משיבת נפש חלק א פב

שייך לעיל אות ג'

ז) ובאמת נ"ל מה שנדחקו התוס' (קי"ד: ד"ה מי) על הא דמיבעי' לן בהחזיקה היא מלחמה אי נאמנת במיגו אמאי לא מהימנא [אפי' בהוחזק מלחמה] באמרה מת בעלי במלחמה במיגו דאי בעי אמרה מת על מטתו. לענ"ד ל"ק דהא כתבו הגמיי' (רפי"ג מגירושין) בשם ראב"י דמת במלחמה היינו שהיה הולך להרוג או ליהרג א"כ י"ל כיון דהוחזקה מלחמה ע"כ שגם בעלה הלך למלחמה י"ל דעביד לגלוי' הוא שלא חזר מן המלחמה לכן לא ניחא לה למימר מת על מטתו. וא"ת מת סתם עכ"פ צריכין לשאלה [ואם תשוב דכוונתה] מת במלחמה אינה נאמנת. ולומר מת על מטתו לא ניחא לה דעבידא לגלוי' משא"כ בהחזיקה מלחמה בעולם יכולה למימר מת סתם ואין צריכין לשאול אותה שמא מת במלחמה. ואף אם יתברר אח"כ שמת במלחמה ג"כ לא הוחזקה כפרנית. דיכולה לומר איהו נמי במלחמה קאמרי דלא קאמרה רק מת סתמא. כיון דלא הוחזקה מלחמה א"צ לשאול אותה כלל וכמ"ש (באות ג) בכוונת רש"י שא"צ לשאלה כלל דלא הוחזקה מלחמה בעולם ולק"מ

ומיושב בזה ג"כ מה שהקשו בתוס' (קטו. ד"ה דאי) דלימא מיגו דאמרה מת על מטתו. דהא לאו מיגו הוא. אבל הא דאמר דאי בעי אמרה שלום בעולם הוא לאו דוקא דלמה תצטרך לומר שלום בעולם כיון שאין שואלין אותה ע"ז רק שלא תחזיק מלחמה בעולם דא"צ לשאלה על זה

סימן לב

שנית על הנ"ל

אהובי ידידי מאד אני מתפלא על כ"ת אחרי רואי אשתקד שקידתו על תקנת העגונה עד שחשתי ולא התמהמהתי להשיב תוך ימים אחדים שלא לענות דינה ותצא דינה בהוראה להתירא. אם מעלתו תוהא חזי בי' ולבו מהסס. אחר אשר אחז צדיק דרכו דרך ענוים להשפיל עצמו יותר מן הראוי ולהגדיל כבודי ביתר שאת. מדוע קצרה ידו להודיעני. הלא לאלקים פתרונים אולי ימצא דבר המתיישב להוציא ספק מלבו ואפשר שכבר היתה נתרת לעלמא. וכעת גילה מעלתו דעתו מה שנראה לו לפקפק. וידע ידידי כי אין דרכי להקפיד בכך כלל אם יפג לבו עדיין לסמוך על ההיתר כי באמת ראוי דבר כזה שיוצע לרבים מגאוני הזמן עכ"פ א' או ב'. אך בעוה"ר הדור יתום ואין איש מתחזק לשקוד על תקנת העיגון מפאת טעמים שונים אין להעלותם בכתב. עכ"פ עגונה הלזו צריכה חליצה בק"ק לובלין ע"כ יעצתי אמונה אחר אשר החל מעלתו לדרוש לתקנת העגונה יתן לה כ"ת חוות דעתו עם פסק שלי להרב הגאון דק"ק לובלין ואז אם גם הוא יסכים על ההתרה תחלוץ שם ובאם לאו לא עלי המלאכה לגמרה וסגי בשיבא מכשורא

א) ועתה אשיב להסיר תלונתו והנה האמת כמ"ש מכ"ת בדעתי שאין בדברי הא"י אשר הגיד לר' ליב מקאפטור שום ממשות [ואין לסמוך על דבריו אלו אפי' להחמיר] מאחר שבפירוש נתכוין להתיר ולקבל שכר. לכן לא דקדקתי בו כאשר אבאר עוד בס"ד. דודאי מה שדיבר שנית אחר שכוונתו להתיר ולקבל שכר פשיטא שאין בדבריו כלום די"ל ששקר ענה ובדה מלבו מה שהוא בעיניו ראוי להאמין יותר וכיחש לו כאשר הוכחש בקצת דברים כמבואר בגב"ע. ומה שדימה מע"ל דמהדרינן לגלוי דברי מל"ת. ומעכ"ת קיצר וכוונתו למה שמבואר בש"ע (סט"ו) כותי שהסיח לפי תומו אע"פ שחזרו ושאלו [אותו אח"כ ובדקוהו עד שיפרש כל המאורע הרי זה נאמן]. במח"כ לא הבדיל בנושאים דשם הטעם דע"י שאלה אמרינן דלא נקרא מסיח לפי תומו כפי דעת הפוסקים. עיין לקמן (אות ג) דשדינן בי' נרגא. ואמרינן ע"י שאלה לאו לפי תומו מקרי ויש לחוש שמשקר. ובאו הפוסקים להשמיענו אחר שהחל לדברו לפי תומו אמרינן גם מה שהשיב אחר שאלתם גם זה לפי תומו מקרי. שאין הא"י מכוון לעדות כלל רק לגלות סיפורו דמעיקרא ומתירין האשה. אבל אם אחר ששאלוהו אומר אני מכוין להעיד שכך היה מעשה ובדבריו הראשונים לא הוי סגי להתיר העגונה פשיטא שאין בדבריו האחרונים ממש ולא מקרי מסיח לפי תומו ולא תהא כזאת בישראל להתיר העגונה באופן הלזה חלילה חלילה

ומקור דין הלזה מההיא דפונדקית מדברי הרי"ף והרא"ש כמבואר בפוסקים וב"י והיינו דחשבינן לה מסל"ת שאין (מעמידין) [מעידין] בכוונה לעדות רק לפרש דברי הראשונים

אמור מעתה בנ"ד שבפירוש הלך לקבל שכר פשיטא שאין לסמוך על דבריו כלל כי כיחש לו כפי מה שהיה דעתו שיקובל יותר ואף שבאמת סבר לתקן וקלקל לעצמו ואין אני אחראין לדבריו

ב) הגם שהרב מהריב"ל (בח"ג סי' ע"ו) נסתפק היכא דבתחילה הסיח לפי תומו ואח"כ בא לב"ד ונתכוין להתיר (רי"ל) [דיש לומר] הוכיח סופו על תחילתו הגם מתחילתו לכך נתכוון ולא הוה מסיח לפ"ת דמאי חזית דהשתא ידע טפי ממעיקרא. אבל כאן שהיה הא"י מל"ת גמור לפני ר' ניסן ליב והוא נתן אצבע בין שיניו לקבל פרס בעבור הגדתו א"כ אדרבה משמע מעיקרא לא היה לו כונה לקיבול פרס רק מסיח לפי תומו גמור כי נכרין הדברים שלא עלה על דעתו שיצמיח מזה איזו טובה לשום אדם רק דרך סיפור בעלמא פשיטא דדבריו הראשונים לא נגרע ממסיח לפי תומו ודברים האחרונים שאמרם לקבל שכר אינם מעלין ולא מורידין

וכן מבואר בהר"ן בתשובה (סי' מז) דכל שאינו מסיח לפי תומו אין מקבלין דבריו להכחיש ע"א שאמר שמת היבם וכתב ועוד כל ששאלו אותו בתחילה לא מיקרי מסיח לפי תומו ואין לסמוך עליו ע"ש. וע"כ טעמא דכשאינו מסיח לפי תומו לא סומכין עליו. וא"כ ממילא מה שאומר אח"כ כשאינו מסיח לפי תומו וכ"ש שעושה לקבל שכר שאין בדבריו שום ממש להחמיר על ידן

וכל זה הוצרכנו אם נחליט שאמירתו לר' ליב שאמר שנודע לו מכח הראפורט אינו נקרא מסיח לפי תומו. אבל באמת לפענ"ד גם זו נקרא מסיח לפי תומו רק שיש ריעותא מצד שאומר שנהרג במלחמה וכאמור במכתבי הראשון. והנה מעלתו כתב דהיכא דמגיד ע"פ השופט לא מקרי מסיח לפי תומו אבל בהא מודה הר"ן דבא"י ששאל לא"י נקרא מסיח לפי תומו וכתב שדברי ב"י תמוהים שהר"ן בתשובה (סימן ע"א) ס"ל באומר ע"י שאלה מא"י נמי מקרי מסיח לפי תומו. וא"כ לא על הב"י לבד חלונתו אף כי גם על הב"ש והר"ן גופי' יסתור עצמו כפי דבריו ובאמת ליתא בהר"ן (סי' ע"א) כמ"ש מעלתו אדרבה הא"י היה מסיח לפי תומו שהכירו מת על שפת הים רק ששאלהו כמה ימים יש מזמן הטביעה ובשם צופה המגדל אמר שכמו ששה ימים שהגיע לשפה אף דמשמע מדברי הר"ן שחשב גם זה למסיח לפי תומו היינו משום דהוה לגלוי' מילתא אם הוא תוך ג' ימים ע"ש דוק ותשכח ואין כאן שום סתירה כלל

ג) ובעיקרא דמילתא שתפסו דהיכא דשאלו לו לא מיקרי מסיח לפי תומו ולא פליגי רק בשאל א"י לא"י. אנכי עפר ואפר תחת כפות רגלי רבותינו האחרונים וקדמונים אחזו שער בהלכה פסוקה דע"י שאלה לא מיקרי מסיח לפי תומו כמבואר בתשובת הר"ן והריב"ש הובאו בב"י. וקשי' לי דבחולין (דף צ"ז) גבי קפילא פירש"י ואשמועינן דמותר לסמוך עליו לפי תומו ולא יודועיהו שצריכין לו לדבר איסור והיתר וכ"כ הרא"ש וכן נראה מדברי הרשב"א דבמסיח לפי תומו אפי' לאו קפילא סומכין עליו וכן בש"ע צריך שלא ידע שסומכין עליו משמע אע"פ ששואלין אותו שיאמר מה טעם יש בזו התבשיל מ"מ לא נפיק מידי מסיח לפי תומו. גם סתמא כשנותנין לו התבשיל לטעום בע"כ צריך לשאלו ולדבר עמו הוטעם טעם אוכל זה ולא סגי בלא"ה. א"כ משמע דפשיטא להו להרא"ש והרשב"א ור"ן גופי' בלא ידע שסומכין עליו נקרא מל"ת

ולכאורה י"ל דר' יוחנן לשיטתי' דמשמע בירושלמי (פ' בתרא דיבמות) איזו מתכוין ר' יוחנן אמר כל