משיבת נפש חלק א עו

ובאמת בלא"ה כתב הרמ"א (סוף סעיף לב) דבנטבע בבגדים לא חיישינן לשאלה והוא ממהר"ם פדואה (בסי' ל"ו) אלא דהאחרונים כתבו לחוש להחמיר שמא יצא זה והשאיל בגדיו לאחר ואחר הוא שנטבע. וכבר הארכנו בתשובה [עי' לעיל סי' כו א"ז] ולא אוכל להמלט מטורח ההעתק להשנות הדברים לפי שהוא כמעט עיקר היסוד בהיתר העגונה ונבא אל הביאור. דהנה לכאורה קשיא סוגיא דיבמות (דף קט"ו) בשני ת"ח שהתיר רבי נשותיהן ומסיק דאסקינהו קמן [וחזנהו לאלתר] וקאמרי סימנים. וקשה ל"ל כולי האי הא אפילו בלא שום הכרה היה לו להתירן דהא איתא בפסחים (דף יוד ע"א) דרבי ס"ל בשדה שאבד בה קבר ונמצא בה קבר אמרינן שזהו שנאבד הוא שנמצא א"כ תקשי לר' אפילו בלא שום הכרה נאמר שאלו הנאבדים הם הנמצאים. ומצאתי בנודע ביהודה (סי' מ"ו) שהרגיש בזה וכתב דבהך עובדא היו הרבה אנשים בספינה ואח"כ כתב דדוקא על האדם שנכנס שיש לו חזקת טהרה אבל לא על על השדה שהוא בחזקת טומאה [וגם רבי מודה דלא נטהר השדה וכן באשה דאיכא חזקת א"א]. ולענ"ד ליתא דהא פליגי בשדה ומשמע אפילו בימות הגשמים ובקעה בימות הגשמים ובקעה בימות הגשמים רשות היחיד לטומאה כדאיתא (בפ"ו דטהרות משנה ז) ובספק טומאה ברה"י לא מהני חזקת טהרה וא"כ אם נדמה להתם נימא שאם נטבע אדם יחידי נתירה בלא שום הכרה דאמרינן הוא שנטבע הוא שנמצא כיון דהוכחנו דא"צ חז"ט ונשאר רק תי' הא' דהיו שם עוד נטבעים]. והא ודאי ליתא דא"כ מאי פריך (בדף קכ"א) מההוא דטבע בדיגלת ואסקוה אגישרא דשביסתנא. נימא דכיון דזה נפל בדיגלת הוא שנמצא. ואף דזה יש לדחות שלא נודע כלל שטבע וכמ"ש לעיל באותה התשובה מ"מ קולא יתירה היא

לכן נראה דודאי במים שכיחי נטבעים בזה הים גדול ורחב ידים והזמן עלול לפגעים וכל הדרכים בחזקת סכנה יש לחוש שהנמצא אחר הוא. אע"ג דמשמע בבכורות (דף כה:) דר' ס"ל אפילו בשדה דדרכה למיקבר תלינן שזה שאבד הוא שנמצא. מ"מ בלא ידעינן שאבד בה קבר לא הוה מחזקינן טומאה בשדה רק מפני ריעותא שאבד בה הקבר וכיון שנמצא קבר בטלה הריעותא. אבל במים אפי' טרם (שנמצא) [שנטבע] זה יש לחוש לנטבעים שבריבוי אנשים שכיחים פגעים ומקריים שונים. ואפשר שיש תמיד נטבעים במים ממקומות רחוקים כי במים רחוקים נעשו קרובים שמובילין מרחוק לקרוב

אמור מעתה שכל זה לא שייך רק בנטבע שנמצא ואין הכרה במלבושים. אבל בנטבע שידוע שנטבע במלבושים שלו ואח"כ נמצא א' במלבושים של זה שדנין עליו אין אנו מסופקין בנטבעים אחרים רק בזה שדנין עליו או שמא יש נטבע אחד ששאל מלבושים שלו והוא יצא וניצל והאחר הוא שנטבע במלבושים של בעל העגונה. ודאי חששא רחוקה למאוד שהרי לא הוחזק במים אדם עם מלבושים של בעל העגונה רק בעל העגונה בעצמו. א"כ י"ל לכ"ע תלינן שהנאבד הוא הנמצא אפילו לרשב"ג שאמר תבדוק כל השדה כולה היינו משום דדרכה למיקבר בשדה. אבל אי אפשר לומר שדרך שיהיה מלבושים של בעל העגונה במים הללו שנטבע בעל העגונה במלבושים ההם הא ודאי לא שכיח כלל

ועוד דבשלמא בסתם נטבעים י"ל כאן נמצא וכאן היה מימי קדם ואין זה בעל העגונה. אבל כאן כיון שידענו שנטבע במלבושים שלו א"כ כשתמצי לומר שיצא והשאיל בגדיו והאחר נטבע. א"כ בשעה שיצא לא הי' מלבושים אלו במים ושוב בא ע"י אחר שנטבע. א"כ טפי אית לן למימר כאן נמצאו וכאן היו מעיקרא ולא נחזיק ממקום למקום רק שמעולם לא יצאו מן המים הללו

יא) ועוד דיבמות (דף קט"ו ע"ב) בעובדא דיצחק ר"ג אזיל מקורטבא לאספמיא כתבו התוס' דאיירי בלא הוחזקו ושכיחי שיירתא ושם קיי"ל כרבא דלא חיישינן לתרי יצחק ואפילו תימא) [הא דנקטינן] דאין מתירין בראה שנטבע בעל העגונה ושוב נמצא נטבע אחר ולא שזה הוא ע"כ לומר דבמים הוא כמו שכיחי שיירתא והוחזקו דיש לחוש לנטבעים מרחוק. מ"מ כיון שמכירין הבגדים נקרא לא הוחזקו שלא הוחזק אחר בבגדים אלו במים רק זה. י"ל דלא חיישינן לאחר

הן אמת שעל גוף חשש שאלה יש לדבר. הא לא הוחזק אחר בבגדים הללו רק זה א"כ למה ניחוש לאחר הא בלא הוחזק מתירין וכאן נמי לא הוחזק אחר בבגדי בעל העגונה ודברנו מזה בתשובות אחרות [ועי' לעיל שם סי' כו]. וי"ל לזה דודאי כל שלא נודע מי הוא י"ל דיש לתלות בזה ברובא דעלמא והא עדיף משכיחי שיירתא [ולכן חיישינן גם בלה"ח]. אבל בנ"ד שאין לדון במים אחר שידענו שזה נפל למים ונטבע ע"כ אתה צריך לומר שזה שנפל יצא והשאיל בגדיו לאחר והאחר הוא הנמצא. ומהכ"ת לתלות בכך שהרי לא הוחזק אחר שנטבע בבגדים אלו ולא אהני רובא דעלמא לחוד רק שנטבע אחר ג"כ והא ודאי (עדיף) [גרע] משכיחי שיירתא ולא הוחזקו

יב) ועוד נראה להוכיח מהא גופי' דלענין שאלה (כשיצטרף [אם צריכין לצרף] עוד חששא לא חיישינן. דהא בגמ' (קכ:) פריך אי חיישינן לשאלה חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן ומשני לא משאיל אינש אוכפא דמסקיב לי' לחמרא. ובאס"ז לב"מ פיר"ח שאם היתה בהמת המשאיל רזה ובהמת השואל שמינה ומתפשט האוכף וכשמחזירו עושה בבהמה. והשתא תקשי שמא ידע בבהמת חבירו השמינה היא או רזה והיא כמי חמורו. אלא ודאי כיון דשאלה בלא"ה חששא רחוקה אין לחוש כולי האי כיון דאינו שוה לכולם כולי האי לא חיישינן

ועוד וכי חמור אינו עתיד למות וישאר האוכף, בלא החמור הלעולם יחי' [ונחוש דחמורו מת והשאיל האוכף] וזה ודאי חששא קרובה יותר מנ"ד שנאמר שפשט בגדיו והשאילן לאחר והאחר נטבע בהם. א"ו דלשאלה בדרך רחוקה לא חיישינן

יג) עוד נ"ל דלא מבעי' למ"ש לעיל (אות א ז) דנ"ד מקרי משאל"ס. א"כ מן התורה כבר יצא הנטבע מחזקת חי ומחזיקין אותו למת כפי דין התורה א"כ י"ל אם תמצי לומר שאיש אחר נטבע אתה מוצא מחזקת חי אדם שהיה בחזקת חי. ולא דמי לסתם נטבע אף שידענו שזה נטבע אין תולין בו דהיינו כדפרישית לעיל (אות י ד"ה לכן) דלעולם לא ימנע מפגעי הזמן אפילו שיהי' אחד מני רבבה שהרי המים אין גדר עומד בפניהם כדפרישית דשכיחי עכ"פ איזו נטבעים בעולם ויש לתלות ברובא דעלמא. אבל בנ"ד שאין הספק רק על שנים הנה זה שנטבע בפנינו ידענו שיצא מחזקת חי וכשתמצי לומר שיצא והשאיל בגדיו לאחר והאחר נטבע ע"כ תאמר שזה שהיה בחזק. מת יצא לחזקת חי והאחר שהי' בחזקת חי יצא מחזקת חי והגיע שערי מות. ולהא ודאי לא חיישינן. דהא קיי"ל (גיטין כח.) במביא גט ממדינת הים אפילו הניחו זקן או חולה נותנו לה בחזקת שהוא קיים אלמא דחזקת חי מבטל חזקת א"א

אלא אפילו נימא כיון דלא שהה עד שתצא נפשו אינו בגדר מים שאל"ס. מ"מ ודאי כבר נפיק מחזקת חי [וכ"כ הנו"ב קמא סי' מג ד"ה והנה מי דאפילו ספינה שנשברה בים נותנים עליה חומרי חיום וחומרי מתים כדאיתא בגיטין פ' כל הגט (דף כח ע"ב) א"כ כשתתלה באחר אתה צריך להוציאו מחזקת חי לגמרי. א"כ ודאי מסתבר לתלות טפי בזה שידענו שיצא מחזקת חי ולא נאמר שניצל והשאיל בגדיו למי שלא היה בכלל סכנה ואח"כ ירד שערי מות

ועוד מצד המציאות ודאי מיתה שכיחי טפי מנפילה למים וטביעה וא"כ אפילו נימא שזה ג"כ עדיין בחזקת חי ויאמר שניצל מ"מ איך נימא שהשאיל בגדיו לאחר ונפל למים שיש בהם סכנה ומת. עכ"פ דיותר יש להעמידו בחזקת שלא נפל במים מחזקת שלא מת דמיתה שכיחי כדאיתא פ' כל הגט (דף כט ע"ב) א"ר כיון דמעמידין בחזקת חי שלא מת כ"ש דמעמידין בחזקת שלא נפל למים שיש בהם סכנה מי שלא ידענו שנפל במצולות מים ולא נתלה שאחר נפל ומת כיון דיש להעמידו בחזקת שלא נפל כלל אבל זה שנפל בפנינו שכבר הגיע לסכנה