משיבת נפש חלק א פ

[וכ"ת] יהי' נאמנים במיגו שאמרו שחייב לו מצד אחר. (אלא) פשוט דבכה"ג לא אמרינן שיהי' תורת עדות עליהם. וכן בתחלתו וסופו בכשרות אין מאמינים להם במיגו שהי' אומרים העדות על אחר זמן. [אלא] פשוט שאין אומרים מיגו בכה"ג אפילו בלא טעמא דמיגו בשנים. ככה העלו רעיוני על מה שהניח מרן בתומים בצ"ע בטרם ראותי דברי המרדכי. ועתה ראיתי כי זה ממש כוונת רבינו ברוך בס' החכמה (כמ"ש) [במ"ש] המרדכי דשאני התם דכפרו לגמרי. היינו משום שבאמת ידעו בנפשייהו [בשעת כפירתם] שידעו ואמרו שלא ידעו. ואם יאמרו שידעו וכפרו לא נקבל עדותן כלל. ומשום שיכול להודות בשקר שיאמרו שבאמת לא ידע אין זו חובה המוטלת עליו. ואמרתי שישו בני מעי ת"ל שכוונתי לעומק לבן של הראשונים

אלא דלכאורה דברי המרדכי סותרים שהרי הג"א הביא (בפ"ב דכתובות) דהך דרב כהנא איירי חוץ לב"ד בשם המרדכי ובמרדכי (ס"פ שבועת העדות) מוכח איפכא. אמנם הדבר ברור שהג"א לא הביא רק התחלת דברי המרדכי. ובאמת דברים אלו לא נמצא בפנים של המרדכי רק בש"ג הובאו שם שבתחלה כתב האי לא ידענא חוץ לב"ד הוה ואח"כ מביא ספר החכמה שהם אותן דברים עצמן של (ס"פ שבועת העדות) והג"א לא הביא רק תחילת דברי המרדכי. ובאמת הג"א לשיטתי' (דס"פ שבועות העדות) חולק על דין של ספר החכמה ומספקא לי' הך דינא שכתב רמ"א בשם מרדכי כשנותנין חרם אחר עדות דאין יכולין לחזור. ובאמת נראה שעיקר ראייתם מן המשנה שאין יכולין לחזור ולהודות וכבר בררנו ת"ל שאין ראי' כלל. מעתה קם דינא כמ"ש רמ"א שיכול לומר אחר כך נזכרתי

ובאמת י"ל אע"פ שבתוספתא מבואר דגם בטומאות וטהרות אם נחקרה עדותן בב"ד אין יכולין לומר מבודין היינו. י"ל היינו דוקא אם מכחיש דבריו הראשונים. אבל אם אינו מכחיש דבריו [אך מוסיף על דבריו כמו בנ"ד שאומר נזכרתי שאמר לי הא"י שמו ושם אביו] שפיר יש לחלק בין דברים שצריכים עדות גמורה לדברים שאפילו פסול נאמן בהם שפיר י"ל דרמי אנפשי' ומידכר כשמניח לו מטרדותיו יכול לזכור יותר כמו שאמרו אצל שכר שכיר בעה"ב רמי אנפשי' ומידכר (שבועות מ"ה:)

וכן משמע בהא דר"פ אמרו לו (כריתות י"ב.) שיכול לומר מזיד הייתי וכן לא עמדתי בטומאתי. משמע אף שאמר דבריו בב"ד כיון דלאו ענין של עדות גמורה היא

ועוד נראה כי בתחילה לא רמי' אנפשי' כלל העדות שלא חשב שיהי' תועלת בעדותו. עד שקלקל בתקונו ששלחו לאשה והבטיח לו שכר שמזה נתקלקלו כל דברים שאמר אח"כ. וא"כ י"ל הגם כי בתחילה לכשנחקר בב"ד אפשר לא שם לבו שיהי' נ"מ בזכירת שמו ואח"כ כשנודע לו מפי ב"ד רמי' נפשי' ומידכר שהא"י הזכיר שמו ושם אביו. וי"ל לכ"ע מהני סהדותי' ולא עקר דבריו הראשונים כלל ולכ"ע מהמנינן

ועוד דהיה אפשר שיהי' מקום להתיר ע"י זה שאמר ביי אונז צווישען חיל איז ג"כ איין יהודי אין גאלד שמיד מכאן אונ ער איז נהרג גווארן ע"כ. וכיון שידוע שלא נחסר שום צורף רק זה בעלה של העגונה ה"ל כהא דאיתא בתוספתא והוא בש"ע (סעיף י"ט) דאם אמר א' יצא עמנו מעיר פלונית ומה מחפשין באותו עיר אם לא יצא משם אלא הוא מתירין אשתו. א"כ [כיון] שעכ"פ העיד הא"י שהיה מכאן ואינו חסר שום צורף רק בעל העגונה הי' ג"כ מקום להתיר. אלא שהי' מ"מ פיקפוק דשמא קאמר הא"י שהי' גאלד שמיד מכאן לא שהי' אומן בעיר רק יצא מן העיר מאן דהוי ולמד אומנת צורף וא"כ הי' צריך חיפוש שלא נחסר שום אדם וזה קשה לעמוד עליו. אלא דיש לתלות יותר שקאי על זה בעל העגונה כיון שהא"י היה לו הכירות הרבה עמו. ולסניף יהי' עכ"פ בצירוף עדותו שנזכר אח"כ [דאמר לו] שמו ושם אביו דזהו ודאי מועיל. ויצא לנו מזה לקיים עדותו של ר' ניסן ליב שזה היסוד שנבנה עליו התרת העלובה העגונה

ב) אחר שעלה בידינו לקיים עדותו של ר' ניסן ליב נשיב ידינו להתרת יתר הספיקות. הנה (ספק הב') מצד שלא אמר קברתיו. כבר נודע מ"ש רמ"א (בסעיף י"ז) שנתפשט המנהג במכירו לא בעינן קברתיו ובנ"ד מכירו. ועיין ב"ש (ס"ק נ"ד) השיטות שם מה שחילקו לדעת הרמב"ם ועיקר ראייתם מהא דמאן איכא בי חיואי שכיב חיואי (קכ"א:) ולא נזכר קברתיו והרא"ם מחלק בין יצא עמו או סבר שמת. וקצת מן החילוקים צ"ע שהרי עיקר ראיית הרמב"ם ממה שנזכר בעובדי (דף קכ"ב.) מתו וקברתים ובמשנה דפונדקית מבואר ג"כ שאמרה מת וקברתיו ולא שייך בזה חילוקו של הרא"ם

ולהיות שאין מדרש בלא חידוש אביא ג"כ ראיות דלאו בכל גווני מצריך הרמב"ם קברתיו. דהא קשה מהא דאיתא שם (קכ"א:) ההוא דאמר אי לא קטילנא לך כדקטלית לפלניא דאמרי לו בשיל לי קדירה בשבת ולא בשיל וקטלתיו שהיי' תלתי רגלי היינו אי הוה מסיח לפ"ת. וקשה אפילו באמת מסלפ"ת מה מועיל הא לא אמר קברתיו. דבבי חיואי יש לדחוק יותר שאמר קברתיו ולא נזכר שלא חשש הש"ס להאריך אבל זה הרוצח מסתמא לא הי' מטריח עצמו לטפל בקבורתו. והיה אפשר להצמיח מזה חילוק אחר דדוקא במת ס"ל להרמב"ם שצ"ל קברתיו דמה לו להמתין כשרואה שנתעלף חשב שכבר מת אבל לשון הריגה סתמא הריגת נפש הוא שמכהו אל החומש

ועוד יש ראי' דלא בעי הרמב"ם קברתיו במזכיר שמו הוא מה שהביא הריב"ש לראי' דלא בעינן קשר דברים במסיח לפ"ת וסגי באומר פלוני מת. והביא הב"ש (ס"ק ל"ח) שמביא ראי' לזה דפריך דילמא צרה הוא ולא פריך דילמא א"י הוא נשמע אפילו הוא א"י מקרי מסלפ"ת. והשתא לשיטת הרמב"ם קשה הא זה מבואר במשנה (דף קכ"ב.) מעשה בא' שעמד על ראש ההר ואמר איש פלוני בן איש פלוני מת והלכו ולא מצאו אדם והשיאו את אשתו ופריך דלמא שד או צרה הוא. והשתא להרמב"ם תקשי דילמא א"י [הוא] מסלפ"ת לא מהני [בלא] קברתיו (אא"כ) [אע"כ] בכה"ג מהני בלא קברתיו והותר בזה (ספק ב'). ומה שהקשה הב"ש (ס"ק ל"ח) בשם הגאון מוה' העשיל כתבתי בתשובות אחרות ליישב

ג) והאחרון הכביד כשאמר נהרג. אף שאין ראי' מדבריו השניים שאמר בפירוש שיודע שנהרג במלחמה. מאחר שנתכוין להעיד אין לסמוך על דבריו אפילו להחמיר וכמ"ש בספרי יין המשמח בי"ד (סי' קכ"ד). מ"מ אחר שנודע שהמסיח לפ"ת בא מן המלחמה אפשר שיש לתלות דמסתמא נהרג במלחמה קאמר. ודבר זה תליא באשלי רברבי דרמ"א (בסעיף נו"ן) הביא דיעות בזה אם א"י מסיח לפ"ת שמת במלחמה צריך לומר קברתיו ויש מקילין וס"ל דמסלפ"ת לא אמרינן בדדמי

ולזה אומר. הנה בש"ע (סמ"ח) ובב"ש (ס"ק קמ"ה) על מ"ש ואמרה מת במלחמה הביא פירש"י (דף קט"ו רע"א) דסתם מת במלחמה קאמר אם הוחזקה מלחמה בעולם. ולענ"ד אין ראי' מרש"י כלל דרש"י כתב כן על המשנה למאי דאיבעי' החזיקה היא מלחמה בעולם וקשי' לי' לרש"י הא מתניתין ע"כ מת במלחמה קאמר דבמת על מטתו אפילו הוחזקה מלחמה נאמנת ומוכח דבלא הוחזקה מלחמה אפילו אמרה מת במלחמה נאמנת לזה תירץ רש"י דמתניתין איירי במת סתם. ולפענ"ד לא יעלה על הדעת דבמת סתם לא ישאלוה הב"ד עכ"פ [היינו אפי' להב"ש מ"מ הב"ד חייבין לשאול אותה] שמא תאמר שמת על מטתו. אלא כוונת רש"י דבהוחזקה מלחמה בעולם אמרה מת סתם (אינה נאמנת א"כ) ממילא שואלין אותה כיצד מת והיא אומרת במלחמה [ומ"ש רש"י קאמרה אין הפי' נתכוונה רק דע"י שאלה אומרת כן בפירוש] משא"כ בלא הוחזקה מלחמה אין אנו זקוקין לשאלה כלום אם מת במלחמה כיון שלא הוחזקה. ובזה מכוון לשון הרמב"ם [שעמדו עד"ק הב"ח והב"ש שם] שכתב ברישא מת בעלי במלחמה. היינו שסוף אמירתה כך. שהרי בלא"ה כתב הרמב"ם ונזכר (בסעיף ה) ששואלין עכ"פ איך ראית וכו' א"כ דברי הרמב"ם כפשטן [ועי' חמ"ח ס"ק צ"ז]: