משיבת נפש חלק א ח

דחשש נשתנה מן התורה: מבאר הא דפשיטא לריב"ש בנפל לגוב אריות אם נשאת תצא דהרמב"ם (פ"ז מנחלות) שפסק דיורדין לנחלה חולק עליו: (ה) מביא דעת מהר"ם פדוואה דבהכרת בגדים לא חיישינן לבדדמי ומחזק דבריו ומביא קצת ראי' מהא דמחזירין אבידה לצ"מ בטב"ע: מבאר דאפשר לתרץ הגירסא ברמב"ם (לענין חזיוהו בשעתי') ונשתהא כ"ד שעות אף דהר"נ כתב שט"ס הוא וצ"ל י"ב שעות וגם הסמ"ק כתב כ"ד שעה: מתרץ דעת הרמב"ם דדוקא נשתהא ונתפח אין מעידין מקושית הרשב"א: מתרץ קושית הלח"מ אמאי השמיט הרמב"ם הא דמיא מרזו מכה (ו) מביא סניף להיתר סברת הריב"ש דהא דבעינן חזיוהו בשעתי' הוא דוקא בנשתהא ג"י משעת המיתה ומצדד קצת דסברא זו ליכא למימר לשיטת המקילין בספק ג"י דאל"כ קשה מהך דשני ת"ח: (ז) מבאר דברי רמ"א (סעיף ל"ב) דבנטבע בבגדים והי' סימן מובהק בבגדים לא חיישינן לשאלה ומתרץ קושית החמ"ח עליו גם מתרץ קושית הנו"ב (סימן מו) בהך דשני ת"ח מפסחים (י) שדה שנאבד בה קבר: מצדד דסימן שערות לבנות בראשו וגם קרחת שאינו מחמת זקנה הוא כמו סימן אמצעי גם תספורת שלא כמנהג הוא סימן אמצעי: (ח) מבאר בענין שהא"י שמצאוהו מסל"ת שהכירוהו מיד בשעתי' ומבאר שאין זה מסל"ת כיון שיודע שיקבל שכר ע"ז שמצא אותו: חולק על הצ"צ שמצדד כיון שיודע הא"י שאם לא ימצא כדבריו שזה הוא לא יתנו לו שכרו ש"מ קושטא קאמר דאדרבה כדי לקבל שכרו אומר כן ומפרש דברי תשובת מיימוני שלא יסתרו לזה

כז אחד הלך על הקרח ונשבר הקרח ונפל ואחד הי' עמו ושהה ערך שעה ויפן כה וכה ולא ראהו. מביא דבתשובת ב"ח מתיר: הערה חדשה וישרה לדון בהתירא בנ"ד לומר שמת ודאי מריסוק אברים וראי' מעוף שנחבט על מים: מחלק דדוקא בנפל אמרינן הכי ולא בהוחלק וראי' מבתו של רחב"ד: עוד מצדד כיון שידענו שהלך על דעת לחזור מיד אם איתא דסליק מסתמא הי' שב למקומו

כח איש חיל אחד שהעידו א"י מסל"ת שנטבע ואח"כ מצאוהו וקברוהו גם העידו יהודים שקראו בפנקס של האנ"ח שזה האיש נטבע ומת: (א) יחדש אע"פ שלא אמר שם עירו כיון שידענו שבעל אשה זו ששמו כזה הי' בפולק זה דומה לשם עירו: יחקור אם הא"י שאל מתחלה על האשה אם זה מסל"ת ומסיק דגם זה מסל"ת נקרא: יבאר אם קראו היהודים כל הפנקס ולא נמצא רק אחד בשם בעל העגונה מותרת דסמכינן על פנקסם: (ב) יבאר דליכא כאן חשש בדדמי דלהרי"ף ורמב"ן ורשב"א [ומבאר דגם הרמב"ם ס"ל כן ולא כמהרא"י] אפי' בראה הטביעה בחזיוהו בשעתי' ליכא בדדמי ואפילו לרא"ש ורז"ה בידע מודו גם דעת הגמ"י במסל"ת ליכא בדדמי: (ג) יתרץ באורך פסק הרמב"ם דבמלחמה אשה אינה נאמנת אפילו אמרה קברתיו: (ד) יתרץ פסק הרמב"ם בטעמא דקטטה משום דמשקרא והשמיט טעם בדדמי ומבאר דמה שאינה נאמנת במלחמה הוא מדרבנן: (ה) מתרץ דברי הרמב"ם שנתן טעם דע"א בקטטה שמא שכרתו והקשו שטעם זה לא נמצא בש"ס ומתרץ ע"פ דבריו לעיל (סי' כב אות ב)

כט בענין הנ"ל שנתחדש ריעותא שהא"י המסל"ת נתברר שראה הטביעה: (א) מצדד היתר שיש כאן דין משאל"ס מחמת שנטבע לדעת לפיכך יש לסמוך על רוה"פ דאף בראה הטביעה ל"ח לבדדמי: (ב) מחדש חדשות דאף לרז"ה ורא"ש דבראה הטביעה חיישינן לבדדמי זה דוקא אם מצאוהו אחר ג"י שנשתנה קצת: (ג) מצדד היתר ע"פ תשו' מהריב"ל דבשני עדים אפילו פסולים ל"ח לבדדמי ואח"כ מדחה דברי מהריב"ל בראי': (ד) מביא ראי' מירושלמי דמשום הזכרת שם האשה לא מיקרי מתכוין להתיר רק כשאומר השיאו את אשתו: (ה) משיג על תשובת ח"צ (סימן צה) בתירוצו דעת הרמב"ם דבמלחמה לא מהני קברתיו: מברר דבמלחמה קטנה אפילו בלא קברתיו נאמנת והחמ"ח (בסעיף יג) נסתפק בזה: (ו) תשובה להגאון מוהרא"ז מרגליות. מפרש דברי מלחמות גבי ע"א במלחמה. ברוחב ובעומק: (ז) מאריך לבאר דעיקר פשט הש"ס מורה כדעת הרמב"ם דקטטה אינה רק בהוחזקה משקרת: (ח) מיישב דעת הרי"ף דבעיא דע"א במלחמה איפשיטא ובקטטה לא איפשיטא: ישוב על קושית הגאון מהרא"ז ברמב"ם (פי"ג מגירושין ה"ב) למה פסק כטעמא קמא דרבא ולא כאת"ל

ל באחד שנטבע בנהר ווייכסיל ויש עדות על טביעתו: (א) יבאר דיש ריעותא בעדות שלא העידו ששהו עליו כדי שת"נ ולדעת רמב"ן אם נשאת תצא: מביא דבריו דלעיל (סי' כב א"ז) שפקפק על זה ודעתו דלא בעינן במשאל"ס שהה כדי שת"נ ועמ"ש לקמן ר"ס לה]: (ב) מפרש דברי הרמב"ם ומ"מ (פי"ג מגירושין הי"ג) דלא כהבנת הכ"מ: (ג) מאריך לבאר דדעת הרמב"ם דבמשאל"ס א"צ שהה כדי שת"נ: (ד) מחדש היתר חדש לתק"ע דממה שראו שייאש עצמו י"ל דלב יודע מרת נפשו וידע שלא ינצל וראי' לזה ממשנה דיבמות משיאין ע"פ בת קול ומיישב בענין זה דברי הרמב"ם [ועי' לקמן סי' לה אות ו ובסי' ל אות י]: (ה) מעורר עוד היתר ע"פ דברי הנו"ב שמי שהלך ע"ד לחזור מיד ולא חזר איתרע חזא"א ומחזק זה בראי' מש"ס יבמות (קכא): (ו) מבאר דיש ריעותא בעדות זה מה שהי' בלילה יש לחוש שמא עלה מן הצד ולא ראו ומניח זה בצ"ע דאולי גם בלילה יש לסמוך אם נסתכל שלא עלה: (ז) מביא עוד ראי' דבמשאל"ס א"צ שהה כדי שת"נ לענין דיעבד שלא תצא: (ח) יבאר דסימן שהי' פניו לענגליך ומראה הזקן אינו סימן כלל וגם סימן שצוה להוציא השיניים קשה לחשבו ס"א וגם קרחת שבראש אפשר שאינו ס"א: מצדד שיש לומר לצרף אלו הסימנים יחד שיהא להם דין ס"א וסמוכין לזה מש"ס ב"מ (יח): (ט) מצדד עוד היתר ע"פ דעת ר"ת אם גופו שלם יכולין להכירו אפילו בלא פדחת וחוטם: (י) מביא שהכירו כל בגדי הנטבע בטב"ע ומצדד היתר ע"פ דברי אחרונים דבכל הבגדים אין חשש שאלה: עוד מצדד לחדש דבמשאל"ס לא חיישינן לשאלה כיון שהוא רק דרבנן לכתחילה: עוד היתר ע"פ דעת רמ"א דנטבע בבגדים לא חיישינן לשאלה ואף דאחרונים פקפקו ע"ז מבאר דעיקר כרמ"א: מתרץ קושית הנו"ב (סי' מי) מיבמות (קטו) לפסחים (י): (יא) מפקפק בעיקר חשש שאלה הא לא הוחזק אחר בבגדים הללו למה ניחוש לאחר ומתרץ זה: (יב) מוכיח מש"ס חמור בסימני אוכף דלשאלה בדרך רחוקה לא חיישינן: (יג) מאריך עוד בענין הנ"ל להוכיח דבמשאל"ס ל"ח לשאלה ואיש אחר נטבע כיון דכבר יצא זה מחזקת חי: (יד) מוכיח דלא כנו"ב (סימן כח) דרמ"א לא קאמר אלא בנטבע בבגדים במשאל"ס אלא אפילו היכא דאין לו דין משאל"ס ג"כ ל"ח לשאלה בכה"ג: (טו) מביא חידושו בתשו' אחרת דחשש שאלה הוא רק בסימנים אמצעים לא היכא שמכירין בטב"ע ועפ"ז מיישב קו' הב"ח בתשו' למה המציא הש"ס כלל חשש שאלה: עוד סעד להסברא דבכל בגדים לא חיישינן לשאלה: (טז) מביא בשם נו"ב דקרחת שבראש מיקרי ס"א ודברי הח"צ דשאלה דיחיד מיקרי שהשאיל בגדיו לאותו שיש בו הסימן שלו וגם מחזק דבריו ע"פ קושית הנו"ב על ש"ס חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן: (יז) מביא תשו' מהרי"ט דמצדד דשיעור שת"נ י"ל דהוא ג' שעות קטנות ואין הכרע ללמוד מבתו של נחוניא חופר שיחין: מיישב סוגיא דיבמות (קכא) אין מזכירין מעשה נסים: (חי) מיישב קו' תוס' שם (ד"ה אין מזכירין): מיישב באופן אחר הסוגיא שם

לא באחד שהעיד ששמע מא"י מסלפ"ת על בעל עגונה אחת שנהרג ואמר רק שם עירו ומלאכתו מלאכת צורפי זהב אבל שמו ושם אביו לא אמר ואח"כ נזכר העד שאמר שמו ושם אביו אח"כ הלך הא"י והעיד בכוונה ע"מ לקבל שכר להעיד איך שבעלה של אשה זו נהרג במלחמה (א) מבאר דעדות האחרונה של הא"י אינו כלום כיון שאינו מסלפ"ת: יחקור בעדות הראשונה אם נאמן לומר נזכרתי שאמר שמו ושם אביו ומפלפל ברמ"א וט"ז ותומים (סי' כט) ומתרץ קו' התומים על