משיבת נפש חלק א עא

ונשוב למה שהוחלנו שכפי הנראה דברי הש"ס באו בדיקדוק דדוקא בכה"ג דהיה שיקרא טובי דאמרה גרשתני בפני פו"פ ושאילנא להו. והוא דודאי לאו בשופטני עסקינן מאחר שנאמנת לומר גרשתני למה לה לעשות תוספת המביא לידי גרעון לומר בפני פו"פ וע"כ לומר דחושבת שלא תהא נאמנת בלא עדים א"כ מאי אהני לרמאה ברמיותה שתאמר בפני פלוני והרי יבורר שקרותה ותהיה לבוז. אלא ברור שמתוך שהיא תולה עצמה בפלוני ופלוני זה עצמה ראי' ששכרתן במעות או בדברים שיעידו לה והם הבטיחוה על כך כעובדא דמייתי בר"ה פ' אין מכירין (כב:) שחששו שמא תבא לאדם שאינו הגון ותפקיע עצמה שלא כדת. מעתה נראה עיקר החשש בקטטה שנחשדת לאהדורי אסהדי שקרי אבל בשביל שקר אחר לא נחשדת עדיין שלא תחוש לחומר שבסוף

מעתה נתחזקו דברי הרמב"ם ויסודתו בהררי קודש בעומק סוגית הש"ס. שעיקר החשש ששכרה העדים. ואפילו למאן דמפרש דאמרה בדדמי היינו שגם היא לא נחשדה לעשות שקר בנפשה בדבר שיבורר אבל מ"מ הריעותא בשביל שחשודה לשכור עדים לכן יש לחושדה והיינו דמיבעי' לן בע"א בקטטה אחר שהוחזקה לאהדורי אשיקרא יש לחוש ששכרתו וכדברי הרמב"ם משה אמת ותורתו אמת

ח) ואולם במה שהעיר כ"ת ליישב דברי הרי"ף דבעי' דע"א במלחמה פשוט לו ובע"א בקטטה לא אופשיט לי'. ומעכ"ת כ' לחלק דשם י"ל דלא סני' לי' וגם לטעם דייקא מותרת אלא דדחיק לי' שאין זה מפורש בצד הבעי'. באמת י"ל בפשיטות חדא כפי מה שכתבתי בתשובתי (סי' כ"ח א"ד) בדעת הרמב"ם דחשש מלחמה מדרבנן ולכן פסק שלא תצא. א"כ י"ל דהרי"ף ס"ל דמדיגלת לא מוכח דבודאי טעמא משום על"ג רק דהש"ס תופס הספק להקל בזה כיון דאין חשש דאורייתא אבל בקטטה מספיקא לא מצא להקל דשמא חששא דאורייתא היא. גם י"ל לפי גירסת הרי"ף דמיסני סניא לי' י"ל דודאי קים לי' להש"ס אי קים לן טעמא משום דייקא לא היינו יכולין להתיר דיש לחוש לספק דסניא לי' אבל אחר שנוסף גם ספיקא דשמא משום על"ג הוא תופס הש"ס להקל בשני צדדין דשמא משום על"ג ושמא לא סני' לי' אבל בקטטה דודאי סני' לי' אין כאן רק צד א' שמא משום על"ג ובצד א' אין תופסין להקל ואין לך אלא המפורש בש"ס ולק"מ קושית רשב"א על הרי"ף

גם הלום ראה ראיתי לכת"ר שהתעורר בדיוק על דברי הרמב"ם בחיבורו (בפי"ג מגירושין דין ב') שנתן טעם למלחמה שמא תסמוך על דברים שרובן למיתה כגון שנהרגו הראשונים והאחרונים שהיה בעלה באמצעתן וכו'. והוא טעמא קמא דרבא והאריך כ"ת למה פסק כטעמא קמא דרבא ולא כאת"ל. ובעניותי לא כן אנכי עמדי שאין חילוק לשונות באת"ל. כי צדקו שניהם יחדיו ליתן טעם כמין חומר. בחומר בקודש דברי קדשן של חכמי המשנה למה החמירו במלחמה. ונקט רבא כל מה דאיכא למיחש דאפשר דאמרה כל הני דאיקטל כו' ואפילו לא היה לנו לחוש לזה לחוד כיון דשלום בינו לבינה מ"מ אפשר שיהיה האומד בדרך זה ובאמת יש לחוש לשניהם שיהיה או מצד זה או מצד זה והרי החשש קרוב ביותר. והך את"ל הוא כעין הך את"ל ר"פ המפקיד (לד.) מי יימר דמיגנבא ואת"ל וכו' ובפ' כירה (דף מ"ו:) מי יימר דנפל ואת"ל כו' אבל לא שיכחשו זה את זה רק לפי ענין המאורע הם נדרשים

ומה שתפס הרמב"ם בחיבורו תחילת דברי רבא. יראה דאגב אורחא אסברא לן בדדמי והאיר עינינו בדברי רבא שתמוהים לפי הנראה דאיך שייך לומר שגוזרת עליו המיתה משום כל הני דאיקטל איהו פליט שא"כ ע"כ לומר שלא נשאר שום א' מאנשי המלחמה וזה נגד המוחש שהרבה נמלטין. לכן אסברא לה הרמב"ם שדנה כן לפי ענין המאורע שהיה בעלה באמצען. אבל באמת אין נ"מ לדינא כלל בין חשש זה לחשש זה

ואם לא יתפייס כת"ר בכך שהרמב"ם בחיבורו הוא פוסק ולא מפרש. נוכל לומר כי מחכמת לשונו ניכר שאפילו באומרת קברתיו דלשיקרא נמי חיישינן. ומזה החשש מצא און לו דחיישינן להך שיקרא. והוא דרבא משמע דאיכא למימר הך טעמא כל הני דאיקטל איהו פליט והיינו ע"כ שדנה כן לפי ענין המאורע. והשתא איך הספיק לו הך טעמא דא"כ אם אמרה שבעלה היה בראש אנשי המלחמה או בסופן א"כ אין שייך אומד זה כל הני דאיקטיל שהרי רבים נמלטים. ואין לחוש (שהיה) [רק באם הי'] באמצע המוכים והשתא כשאמרה שמיד שירד למלחמה נספה והשיגו חץ הראשון דלא שייך הך סברא תהא נאמנת. אע"כ כשנדמה לה שמת שקורי נמי משקרא. א"כ מראש דבריו ניכר שסוף דבריו אמת בבבא שסמך לה דאפילו אומרת קברתיו אינה נאמנת

ואינו רחוק לומר לפ"ז שכלל הרמב"ם בצחות לשונו במ"ש על דברים שרובן למיתה נכללו ג"כ סוף דברי רבא זימנין דמחו לי' בגירא כו' אלא שהוסיף לומר כגון זו [היינו טעמא קמא בכל הני דאיקטול וכפירושו כגון שנהרגו וכו' ותקשי כהנ"ל באם אמרה שהשיגו חץ הראשון הכי נאמינה. ובע"כ] שומעין ממנו שאין סומכין על אמירתה שהמעשה (לא) כן היה. דבכה"ג יש לחוש לשיקרא ג"כ. ומינה נשמע דאפילו אומרת קברתיו אינה נאמנת

סימן ל

בנטבע במשאל"ס, ידבר בענין לא שהה כדי שת"נ לענין דיעבד, עוד סברות חדשות ונצורות בענין משאל"ס, גם ידבר בדיני סימנים, ובחשש שאלה

שאלה

מעשה אירע פה ק"ק בליל ג' כ"ה אייר הלכו אנשים מפה קהילתנו יצ"ו לכפר לענקא הסמוך לקהילתנו ורצו לעבור את הנהר ווייסיל למדינת קיר"ה ושם היה איש אחד ר' נחמן אשר היה דר שם בכפר לענקא הנ"ל וגם אותם הלך חשכים ואין נוגה לו ונטבע בנהר ווייסיל ואשתו לא ידעה מאומה ויהי בבוקר ותפעם רוחה ולא מצאה מנוח כף רגלה ברדפה אחרי מאהבי' ותבא העירה בוכית ומבכות ומיללת על בעל נעורי' וקול צוחה נשמע בעירנו לאמור הנה ר' נחמן מת ונטבע בנהר ווייסיל והקול נשמע כפעמון ושאלנו וחקרנו ודרשנו לאמור מבטן מי יצא הקרחה הזה וספרו לנו את המעשה שהיה שהלכו מכאן מוה' יקותיאל זלמן ב"מ שלמה כ"ץ ז"ל ואחיו כהר"ר יאקילע כ"ץ וכהר"ר משה בהר"ר יהודא ליב וכהר"ר קלונימוס קלמן בהר"ר זאב וואלף ושלחנו אחריהם ובאו לפנינו. במותיב תלתא בי דינא כחדא הוינא ואתו לקדמנא ושאלנו אותם בתו"ע ובעונש אל"י ונ"ע ואמרו לנו בזה הלשון מיר זענין ארויס געגאנגען בזה הלילה קיין כפר לענקא צו ר' נחמן אז ער זאל מיט אויך אריבער איבער דער קאמער איבער דער ווייסיל אזוי איז ער גיקומען צו פארין פון כפר ווינעהר אין וויא ער איז אריין גיקומן האט ער גיזוגט צו זוגתו גיב מיר עפיס צו עסין אזוי האט זי עם גיגעבין ווי ער האט אפ גיגעסין האט ער ניזוגט לאזין מיר שוין גיין אין זענין מיר גיגאנגען ווי מיר זענין גיקומטן צו דער ווייסיל האט דער ר' נחמן אראפ געשטויסין דיטשילנע אין זיי דער ר' זלמן ואחיו ר' יאקיל אין ר' קלמן וענין גבליבן אויף דעם בארטין אין מיר זענין גידאנגין אויף דער ווייסיל נעבין דעם לאנד שטראם אפ ביז מיר זענין גיקומען צו איין נידעריקין לאנד זענין מיר ארויס גיקראכן ווידנר אויף דעם לאנד וואש זיי זענין גישטאנען אין מיר האבין אויש נישעפט דיא טבילנע עש איז גיוועזין איין לאך דרינען אזוי האב איך משה גיקומען איין שטיק מאנטיל מיינעם פון מיר אראפ אין האט פר שטעקט דאש לאך פון דער טשילנע אזוי זענין מיר מידער אויף דטר טשילנע אזוי זענין מיר ווידטר אויף דער טשילנע אין מיר האבין אן גיהויבין צו שווימען אין דער ר' נחמן האט ושיפט אין מיך האט ער לישט גילאוש שיפען וויא מיר זענין גיקומען נאהנס