משיבת נפש חלק א עה

התוס' (שם ד"ה ולא) שכתבו ואע"ג דרובייהו צורבא דרבנן אי סליק קלא אית לי' מ"מ לא חיישינן לאותו רוב ולא תנשא לכתחילה כמו ברוב גוססין עכ"ל משמע דרוב גמור הוא א"כ נראה דאפילו לא שהה עליו כדי שתצא נפשו רק שטבע במים הוה בגדר משאל"ס. כיון דסברא אם איתא דסליק קלא אית לי' הוה רובא כמו רוב גוססין א"כ משמע דאינש דעלמא במשאל"ס שוה [לענין דיעבד] לצורבא מרבנן דלעולם הוה רובא למיתה ולא תצא נמי באינש דעלמא דכל שטבע במשאל"ס רובן למיתה. ושלא כדעת הרשב"א וריב"ש גם הגאון הנ"ב שנה ושילש כמה פעמים בתשובותיו דבלא שהה הוה בחזקת א"א ותצא ובאמת כבר הוכחנו מפשט הש"ס שלא כדברי הרשב"א וריב"ש. ודברי הרמב"ם ותוס' מסייעין לי. ולפ"ז אפשר דאפילו במים שיש להם סוף אם לא שהה מ"מ רובם למיתה דהא לסברת רב אשי בצורבא מרבנן שייך אם איתא דסליק גם במים שיל"ס ונסתייעה הסברא שכתבתי דגם ביש להם סוף שהייה מדרבנן וצ"ע

ועוד נראה דלפי מה שפירש"י שם בש"ס גבי אגמא דסמקי (קכא. ד"ה אגמי) שעומד במקומו ואינו מים חיים כמים שיש להם סוף דמי שאינו יכול לשוט על פניהם מרחוק הילכך אם איתא דסליק הוו חזי לי' עכ"ל. משמע דעיקר טעמא שיכול לשוט על פניהם. א"כ אם ראוהו שירד להציל נפשו כמו בנ"ד ונלאה ונטבע במצולה שכ"ש שאין יכול לשוט עוד למרחוק. ואפילו נימא דשייך גלי אשפלוהו היכא שיש שטף מים חיים. מ"מ עכ"פ לא נפיק מדין משאל"ס לענין דיעבד דחששא דגלי אשפלוהו אינו רק שנדון כמים שאל"ס ולא חמיר מינייהו

ח) הנה עד הנה עזרונו רחמיו ית' לצדד שיהיה נ"ד נקרא מים שאל"ס שיצאה מחזקת א"א מן התורה וכ"ש אם תדעו בבירור ששהו כדי שתצא נפשו כפי ענין המאורע בעיר הקרובה אל החלל

עתה נשית ידינו לבאר בענין הסימנין שנמצאו בו. הנה סימנין בתואר פניו שהיה לענגליך ומראה הזקן. אינו סימן כלל ודמי לחורי וסומקי וארוך וגוץ. והסימן שתחת האוזן הוא סימן טוב. אלא שלא ראיתי שהעידו העדים עליו. שלא נזכר בעדותן אם ראו סימן זה כי כללו בתחילה בכלל על סימנין [שאמרה] האשה חוץ מן השומא מחמת שנשתנה העור מחמת נפוח ונגלד קצת ובפרטן אתה מוצא כל הסימנין [שאמרה] האשה חוץ ממה שתחת האוזן וקרוב לומר שגם זה לא ניכר מחמת רקבון ובלוי העור מחמת השריה במים לכן לא אוכל להעמיד יסוד ע"ז

וגם בסימן השיניים (שציוה להוציאן) קשה לעשותו אפילו לסימן אמצעי. וסימן קרחת שבראש אפשר שג"כ אינו סימן אמצעי דשכיח קרחת מחמת שחין שמורטין השער שבמקומו. וכבר אמרו חז"ל (יבמות קכ.) בשומא אי אמרינן שומא מצויה בבן גילו לא חשיב סימן אפילו אי סימנין דאורייתא. הן אמת שכבר עמדנו בזה בתשובת שאלה איך יחלקו הלשונות מהיפוך להיפוך דלחד לישנא יהיה סימן מובהק לחד מ"ד ולאידך [לישנא] לא יהיה [לאידך מ"ד] אפילו סימן אמצעי ואין להאריך כאן בזה. מ"מ אפשר שמ"מ ערך כמות הקריאה אפשר שיהיה סימן אמצעי אף דבודאי לא צמצמה ממש מ"מ אפשר בצירוף מקומו וכמותו אפשר שיהיה סימן אמצעי. וגם בצירוף השיניים. ואף דבחמ"ח [ס"ק נה בסופו) כתב [דסברא זו] שגם מצד שקול הדעת יש לצרף סימנין לא מצינו רמז לזה במחברים. כבר הבאנו בתשובת שאלה ראי' לזה מן הש"ס ב"מ (דף י"ח) הא דאמרו עדים מעולם לא חתמנו על גט אחר של יוסף בן שמעון ופריך מאי למימרא ומשני ניחוש דילמא אתרמי שמא כשמא ועדים כעדים. הרי מפורש אף דהשם לחודי' אין סומכין עליו מ"מ בצירוף חשיב לסימן מובהק עד דפריך מאי למימרא. ככה כתבתי בתשובה זה שנים רבות. וממוצא דבר אתה למד דאפילו סימנים שאינם אמצעים מצטרפים דהא על השמות לחודי' אין סומכין אפילו אי סימנין דאורייתא כמבואר בש"ס ואפ"ה לשמא כשמא ועדים כעדים לא חיישינן כלל. ע"כ נקוט מיהו פלגא בידן דשניהם יחשבו לצירוף סימן א' אמצעי. מצורף לזה נפילת המים שידועים בזה [האיש הנידון] וניחוש שמא הזדמן איש אחר שלקחו ממנו השינים וגם היה לו קרחת בראשו והוא נפל ונטבע במים וזה הלך עכ"פ לא יגרע מסימן אמצעי עכ"פ

ט) עוד יש לנו צירוף דאורייתא דעת ר"ת ורא"ש דר"ת סובר כמו שהביאו בתוס' (קכ. ד"ה אין) ורא"ש דדוקא כשאין שם אלא הראש אבל אם כל גופו שלם יכולין להכירו אפי' אין שם פדחת וחוטם ע"י ט"ע של גופו וכן הובאו דבריו בש"ע (סעיף כ"ה) אלא שכתב וחלקו עליו האחרונים. ובחמ"ח (ס"ק נ"ד) כתב שנדחו דברי ר"ת בגודא רבא על לאחר ג' ימים. וכבר בארתי בתשובה אחרת [ע' במש"נ ח"ב סי' סא א"ב] שר"ת עצמו בספר הישר הרגיש בזה וישב דבריו בעצמו. והעמיד עצמו על דבריו וסיים בספר הישר ולא משום עיגונא כתבתי רק מדינא וכל המחמיר חוטא

גם בארתי שם דברי ר"ת שלא כיון ר"ת על סימנים כלל כמו שהביא הב"י וב"ש (ס"ק עז) רק ט"ע לחוד. ודברים ברורים הם בלי ספק בדעת ר"ת ותוס' ורא"ש וטור וקשה עלי האריכות לשנות הדברים

מעתה בנ"ד שתואר פניו נפחת וכשהפכוהו הכירוהו בט"ע של גופו שפיר יש לסמוך לדעת ר"ת וסיעתו. ואף דלא ניכר עד שהפכוהו אין זה ראי' כי מחמת שט"ע היה רגיל עם תואר פניו לכן לא ניכר כ"כ אבל בצד שני שלא נשתנה הט"ע שפיר הכירוהו בט"ע ואין ריעותא בט"ע כלל ממה שלא הכירוהו בצד שהיה עם הפרצוף פנים. וכן משמע [קצת] בגמ' יבמות שם דמייתי ראי' מאבא בר מרתא שלא הכירוהו ע"י שדבק קירא בבלייתא באפוהי ותקשי לר"ת הא אכתי היה להם להכירו ע"י ט"ע של הגוף בלא הכרת פנים א"ו משום שנעשה שינוי בפניו לא הכירוהו ואף שע"י עיון היטב יכולין להכירו בט"ע מ"מ כיון שיש שינוי בצד פרצוף אינו ניכר בקל כ"כ אבל בצד השני שפיר ניכר ע"י ט"ע של גופו. א"כ לשיטת ר"ת והתוס' והרא"ש שפיר יש לסמוך על ט"ע. הגם שכתב הש"ע וחלקו עליו האחרונים כבר כתב [החמ"ח ס"ק מו והב"ש ס"ק עז] שלא נדחו דבריו לגמרי ויועיל לשחר סניפין

י) והנה בנ"ד לפמ"ש מע"ל הכירו כל בגדיו בט"ע ובפרט הבגד ציצית והחגורה. וכבר נודע מ"ש האחרונים דבכל בגדים לא חיישינן לשאלה וגם במילי דמצוה

אמנם בעיקר דינא (דשאלה) [דחשש שאלה]. הנה כבר הארכנו בתשובה בימי חורפי [עי' במש"נ ח"ב סי' צב] באריכות גדול כל פרטי ודיקדוקי הסוגיות. וכבר כתב הש"ך בח"מ (סי' סה ס"ק כו) שנ"ל עיקר שלא לחוש לשאלה אלא שמ"מ הניח בצ"ע. ואם היינו יכולין להחליט שזה יש לו דין משאל"ס א"כ י"ל עפמ"ש בתשובה אחרת [לעיל סי' כב א"ח ובסי' כד] דלענין מים שאל"ס מהני סימנין אמצעים וכן כתב הגאון בנ"ב (סי' מו) כיון דליכא חששא רק לענין לכתחילה והבאתי ראי' לזה מחביות של יין שנמצא ונתן בה סימן מותרת בשתי' למוצאה משמע סימן כמו בכל אבידה. אלא בדרבנן סמכינן אסימנים אמצעים. א"כ י"ל דגם חשש שאלה לא חיישינן במשאל"ס כיון דליכא איסורא רק לכתחילה. מיהו נראה דיש לדחות זה דהא למאי דמוקי סימנין דאורייתא בעי לתרוצי (שם קכ:) גופו דארוך וגוץ כליו דחיישינן לשאלה. אלמא חשש השאלה גרע מסימן שאינו מובהק דסימנין דאורייתא ומ"מ בכלים חיישינן לשאלה [א"כ י"ל דהה"ד אי סיד"ר הגם דבמשאל"ס מהני ס"א מ"מ חיישי' לשאלה במשאל"ס]

אלא דמ"מ י"ל בפשיטות דבלא"ה לא מצינו מי שמחמיר בפירוש לחוש לשאלה רק הרא"ש ושאר מחמירין א"כ י"ל דלא החמירו רק מספיקא איזו שנוי' עיקר בש"ס והיינו דוקא לענין דאורייתא אבל לענין משאל"ס דרבנן י"ל דנקטינן להקל ולא חיישינן לשאלה כלל: