משיבת נפש חלק א פג

שמזכירין לו אשה ר"ל אמר כל ששואלין אותו והוא משיב ור"ל לחומרא כדמוכח בשילהי יבמות ירושלמי וא"כ לר"י אע"פ ששואלין אותו והוא משיב מקרי מסלפ"ת. לכן פירש"י שפיר אליבא דר' יוחנן דס"ל לטעמי' קפילא אע"ג דלא סגי בלא שאלה

איברא דהא ליתא דהא מוכח בשילהי יבמות (קכב:) דפריך והא איה חברינו קאמרו. הרי דס"ל לסתמא דש"ס דבשואלין אותו והוא משיב לא מקרי מסלפ"ת

וראיתי למהריב"ל בח"ב (בדפוס אמשטרדם) סי' ב' שכתב דר"י מיירי בלא שאלה ור"ל אמר כל ששואלין ע"ש. משמע דס"ל ריש לקיש לקולא אתי וליתא כדמוכח בשילהי יבמות אלא נראה דר' יוחנן אפשר דס"ל שצריך לשאול אותו על בעל אשה זו אם יודע בו ור"ל ס"ל אפילו בלא הזכרת אשה רק ששואלין ומשיב. וע"כ סוגיא דידן פליגי דע"י שאלה לא מקרי מסלפ"ת וא"כ קשי' הך דקפילא. ואין לומר דהתם טעמא משום דעביד לאיגלוי' שיטעום הישראל ויטעום בו טעם איסור דא"כ אמאי א"צ שידע שסומכין עליו דאדרבה כ"ש דלא משקר דעביד לאגלוי' וסמכו עליו. מיהו מדברי הריב"ש בתשובה (סי' תל"ג) משמע דטעמא משום דעביד לגלוי' שכתב שאני התם דאפשר לעמוד על הדבר ולא ישקר לפי תומו בדבר אשר ימצא שקרן עכ"ל. משמע דס"ל דטעמא דעביד לגלוי' מהני לפי תומו. מ"מ הלשון קשה דמוכח עכ"פ דמל"ת מקרי אפילו ע"י שאלה

והרי הרב מהריב"ל בתשובותיו שם (סי' ג) גם מהרי"ק (שורש קכ"א) הביא ראי' דאפילו שמע הא"י שמדברין מפלוני כל שלא נשאל מקרי מסיח לפי תומו ומייתי ראי' מההיא דפרק הגוזל בתרא (דף קי"ד ע"ב) דמוקי כגון שהיו בעלים מרדפים אחריהם ואשה וקטן מסיחין לפי תומם מזה מוכח אף ששמע שמדברין מקרי מסיח לפי תומו ומה שכתב לדחות מדברי רש"י שפירש שמרדפין קודם דיבר הקטן וכתב דלרש"י י"ל שהקטן לא ידע מרדיפה ומסיק דלרבותא נקט מרדפין דאע"ג דידעו הא"י הקטן מרדיפת הבעלים מ"מ מקרי מסיח לפי תומו ע"כ. ודבריו תמוהין דפשיטא דדברי רש"י מוכרחים דודאי בלא מרדפין לא מהימני האשה והקטן דאל"כ לא היה צריך לאוקמה במרדפין דלאו משום רבותא נקט כדס"ד דמהריב"ל דודאי מרדפין דוקא הוא. וכן מבואר ברמב"ם (ספ"ו מגזילה)

ומ"מ ראית מהרי"ק נכונה. דודאי דברי רש"י ברורים דפשיטא אם שמעו קודם מן האשה והקטן שנחיל זה שלהם ובלא רדיפה לא מהני דיבורם ח"כ הרדיפה אינו עושה רגלים לדבר דדילמא אערומי קמערים ומ"מ משמע ודאי אפילו שמעו האשה והקטן הרדיפה ששואל ומבקש איה מקום הנחיל אפ"ה לא ימנע מהיות מסיח לפי תומו. ואי קשי' מאי פריך מהא דאמר אין מסיח לפי תומו נאמן אלא לעדות אשה בלחוד נימא דה"ק אין מסיח לפי תומו לחוד נאמן אלא בעדות אשה אבל הכא בעינן צירוף מרדפין וכמדומה שראיתי באיזה מקום במהריב"ל שתמה כזה. וי"ל דגם בעדות אשה לא מהני רק בצירוף דיוקא דידה

עכ"פ חזינן דהגאונים פשיטא להו דכל עניני מסיח לפי תומו בסגנון אחד נאמרו וכי היכא דמתפרש במקום אחד מפרשין כן בכל דוכתי. א"כ כיון דמסיח לפי תומו דקפילא לפירש"י מתפרש ע"י שאלה דלא סגי בלאו הכי א"כ משמע דגם באשה ע"י שאלה נמי מקרי מסיח לפי תומו כיון שלא ידע שסמכו עליו. ועוד מבואר בהדיא בש"ס גיטין (דף י"ט ע"ב) ר"פ כי אתא לקמי' שטרי פרסאה מקרי לי' לשני א"י זה שלא בפני זה במסיח לפי תומו וכו' הרי כשנתן לו שטר לקרות נמי מקרי מסיח לפי תומו ואף שנותן לקרות להבין ענינו של שטר נמי מקרי מסיח לפ"ת

ד) לכן היה נראה לפענ"ד לולי דברי הראשונים דבדבר שלא הוטל עליו להשיב י"ל לעולם לא נפיק מכלל מסיח לפי תומו. כגון אם שאלוהו אם שמע איזו חידוש מפלוני מה נעשה בו והוא השיב נהרג או מת י"ל בכה"ג נמי הוה מסיח לפי תומו והא דפריך (קכב:) והא איה חבירינו קאמרי היינו כשהוטל עליו להשיב ובודאי יודע מן הענין. כעובדא דפונדקית שהניחוהו חולה בפונדק שלה א"כ לא סגי דלא תשיב שלא תוחשד עליו פן הרגתו או גזלתו. בזו אמרינן דרמי עלה להשיב י"ל דמשקרא כפי מה שנראה בעיני' שיקובלו הדברים יותר. אבל במילתא שיכול לפטור עצמו ולהשיב לגמרי ולומר מה לי לדבר מפלוני או לדעת ממנו והוא מספר איזו מאורע שפיר הוה מסיח לפי תומו אפילו ע"י שאלה. לכן בקפילא שמכניס עצמו בדבר לטעום או לקרות השטר מה שאומר לפי תומו שפיר נקרא מסיח לפי תומו. וגם לשין הרמב"ם (ספ"ו מגזילה) שהעתיק הך דינא דנחיל נאמנת אשה או קטן לומר מכאן יצא נחיל זה והוא שיהיו מסיחין לפי תומן והיו הבעלים מרדפים ושואלים היכן חונה עכ"ל. משמע מדבריו אפילו שמעו ששאל היכן חונה דאם אמרו קודם ששאל א"כ לא מהני הרדיפה דשמא שאל אחר ששמע מהם שמכאן יצא וכפירש"י וע"כ ששאל קודם ולא חילק הרמב"ם אפילו שאל לאשה ותינוק עצמן אם ראו נחיל ואמרו שמכאן ראוהו יוצא

א"כ היה לנו תקנה גדולה לעגונות. אלא שדעתי בטלה נגד רבותינו ראשונים ואחרונים

ה) עכ"פ יהיה לסניף בעלמא כקטן שעושין אותו סניף לגדולים דברי בעל תה"ד דבא"י שאל לא"י דלא נפיק ממל"ת וכן נראה מסקנת הב"ש (ס"ק מ"ח). וא"כ נ"ד אם היינו יכולין לסמוך על הגדתו על הראפרט שהובא יוסף הזה במספר ההרוגים במלחמה דודאי לא נפיק ממל"ת. לא מיבעי' לתה"ד דבא"י שאל לא"י הוה מסל"ת א"כ כאן אפילו היה מגיד ע"פ שאלת הממונה נמי מקרי מסיח לפי תומו. וחילוק בין שופט לאינש דעלמא לאו כלום הוא שלא חילק שום פוסק בכך וכל שלא נתכוין לא להתיר ולא להעיד מסיח לפי תומו הוא וכמ"ש מהרי"ק (בסי' קכ"א). אלא אפילו לדעת הר"ן דס"ל בא"י ששואל לא"י לאו מסיח לפי תומו הוא. היינו דוקא בכה"ג דמקרי שאלה אבל זה שעושה מעצמו מצד נימוס המלך להביא מספר ההרוגים ואינו נמנה על שום איש פרטיי להגיד אודותיו וקורותיו ואין נשאל על הפרט כלל ואינו מצווה עליו מי שיבאו במספר ההרוגים והוא מונה לאיש פרטיי שדנין עליו במספר ההרוגים אשר לא שאלוהו עליו כלל ודאי אין לך מסיח לפי תומו גדול מזה. דאם איתא שזה אינו נהרג איך עלה בדעתו להביא דוקא זה שדנין עליו שהוא בעל העגונה שנאמר שנתכוין להעיד עליו

ומה שביקש מכ"ת לומר שמא עשה כן מחמת שמספר אנשי הצבא מסורים בידו מוכרח לשקר אם ברח. הא בורכא דאיך יעיד על החי שהוא מת. ואדרבה בע"א במלחמה חשבינן דמילתא דעבידא לאיגלוי'. ואין אחריות הבורחים או השבויים עליו ומה לו אם מת או נשבר או נשבה. וכבר כתב הב"ש (בס"ק מ') דלא תלינן בחששא כל שאין הכרח להך חששא ומעשים בכל יום במלחמה שבויים ובאים בגאזעטין שלהם כמה נשבו משני צדדין ואין ראשי הצבא שום אחריות בזה. ופשיט שאלו מסיח לפי תומו בכה"ג דהוה מסלפ"ת גמור אי לאו ריעותא דמלחמה

סימן לג

בענין אי שומא הוי סימן, ויפרש היטב פי' הגמ' ב"מ (כז:)

שאלה

על עגונה א' ובעלה היה לו סימן רושם שרשמו אנשי חיל הצרפתים ואמרה על הרושם שהוא סמוך לפס ידו במקום שדרך להיות מכוסה בבית יד שקורין ארביל

תשובה

א) היתר העלובה הלזו קשה מאד וכמעט אין תרופה למכתה הגם שת"ל ידי לא אסורות מהראות כחא דהתירא במקום ששקדו חז"ל לתקנת בנות ישראל ותקנת עגונות. אך בדבר שאין לנו על מה להשען אשר יאמר כי הוא זה שכדאי לסמוך עליו בחומר המשא.