משיבת נפש חלק א עג

מאן איכא בי חסא טבע חסא וע"ז אמרו בגמרא דלא תצא. ומשמע שלא אמר טפי רק טבע חסא ולא נזכר כלל ששהה. וכבר אמרנו בתשובותינו [עי' לעיל סי' כה אות ג] דמותיבנא תיובתא כלפי שנאוי דרשב"א שהרשב"א גופי' השיג על הרמב"ם מה שמצריך בא"י מל"ת שיאמר קברתיו כנזכר (פי"ג מגירושין דין כו) והביא המ"מ שם שהשיב עליו הרשב"א ממעשים הנזכרים בגמרא ומהא דטבע חסא שלא נזכר קברתיו. והנה הרשב"א עצמו שהוא תשובת הרמב"ן כנודע שסובר שאין לו דין מים שאל"ס רק בשהה כדי שתצא נפשו א"כ תקשי לי' איך יפרש הך דטבע חסא. ואם יאמר שלא סיימוה בש"ס שאמר ששהה א"כ גם קברתיו י"ל שאמר. ואם בקברתיו שיש מעשים בגמרא שאמר בפירוש וקברתים לא ניחא לי' להרשב"א לומר שנשמט הדבר הצריך לעיקר. כ"ש בענין שהה שלא נזכר כלל על מים שאין להם סוף איך ניחא לי' שנפרש שאמר שטבע וששהה. דאדרבה טביעה בלשון העולם אפילו לא שהה וכמ"ש רמ"א שם. ומה שנזכר במים שיש להם סוף שהה אפשר דבמים שיש סוף שכיח טפי שינצל אבל במים שאל"ס אי בעינן שהה מאי אהני הא י"ל שהובילוהו המים למקום רחוק במקום שאין קשת הראי' שולטת ושם יצא. או י"ל דגם במים שיש להם סוף לא בעינן שהה רק לענין שתנשא לכתחילה אבל לענין טבע כל שטבע בענין שנראה שירד להציל ולא הציל עצמו ונפל לעמקי מצולה י"ל שרחוק שינצל ולא תצא [ועמ"ש בזה לקמן אות ז]

ב) גם הלום ראיתי בדברי ה"ה (בפי"ג דין י"ט) על מ"ש הרמב"ם [ע"א אומר ראיתיו שמת במלחמה וכו'] או שטבע בים הגדול ומת. שכ' שם הה"מ בסוף ד"ק ובמים שאל"ס שאי אפשר לעמוד על בוריו של דבר לעולם אינו מעיד העד עד שישהה כדי שתצא נפשו ולא חיישינן דאמר בדדמי וזה שכתב רבינו או שטבע בים הגדול וכן עיקר עכ"ל הה"מ. ופי' בכ"מ דבריו דדייק ממ"ש הרמב"ם שטבע בים הגדול. ומת. משמע שיודע בודאי שמת ואי אפשר לעמוד על בוריו רק לפחות ששהה כדי שתצא נפשו הילכך אע"ג דלא אמר קברתיו אם נשאת לא תצא ע"כ. ונפלאתי מאד על זה שהרי המ"מ גופי' כתב שמלשון הרמב"ם משמע דדוקא בע"א חיישינן לבדדמי ולא בשנים א"כ אם איתא שכונת הרמב"ם באמרו ומת להורות ששהה כדי שתצא נפשו שאי אפשר לעמוד על בוריו א"כ אפילו בשנים נמי לא תנשא דהיינו דינא דנפל למים שאל"ס דלא תנשא

ולפענ"ד הדבר ברור דלא אתי הרמב"ם לומר רק הבעי' דע"א במלחמה ונזכר בגמרא דמים כמלחמה דמיין לכן נקט לה הרמב"ם באמר טבע במים ומת. אע"ג דמת ודאי משמע שמת בבירור והיינו שפלטו הים ומת בבירור מ"מ חיישינן שאומר בדדמי והיינו בשביל שרובן למיתה אף מה שאומר מת אינו אלא לפי דמיונו שלא ינצל. והיינו בעיין בגמרא. ובשנים שאמרו מת לא חיישינן לבדדמי כפי דיוקו של המ"מ עצמו בדברי הרמב"ם לכן אמרינן ידעו בבירור שמת לא מצד דמיון הדברים שרובן למיתה. אבל בע"א לשון שמת נוכל לפרש שהוסיף מעצמו במה שנדמה לו שמת לכך צריך לומר קברתיו דאל"כ חיישינן שקרא לטביעה מיתה לפי שנדמה לו שלא יעלה עוד וזה שייך לבעי' דש"ס. אבל באמר נפל לים הגדול ולא אמר מת אין ענין להאיבעי' דש"ס דהיינו דינא דמים שאל"ס דאפילו בשנים לא תנשא

וגם בכוונת המ"מ לא מן השם הוא זה שאין כוונת המ"מ לדקדוק שכתב הרמב"ם ומת. דהכרח הוא כמ"ש שהוא עיקר הבעי' אי קרא מיתה לדברים שרובן למיתה. רק כוונת המ"מ לפי מה שהעתיק הרמב"ם האיבעי' בע"א שאמר שמת. אלא דהמ"מ משום דס"ל דגם במשאל"ס בעינן שהה כדי שתצא נפשו א"כ הי' אפשר לומר דבע"א דחיישינן לבדדמי א"כ אפילו אומר שטבע בים י"ל שאומר בדדמי שנדמה לו שנטבע ובאמת לא שהה ואין כאן עדות אפילו על מים שאל"ס. דאם חיישינן לבדדמי אע"פ שאמר בפירוש מת יש לחוש נמי בדדמי אם אמר שטבע בים הגדול ולא אמר מת שמא לא שהה כלל ויהי' הדין שאפילו נשאת חצא דהטביעה עצמה קורא בדדמי אבל לא שהה כלל. לכן אמר המ"מ דלהך בדדמי לא חיישינן שאפילו אמר טבע סתמא אמרינן מסתמא שהה ולא נפיק מיהת מדין מים שאל"ס אע"פ שלא אמר בפירוש שמת. וזה שסיים המ"מ וז"ש רבינו או בים הגדול. ר"ל היינו האיבעי' על מים שאל"ס בע"א לא יצוייר כי [אם[ על זה שאמר מת. אבל בלא אמר מת אין חילוק בין אחד לשנים ולא חיישינן להך בדדמי שמא קרא טביעה ללא שהה ויהי' הדין שאף אם נשאת תנא. דליתא דכשאומר טבע סתם נמי לא תצא. והיינו דניהו דחיישינן על המיתה שאומר בדדמי מ"מ על הטביעה לא חיישינן לבדדמי. ועכ"פ לא תצא אפילו אומר טבע סתם. דאי הוה חשש שאומר על הטביעה בדדמי הי' ראוי להיות הדין שתצא לזה נתן הטעם דלא חיישינן שיקרא טביעה ללא שהה דבלא שהה לא היה מעיד שטבע. לכן לא זכר המ"מ או שטבע בים הגדול ומת. דכל עיקר כוונתו להוכיח דעל הטביעה אינו אומר בדדמי ושהדין שלא תצא כמו בשני עדים במים שאל"ס. כן נראה לענ"ד ברור כוונת המ"מ ודלא כמ"ש רבינו בכ"מ

גם מה שהוכיח רבינו הכ"מ בסמוך ממ"ש הרמב"ם (בדין כ) ולא עלה. אינו מוכרח כלל שכונתו ששהה כדי שתצא נפשו. ונראה דהך לא עלה אינו דברי העד כלל דא"כ [נצרוך] שיעיד העד שאבד זכרו ונשתכח שמו ג"כ. אלא דאורחא דמילתא נקט הרמב"ם שע"י שלא עלה אבד זכרו ונשתכח שמו. ואדרבה ממ"ש הרמב"ם שאפילו הי' א"י שהסיח לפי תומו ואמר טבע פלוני בים לא תצא. משמע שלא אמר רק טבע וכהך דטבע חסא. וזה קשי' ג"כ על המ"מ איך כתב שמסתמא לא הי' מעיד אא"כ שהה דא"כ איך מתירין בא"י מסיח לפי תומו שאמר טבע שמא לא שהה. ומ"ש דארישא סמך שכתב ולא עלה. לא נהירא לפע"ד. ועוד דאפילו א"י אמר שלא עלה איזו שיעור תתן לו שמא כונתו שלא עלה כפי אומד דעתו אבל לא שהה כלל כדי שתצא נפשו כפי הדין. דבשלמא בישראל י"ל שמסתמא מה שאמר שלא עלה היינו כל שיוכל לחיות אבל במסלפ"ת מה ראי' ממה שאומר שלא עלה שמא לא המתין שיעור הראוי

ג) לכן לפענ"ד נראה ברור שדעת הרמב"ם שכל שקרא לו טביעה הוא מסתמא בענין רחוק שינצל וכשאבד זכרו ולא נודע מה הי' לו יש לו דין מים שאל"ס בכל אופן. וכפשטא דש"ס טבע חסא שמסתמא לשון טביעה אפילו בא"י מסיח לפ"ת אינו מתפרש רק באופן שרחוק שינצל

כן נראה מל' הרמב"ם (בפ"ז מנחלות דין ג) במ"ש מי שטבע במים שאל"ס ובאו עדים שטבע בפניהם ואבד זכרו אע"פ שאין משיאין אשתו לכתחילה וכו'. הרי שם לא הזכיר שלא עלה משמע בסתם טביעה נמי דוקא לכתחילה לא תנשא. ומה שהניח שם בכ"מ בצ"ע כמ"ש הרמב"ם אח"כ ואח"כ נשמע שמת. נלענ"ד לפרש דבריו דהיינו בענין שמוחזק אצל העולם שבודאי מת. דאל"כ הך שמיעה מאי אהני ממה נפשך אי ס"ל להרמב"ם (דאין תולין) [דתולין] השמיעה לאחר שהקול יצא מכח מה שהעידו בדברים שרובן למיתה א"כ הך שמיעה מאי אהני הא היינו מכח הקול וכמ"ש רמ"א (בהג' ל"ד). ואי ס"ל דאין תולין השמיעה בדברים שרובן למיתה אמאי לא תנשא. אלא ודאי כדפרישית דבעינן דעכ"פ אצל העולם מוחזק מכח המעשה שמת והיינו ממה שאבד זכרו ולא חשבו עליו שלא ישוב עוד וראה את ארץ מולדתו מרצונו רק מחמת שמת במקרה זו שאמרו עליו דברים שרובן למיתה. ואפשר שלמד הרמב"ם כן ממה שנזכר (בגמ' קכא:) אצל חסא דרב נחמן אמר האלקים אכלוה כוורי לחסא מדיבורי' דר"נ אינסבא אשת חסא, והיינו לפי שמוחזק אצל ר"נ כפי ענין המקרה שבודאי מת. אבל אם הוא בענין שמסופק אצל העולם שמא ניצל מכח איזה מקרה שידענו באיש הזה כגון שהיה מלומד לשוט בים הגדול וכדומה בזו יש לחוש שמא באמת ניצל אף שלפי דעת העדים ודאי מת מ"מ לפי מה שאנו בקיאין באיש ההוא אין דנין עליו משפט מות כה"ג. אבל