משיבת נפש חלק א פא

מעתה תו ליכא הוכחה שאם אמר עד אחד מת סתם והלך לו. די"ל אפי' סתמא לאו במלחמה קאמר כיון שאינו כאן לשאלו

עוד אני אומר דנהי דרש"י כתב כן לסברת בעל האיבעי' היינו אי ננקוט החלק האיבעי' בזה האופן (דבהוחזקה) [דבהחזיקה] מלחמה אינה נאמנת צריך לדחוק מתני' במת סתם אבל אי נקטינן בהחזיקה מלחמה נמי נאמנת מתני' אתי כפשטה. וא"כ י"ל סתם מת אפילו במלחמה י"ל דלא תלינן במלחמה קאמר אפילו הוחזקה מלחמה. וא"כ גם זה בגדר הספק. וגם הך דע"א במלחמה ג"כ איבעי' דלא איפשטא. א"כ איכא תרי ספיקא שמא מת סתם לא במלחמה ונקטינן האיבעי' דהחזיקה היא מלחמה לקולא. ושמא במלחמה ע"א נאמן. וליכא מ"ד דמסיח לפ"ת יגרע מע"א לענין זה

ד) ועוד כיון דעכ"פ אמירתו היתה מסיח לפ"ת במדינה זו שלא נשמע תרועת מלחמה כנודע. א"כ כשתמצי לומר נהרג במלחמה צריך אתה להוציאו מחזקתו דמעיקרא זמן רב ביותר. וקיי"ל גבי טריפות דכל היכא דאיכא למימר השתא נטרפה (אמרינן חזקה דהשתא) [נקטינן החזקה להאחיר השינוי בכל מה דאפשר וכדילפינן מנגעי בתים אף דעכשיו נחסרה הנגע וכמ"ש תוס' חולין י': ד"ה ודילמא] כדאיתא בי"ד (סי' פ"א) גבי חלב וא"כ תאמר העמידו על עכשיו שנהרג ונמצא החזקה מסייעו שלא הי' בשעת המלחמה. ואע"ג דלפי חשש שאמר שנהרג במלחמה ולפי החששא שאומר בדדמי נאמר שלא מת כלל ונתרפא. מ"מ הרי מבואר ברמב"ם (פי"ג דין ב') דטעמא דמלחמה שתסמוך על דברים שרובן למיתה כו' א"כ עכ"פ דברים שרובן למיתה היה עכ"פ וכבר יצא מחזקתו הראשונה. א"כ תאמר עכשיו יצא ואחר המלחמה נהרג

דגם כי הריב"ש כתב בתשובה (סי' שע"ח) דאפילו בדברים שרובן למיתה איכא חששא דאורייתא שיש כאן חזקת חי וחזקת אשת איש. כבר עמדתי על דבריו בתשובה אחרת [עי' לעיל סי' כ"ו א"ד] דלא משמע כן מדברי הרמב"ם (בפ"ז מנחלות) וכן בתוס' (דף קכ"א) לא ס"ל כן. רק בדברים שרובן למיתה [ליכא חזקת חי. לכן] אינו אלא חשש דרבנן ואין כאן מקום להאריך. וכאן חזקה דהשתא היינו שעלינו להאחיר השינוי בכ"מ דאפשר] מרעא עכ"פ ג"כ לחזקת חי שאם תאמר שהמקרה קרה במלחמה עכ"פ הוצאתו מן הרוב. וכבר כתבו הרא"ש (פ"א דחולין סי' ט"ז) והר"ר יונה דטריפה מקרי חזקה דאתיא מכח רובא. א"כ עכ"פ י"ל עכשיו יצא מן הרוב ועכשיו הוא שקרה המקרה א"כ בודאי מת. וגם השגתי עליו במ"ש חזקת אשת איש דהתוס' כתבו [כתובות כ"ב: ד"ה הוא וביבמות פ"ח: ד"ה והבא וב"ב ל"ב. סד"ה ואנן] דדייקין אפילו בנתגרשה מרעא לחזקת אשת איש

הן אמת כי יש סברא לומר שנהרג במלחמה דהריגה שכיחא טפי במלחמה משלא במלחמה. מ"מ אין לדייק להחמיר כולה האי חדא דגם במלחמה עצמה לענ"ד לפי הנהוג בתכסיסי מלחמה עכשיו שהצד שמחזיק הפלאץ ומבריח שכנגדו מבררין ומבדילין החיים מן המתים וינהלים בסוסים לכל כושל שנקרא לאזרעט. א"כ ודאי אם אותו צד שמחזיק הפלאץ ומאותו צד בא העדות שמת ונמנה במספר ההרוגים כאשר אמר אח"כ. בזו לא שייך בדדמי כי אדרבה משגיחין על הפרטים ולפשט על החללים פן יש להם חפץ יקר ומעות וע"ז צריך ליתן ראפארט כדומה שאם יוחקר (כן) [שכן] הוא. בזה הצד לא שייך בדדמי כלל

אך אם מצד הבורחים באה ההעדאה ואמר שהי' סמוך לו ונהרג. בזה אפשר לחוש לבדדמי שהרי בהול על נפשו ואינו משגיח אם מת ממש. וא"כ עכ"פ יש ספק בכוונתו שמא שלא במלחמה ואת"ל במלחמה שמא בזה הצד (חין) [דאין] לחוש לבדדמי. א"כ אית לן כמה צדדין להקל שלא לחוש לבדדמי (א) דשמא אין כוונתו כלל במלחמה (ב) או שהאמת (כפירושו) שבא מן צד שגברה ידם (ג) מצורף לזה דעת כמה פוסקים דבמסיח לפ"ת לא חיישינן שאומר בדדמי וזה היש מקילין שכתב רמ"א (בסעיף נ')

ה) הן אמת שראיתי להרב מהר"ם לובלין בתשובה (סי' קכ"ט) שהביא הנך דיעות וסיים מי יקל ראשו באיסור אשת איש. אני תמיה על דבריו מהו איסור אשת איש שייך בזה הא ליכא מ"ד שיהי' מסיח לפ"ת חמור מע"א במלחמה והרי הטור ומחבר פסקו (בסעיף נ') בע"א במלחמה אם נשאת לא תצא שכבר בטלה חזקת א"א וחומרא דרבנן בעלמא הוא

אלא שצריך אני למודעי כי הרב בעל חלקת מחוקק (ס"ק ק"א ק"ב) פקפק בדבר דלמאן דס"ל בהחזיקה היא מלחמה דהוא ג"כ בעי' דלא איפשטא אם נשאת תצא. גם בע"א במלחמה י"ל דתצא. וע"ז צריך אני לבאר מ"ש בתשובת שאלה אחרת והוא דהרא"ש פ' האשה שלום (סי' ג) כתב ז"ל והראב"ד כתב דע"א במלחמה לא בעי מת וקברתיו ומנסבא לכתחילה ודייק לה מעובדא דחסא דאנסבא אפומא דחד סהדא דאמר מאן איכא בי חסא טבע חסא ולא אפקוה אפילו במים שאל"ס אלמא במים שיש להם סוף מנסיבן לכתחילה ואפילו לא אמר קברתיו ואינו נ"ל ראי' דמים שיש להם סוף לא דמי למלחמה דלא שייך למימר בהו בדדמי וכו' עכ"ל. ויש לדקדק בדברי הרא"ש דמ"מ הא פשוט הראב"ד שפיר שהרי הא דלא מנסבינן לה לכתחילה הוא משום מים שאל"ס ואפילו איכא תרי סהדא דלא שייך בדדמי לא מנסבינן לה לכתחילה. א"כ מוכח עכ"פ דמשום ע"א במלחמה לא קפדינן ואיפשטא איבעי' דע"א במלחמה. ונראה דגם הרא"ש ס"ל גם בעי' דע"א במלחמה אינה רק לכתחילה [נשארה האיבעי' אבל זאת נפשט דא"נ ל"ת]. ובכן צדקו דברי הטור שפסק בבעי' דע"א במלחמה לא תצא ובהחזיקה היא מלחמה פסק דתצא. והיינו משום דבעי' זו איפשטא עכ"פ לענין דיעבד דאפילו במים שאין להם סוף לא תצא. א"כ הרי ראי' ברורה מהש"ס דבע"א במלחמה לא תצא עכ"פ דהרי מפורש בש"ס (דף קט"ו דמים כמלחמה דמיין

ואפשר כי מכאן הוציאו הגדולים הנזכרים בהגהות מיי' הוא היש מקילין והוא בהגמיי' (פי"ג מגירושין אות א) שכתבו דסברת הלב הוא דבא"י לא אמרינן בדדמי כיון דאינו מכוון לשום דבר. משום דקשי' קושית הראב"ד איך אמרינן גבי חסא לא תצא הא הוה ע"א במלחמה. וסברת הראב"ד דהש"ס ס"ל לפשיטות (מבל יזכר) [ולא נזכר הפשיטות בגמ'] הוא דחוק באמת. אבל אם נימא דבא"י לא שייך בדדמי א"ש דבהך דחסא הוה א"י מסלפ"ת ובהא לא חיישינן לבדדמי

ו) עוד נ"ל להביא ראי' דבגמרא (דף קי"ו) מ"ט דקטטה כו' ר' שימי ב"ר אשי משום דאמרה בדדמי ופי' רש"י כל מקום סכנה שראתה אינה נותנת דעתה הואיל וסני' לי' לא דייקא כולי האי ע"כ. וצריכין לפרש דקשה הא היכא דאיכא למימר בדדמי כגון במלחמה וכה"ג [אפי'] בשלום בינו לבינה אינה נאמנת. וצ"ל דודאי בשלום בינו לבינה יהבה דעתה כשאפשר לה להמתין שתדע בבירור שמת. ולא חיישינן רק במלחמה שיראה מלהמתין [כמ"ש תוס' קי"ד: ד"ה זימנין] וכן ברעבון שהולכת לבקש להשיב פשה [כמ"ש הריטב"א ונימוק"י שם] ואינה ממתנת על בירור הדבר אבל בעלמא שפיר ממתנת דהיא דייקא. משא"כ בקטטה דלא דייקא כולי [האי] אפילו לא ידענו שום מקרה שיוליד לנו חששא שתאמר בדדמי יש לנו לחוש מעצמינו שאינה אומרת דבר ברור [ומחמת שנאה אינה ממתנת אפי' ביכולה להמתין]. והשתא לפ"ז תמה על עצמך איך יהי' נאמן מסיח לפי תומו אפילו שלא במלחמה אם נימא שאומר בדדמי. הרי ע"כ [דלר' שימי] אנו חוששין אף למקרה שלא ידענו. שמא איתרע מילתא שמי שלא ידקדק יאמר שמת [וכדמוכח מקטטה]. א"כ לא הי' לנו לסמוך כלל על מסלפ"ת. אלא ודאי מוכרח כדברי הגמיי' דבא"י מסלפ"ת לא חיישינן לבדדמי כלל. וזה כמעט ראי' שאין עליה תשובה דודאי ר' שימי לא יחלוק על דין מסיח לפ"ת שמפורש במשנה: