין דאורייתא מ"מ ודאי משאל"ס הם מופת חותך יותר על מיתת האיש ממה שיהי' מופת בסימן אשר לחד לישנא אינו בר סמכא כלל ורובא בודאי [אינן ניצולין במים שאל"ס ורובא בודאי מהני מדאורייתא]. וצ"ל דשם במשאל"ס הריעותא בענין שמבוררת יותר דמ"מ אפשר שנצול. אבל סימן אף שיש באפשרי אחר שימצא בסימן זה מסתמא תולין בזה אי סימנין דאורייתא. אף דודאי אם יש א' כמותו אין כאן סימן כלל וכמ"ש כת"ר ג"כ. מ"מ אם נימא דמיירי בענין שזה הי' מצוי יותר בכאן אין תולין באחר שלא נודע וכמ"ש כת"ר בקונטרסו או כמ"ש בשו"ת שלי והוא בארוכה. והנה בענין שאמרו שהוא מצוי' בבן גילו איכא ג"כ ריעותא מבוררת אף שאינו ריעותא גמורה לגרוע הסימנין מ"מ לא עדיף ממים שאל"ס ויש להחמיר מדרבנן. ואיכא דאמרי ס"ל משום דהשומא מובדלת משאר סימנין (כענין) [בענין] שנותה את טעמה ומראיתה [עמ"ש בסי' הקדום אות א] אף שמעיקר הדין ראוי להתיר אפילו בלא המראה אי סימנין דאורייתא ראוי להחמיר מצד החומרא שלא יסמכו על סי' משתנה כשאין ראי' רק מצד המראה לחוד. ומשכיל כמוהו ידע בודאי שמדת חכמים כן לפעמים. ואין לדמות גזירות חכמים אם יצא הדבר מענין עיקר הדין. והדר קאמר דכ"ע סימנין דרבנן [ולר"א בן מהבאי דמחשבה לסימן מובהק] ולא ראו חכמים לגזור כלל בה יותר משאר סימנין. א"כ ממילא אין טוב ממנה לסימן אמצעי. ור"א בן מהבאי מחשבה לסי' מובהק. וכ"ש שהי'