משיבת נפש חלק א עד

היכא שאצלינו מאומדן דעתינו שמת רק לחוש חומרי דרבנן שמא ניצל על ידי דף של ספינה או גל ודאי אצלינו בחזקת שמת

ויצא לנו מזה שדעת הרמב"ם שכל שהועד עליו שנטבע ומוחזק אצלינו בחזקת שמת ואבד זכרו עכ"פ הוא כדין מים שאל"ס שאם נשאת לא תצא. וטעמו ונימוקו עמו כדמוכח עובדא דחסא דע"י שאמר טבע חסא נתנו לו דין מים שאל"ס שלא תצא. הגם שאין דעתינו מכרעת נגד הרשב"א ומ"מ ורמ"א. עכ"פ יש לנו אילן גדול לתלות בו ויועיל לנו הרבה לצירוף סניפין אחרים וכמו שיבואר מדברינו להלן בעזר צור ישראל וגואלן

ד) עוד נלע"ד לעשות סניף ממה שראינו שייאש עצמו ולא קיוה להנצל וכמו שאמר אוי איך בין פאר ביי משה משה ראטעווע. ומזה נראה שידע בנפשו שאין כח בידו לחתור אל היבשה י"ל דלב יודע מרת נפשו. כעין שאמרו בחולה אומר צריך. וידע שאם לא ינצל ע"י אחרים יצלל במים אדירים

ומנא אמינא להא להאי סברא. אמינא לה ממתניתין. משנה ערוכה בשילהי יבמות (קכב.) דמשיאין ע"פ בת קול ומעשה בא' שעמד כו' ושוב מעשה בנלמון בא' שאמר אני פ' בן איש פלוני נשכני נחש והריני מת הלכו ולא הכירוהו והשיאו את אשתו. ואיכא לאקשוי' הא ודאי ע"י נשיכת נחש לחוד אין להעיד עליו שמת [וכ"מ מהרי"ו הובא בחמ"ח ס"ק קה וז"ל ע"י נשיכת נחש מת ע"ש] דהא משמע בגמרא דיומא (דף פ"ג ע"ב) מי שנשכו נחש קורין לו רופא ממקום למקום ובשבת פ' שמנה שרצים (קי.) גבי בר קשא ופ' אין מעמידין (כז:) חויא דרבנן לית לי' אסותא. א"כ נשיכת נחש יש לו רפואה. והשתא תמה על עצמך איך משיאין את אשתו שמא אח"כ בא רופא אצלו או שערי רפואות לא ננעלו ושמא הלך ונתרפא במקום אחר. בפרט דמשמע שהלכו מיד ולא הכירוהו א"כ ודאי איכא ריעותא טובא ואיך משיאין את אשתו. אלא ודאי עיקר סמיכתינו ע"פ דברי עצמו שמסתמא לב יודע מרת נפשו שלא יהיה לו עוד תוחלת להתרפא. א"כ י"ל גם בנ"ד שאמר בפירוש איך בין פאר ביי והרי זה כלשון הריני מת א"כ היה אפשר לצדד מזה התירא ג"כ

ובזה נ"ל ליישב מה שתמה המ"מ (פי"ג הכ"ג מגירושין) על הרמב"ם למה השמיט הך עובדא דאחד שעמד על ראש ההר ובכ"מ דחק. ולפענ"ד דהרמב"ם לשיטתי' דמפרש [בפירוש המשניות] בת קול אינו בת קול ממש רק כהנך עובדי. ונראה דמוכח כן מן הש"ס דפריך [על מעשה בא' וכו'] ודילמא שד הוא ומשני דחזי לי' בביאה [דבבואה] א"כ ודאי ע"פ בת קול ממש יש לחוש שמא שד. א"כ אפילו נימא דלא קיי"ל לחוש לשד בשעת הסכנה מ"מ עכ"פ ע"כ הפירוש בת קול אינו בת קול ממש [מדחזינן בשו"ט דגמ' דעל הקו' דילמא שד הוא לא הוצרך לשנוי' דבשעת הסכנה וכו' וסגי בשינויא דחזו בבואה. ואכתי תקשי רישא דמשיאין ע"פ ב"ק] דבהא יש לחוש שמא שד הוא ובבואה (איכא) [ליכא]. ובזה אין אנו צריכין למה שכתב בעל תוי"ט (שם מ"ו) דטעמו של הרמב"ם משום אין משגיחין בבת קול. רק דהדבר נלמד מענינו דליכא לפרושי בת קול ממש ממאי דאוקי בש"ס דחזי לי' בבואה [ובב"ק לא שייך זה] א"כ לא איירי בבת קול ממש רק בענין המפורש בסיפא בא' שעמד על ראש ההר. ובזה נראה שטעם הרמב"ם לפרש דודאי בסיפא איכא רבותא טפי שהעיד על עצמו שימות והלכו ולא הכירוהו. זה ודאי רבותא טפי מא' שעמד על ראש ההר והלך לו דאטו בכיפי תלי' לי. ומשנתינו בדרך לא זו אף זו. והך קושי' דפריך בש"ס דילמא שד הוא כו' כ"ש דקשי' אסיפא דשמא נמצא שם הרוג אחר מימי קדם ושד אמר שפלוני מת מאחר שלא הכירוהו ואיכא ריעותא טובי. וס"ל להרמב"ם כפי שיטתו (בפ"ב מגירושין ה"ד) דבשעת הסכנה כותבין אע"פ שאין מכירין. לכן גם כאן לא חיישינן לשד וצרה. וממילא כ"ש ברישא דליכא ריעותא כ"כ אם המעיד הלך לו לדרכו כן נ"ל ברור בדעת הרמב"ם וא"צ לדחוק כמו"ש הכ"מ שסמך על מ"ש (בהלכות גירושין פ"ב הי"ג) דהיינו הך דינא בעצמו ומשנתינו בדרך לא זו אף זו כדרך הש"ס בכל מקום. וכן נראה דאל"כ כיון דרישא רבותא טפי לפי מסקנא שכותבין אע"פ שאין מכירין א"כ ה"ל לתנא למיתני בדרך לא זו אף זו כדרך הש"ס בכל מקום. א"ו הך חששא שייכא טפי בסיפא וכדפרישית

ויצא לנו עוד סניף דכשאמר בעצמו שהוא מת לא חיישינן שניצל והלך לו

ה) תו אמינא בי' טעמא דכבר כתב הגאון הנודע ביהודא שמי שהלך ע"ד לחזור מיד ולא חזר דאיתרע חזקת אשת איש טובי. כעת לא ראיתי מקומו אך כך כתוב אצלי בתשובה שאלה להרב מפלונצק. ומילי דסברא נינהו ואני אבא אחריו ומלאתי את דבריו כמקור נפתח מן הש"ס וסמוכים באמת וישר. והוא מדאמר ביבמות (דף קכ"א.) תניא א"ר מעשה בשני בני אדם שהיו מכמרין בירדן ונכנס א' למחילה של דגים ושקעה חמה ולא ראה פתחה של מחילה ושהה חבירו כדי שתצא נפשו ובא והודיע תוך ביתו למחר זרחה חמה והכיר פתחה של מחילה כו' א"ר כמה גדולים דברי חכמים שאמרו מים שאל"ס אשתו אסורה ע"כ. והנה יפלא מאד איך העיד שמת בלא ראיית הטביעה כלל שהרי המחילה של דגים אינה סכנה כלל וכפירש"י שאדם מגביה צווארו למעלה מן המים. א"כ תמה על עצמך במה ידע שמת שמא שהה שם לאיזה סיבה רצוניית. ורבי סייע דברי חכמים (דבמשאל"ס אשתו אסורה] ותימא גדולה איך נסתייעו דברי חכמים במי שנטבע במצולות ים ממי שנכנס לרצונו ולא ראה טביעתו כלל ולא נכנס למקום סכנה כלל, ומוכח מזה קולא גדולה דכיון שנכנס למים ע"ד לחזור מיד ולא חזר תולין מן התורה] במצוי שנטבע ולא אמרינן שנמלך ונשתהה שם לאיזו סיבה. וסמכינן [מה"ת] על אומד זה להתיר אשתו שבודאי נטבע והוא קולא גדולה וחדוש נפלא

עכ"פ נוכל ללמוד בנ"ד שיצא ע"ד לחזור עם האנשים שעמו ולא חזר וראו שנטבע במצולות ולא יוכל להציל עצמו שעכ"פ לא נאמר שיצא והלך למרחוק מדעתו. אם לא באופן שהמים הובילוהו למרחק ושם ניצל וזה ודאי חששא רחוקה למאד ולא נפיק מדין מים שאל"ס לענין דיעבד עכ"פ (משמע אפילו לכתחילה סומכין) (דהא התם משמע דלולי דברי חכמים אזי אפי' לכתחילה סומכין] ואפילו במים שאין להם סוף כמו הירדן

ו) ודע שיש עוד ריעותא בעדות זה מה שהיה בלילה וכבר אמרו בגמרא (קכ"א.) מים שיש ל"ס כל שעומד ורואה מד' רוחותיה. משמע שעכ"פ רואה שלא עלה וא"כ בלילה יש לחוש שמא עלה מן הצד שלא ראוהו הא"י. ואם היה אז אור הלבנה אין ריעותא דמעידין לאור הלבנה כדאיתא במשנה (קכב.). ואין להביא ראי' מן הש"ס (קכב.) שזכרנו שחשכה עליו ולא הכיר פתחה של מחילה ואעפ"כ העיד עליו ושמא יצא ולא ראה. דאפשר לומר דשם לא היה לו מקום לצאת רק בדרך פתחה של מחילה וזה שבחוץ יכול לשמור הפתח אפילו בלילה משא"כ זה שבפנים שהלך אנה ואנה ונלאה למצא הפתח מ"מ צ"ע דלדבריו שנטבע במקום שאין שם הפתח א"כ שמא עלה שם א"כ משמע שגם בלילה יש לסמוך אם נסתכל שלא עלה אף שחשיכה לזה ולא מצא הפתח וצ"ע

ז) עוד נראה להביא ראי' [למ"ש לעיל אות א] דכל שטבע אע"פ שלא שהו עליו כדי שתצא נפשו יש לו דין מים שאל"ס לענין דיעבד. דהא רב אשי אמר בגמרא (קכ"א.) הא דאמרו רבנן מים שאל"ס אשתו אסורה ה"מ באינש דעלמא אבל צורבא מרבנן אם איתא דסליק קלא אית לי'. א"כ אפילו בלא שהה שתצא נפשו רק שנטבע במים איכא סברא זו דאם איתא דסליק קלא אית לי' ומסתמא נטבע ומת. וא"כ גם בהא דקאמר קלא צורבא מרבנן ול"ש אינש דעלמא דיעבד אין לכתחילה לפי א"כ משמע לענין דיעבד עכ"פ דהוה משאל"ס אפילו שלא שהו כדי שתצא נפשו. וכבר עלה בדעתי לדחות דלא אהני סברא דקלא אית לי' רק במשאל"ס דליכא תו חששא דאורייתא א"כ י"נ דלעולם בעינן ששהה כדי שתצא נפשו. אלא דמלשון