משיבת נפש חלק א ע

א"כ ל"ל מטעמא דלא הוחזקה מלחמה דא"כ לאשמעינן רבותא טפי אפי' במלחמה גדולה בהחזיקה היא נאמנת. אע"כ במלחמה קטנה אפילו הוחזקה נאמנת. כללא דנקטינן מיהו דבמלחמה קטנה אפילו אינה אומרת קברתיו נאמנת

ומה שהוקשה לו להח"ץ דמ"מ איכא צנועות דמסרן נפשייהו וא"כ אינה ממתנת. י"ל דצנועות לא אמרי בדדמי דהא משמע בכתובות (דף ג' ע"ב) דצנועות מחמירות ומעגנא ויתבא אפילו שלא מן הדין רק שחששו שמא אינה צנועה וכה"ג כתבו התוס' כתובות (דף כ"ו סוף ע"ב)

ו) והסכים להתרה הנ"ל הגאון המפורסם הגביר מוה' זלמן מרגליות מבראד. ובתשובתו האריך אלי כתוב וכבר נכללו רוב הסברות בדברי תשובתי רק באתי לדבר שנתחדש

הנה מה שהוקשה לכ"ת דברי הרמב"ן במלחמות גבי ע"א במלחמה דס"ל להרי"ף דנפשטה הבעי' מהך דדיגלת דע"א במלחמה נאמן והיינו משום מילתא דעבידא לגלוי' ושפיר מהימן במלחמה אלא מיהו בקטטה כיון דאפילו לדעת משקרא חיישינן שמא שכרתו אע"ג דמנפשי' לא עביד דמשקר היכא דאיכא למיחש חיישינן דהא שכיחי פרוצים ע"ש. וקשה הא מ"מ צדדי האיבעי' שבש"ס דאי טעמא משום עבל"ג גם בקטטה מהימן וא"כ אמאי כתב הרי"ף דבעי' דקטטה לא איפשטא

הנה ודאי דברי הרמב"ן קשים להולמן על דברי הרי"ף שכתב דמלחמה איפשט' וקטטה לא איפשטא. אלא דלענ"ד בלא"ה דברי הרמב"ן צריכין ביאור וקם להו בדרבה מני' דקשי' טובא מה שנראה מדברי הרמב"ן דטעמא. דעבידא לגלוי' עיקר וסמיך לה מהא דאמרינן ר"ה (דף כב:) דבמילתא דעבל"ג מהימן. א"כ תמה על עצמך האיך יפרנס הסוגי' (פז:) דשקיל וטרי בנאמנות ע"א למה יהי' נאמן ואין זכר לטעם עבדי לגלוי' אפילו על צד הדמיון רק שקיל וערי באיתחזק איסורא אי מהימן ע"א ואמאי לא מפרש משום עבידא לגלוי'. ועוד דלשון הש"ס משמע דפשיט לי' דהוה עבל"ג דקאמר טעמא דע"א משום דעל"ג לא משקרא ה"נ לא משקרא משמע דפשיט לי' דעל"ג א"כ מאי שקיל וטרי בנאמנות ע"א. ומזה הטעם נראה דכתבו התוס' יבמות (דף צ"ג ע"ב ד"ה ע"א) דפשיט להו דנאמנות ע"א משום דייקא כמו שכתבו בלשון התוס' שם

לכן נראה ברור בכוונת הרמב"ן דטעמא דעל"ג לא מהני בדבר שצריך עדות גמורה בדבר שבערוה דילפינן דבר דבר מממון ולא מהני מה שעביד לגלוי' ובממון לא מצינו נאמנות בעבידא לגלוי' בלא עדים כשרים. (עיין כתובות דף כ"ב ואם אמר פרעתיך אף דעביד לגלוי' ובקידושין (דף י"ב ע"ב) גבי הא איכא סהדי באדית אמרינן עדים בצד אסתן ותאסר הרי אפילו לאיסור ובאיסור א"א לא חיישינן למה שאינו בפנינו)

אלא דיש הפרש היכא שצריך עדים הנה אפילו מאה עדים בדבר ונמצא א' קרוב או פסול עדות כולם בטילה אף שאנו דנין האמת מצד הענין אין בנו כח לדון כי אם ע"פ עדים כשרים וכמשפט התורה. א"כ מן התורה אפילו נמצאו מאה עדים שמת הבעל ונמצא א' מהם קרוב מוקמינן לה בחזקת אשת איש שאין בנו כח לדון מצד האומד אמיתות הענין. לכן טעמא דגלוי' מילתא לא מהני שיהי' נאמן מן התורה. אבל אחר שראו חכמים להקל משום עיגונא וסמכו על דיוקא שנדון מצד אמיתות הענין כי המות יפריד האישות והתירו כל שנראין הדברים אמתים מצד הענין. א"כ יש לדון גם על א' שיהי' נאמן מצד אמיתות הענין כיון שהיא עצמה נמי נאמנת מצד זה שמתוך חומר כו' אינה נחשדת אצלינו לשקר. כמו כן י"ל שע"א אין חשוד לשקר בעל"ג

והשתא שפיר מבעי' לי' בש"ס מאחר דנאמנות ע"א הוא שלא כמשפט התורה דאף דעביד לגלוי' לא מהני בדבר שבערוה א"כ י"ל שלא סמכו על הא דעל"ג לחוד רק ע"י צירוף דיוקא דידה מאחר שאינו כפי חוקי התורה רק קולא משום מגונח י"ל היכא דלא דייקא אוקמה אדאורייתא או דילמא דסגי בעביד לגלוי' לחוד

ומעתה לא נפלאת הוא ולא רחוקה להבין, אמרי קדוש הרמב"ן. והוא דבודאי הא דאין ע"א נאמן במילתא דלא על"ג אע"ג דאין אדם חוטא ולא לו ע"כ הטעם כמ"ש בתשובה [עי' לעיל סי' כ"ב אות ב'] דכיון שאין לו נאמנות חושדין אותו שמשקר לאיזה הנאה וקיבול פרס. שכך חק התורה שלא להאמין לע"א וע"כ משום חשד הוא שאילו הוה קים לן שאומר אמת היה ראוי להאמינו. והשתא מבואר נגלה הוא שאחר שאנו אומרין להאמין מכח מילתא דעל"ג א"כ אפילו ע"י קיבול פרס אין חושדין שישקר באמונתו. אלא מיהת הש"ס שתופס שם הספק בבעי' דקטטה לחיקו וכתב הרמב"ן שיש דברים שפשיטותן יוצא ממקום אחר. א"כ ע"כ יש חילוקי סברות במה שבמקומו לא היה לבעל הש"ס פסוקה סברא זו ובמקום אחר פסוק לו סברא זו שאין בה ספק. וא"כ י"ל דודאי הך בעל הבעי' שצידד דאי [משום] מילתא דעל"ג נאמן העד גם בקטטה היינו משום דכי היכי דלא חשדינן לי' בסתמא [במדעל"ג] למשקר לאיזה הנאה גם כאן לא נחשדי' אע"פ שהוחזקה להדר אשיקרא אלא דכיון דהש"ס פסוק לה בתיקו משמע דלא איפשטא. אע"ג דנקט סתמא דש"ס האיבעי' במלחמה להקל. ע"כ אחר שזה נסתם בתיקו ע"כ מסדר הש"ס מחלק ביניהם דאע"ג דלא ניחוש במילתא דעל"ג שישקר לקיבול פרס י"ל דוקא בלא הוחזקה מהדרת אשקרי אבל מהדרת לא קים לי' להש"ס להקל בכה"ג ואין לך אלא המפורש בש"ש

ז) ועוד אני מדבר ובא לחזק יסודות ההיתר דלא שייך קטטה רק בהוחזקה משקרת וכהלכתא וכטעמא של הרמב"ם (רפי"ג מגירושין) שחוששין ששכרתו אף שהי' תמוה בעיני הגדולים כבר בררנו בתשובה (סי' כ"ח א"ה) טעמו ונימוקו עמו. ועוד נגלה לן טעמו טעם לשבח כפי פשט הש"ס והוא דבתחלה בעי למימר (בסוגיין קטז.) שאמרה גרשתני ופריך להימנה מדר' המנונא. וקשה (א) נוקמא שאמרה גרשני שלא בפניו וכאשר בא בעלה שלא תוכל להעיז ע"כ הודית ששקר ענתה בנפשה. (ב) תו קשי' למ"ש התו' (ד"ה ולהימנה) דבתובעת כתובה אין נאמנת נוקמה בתובעת כתובה [הגם] שמלשון התו' יבמות משמע דאנשואין מיהא נאמנת מיהו בס"פ הכותב (פ"ט. ד"ה מיגו) לא משמע כך בתו' וגם ברא"ש משמע שאינה נאמנת. (ג) ותו קשי' לוקמה שאמרה גרשתני ביום פלוני ואשתכח שיקרא והיינו שהיתה מוכחשת שלא היתה שם באותו יום. ואף דיש לדחות דחדא מינייהו נקט מ"מ לפ"מ שיבורר מדברינו שיש הפרש וחילוק סברא נכונה ביניהם א"כ היה צריך הש"ס להשמר שלא נטעה שתלוי דוקא בסברא זו

אלא נראה דקושטא דמילתא ס"ל לש"ס דאף דהיתה משקרת להפקיע עצמו ממנו לא היינו מחזיקין אותה לשקר בנפשה להנשא לאיש אחר באיסור א"א הגם שראיתי למעכ"ת דמקהי אקהייתא בדברי התו' שכתבו דבקטטה איכא דיוקא זוטא ותמה כ"ת הא רוצית להשמט ממנו. ובעניותי אינני רואה מקום תמי' דבשביל שאמרה גרשתני ורוצה לצאת מתוך שעבודו לא יחויב שחפצה להנשא לאחר באיסור א"א דשמא מבקשת למיתב ארמלות חיות או שמתוך כך אחר שהוא רואה שמפקעת עצמה ממנו יתן לה גט ברצון. או דמ"מ חוששת למורא הבריות וכדי ביזיון שתצא באיסור א"א ושפיר שייך בה דיוקא עכ"פ כי עביד איניש דגזים ולא עביד. ותדע לך אטו תפסל לשבועה בשביל שאמרה גרשתני בפני פו"פ. דמ"מ אכתי לא עבדה איסורא ולא איתרע חזקת כשרות דידה לחשבה לזונה בשביל דיבור זה. דאל"כ מיד שאמרה גרשתני ואשתכח שקרא איך תיתיב תחת בעלה הרי חשודה. אף דבזה יש דקדוק בלא"ה כתבתי בתשובה אחרת אשה שזנתה ברצון באיסור א"ח איך תנשא לאיש הא כבר חשודה על הזמת ויש לחוש שתזנה גם תחת השני ואפי' תימא דבזנות מירתתא מ"מ איך נאמנת על ספירת ימי נדה הא קיי"ל חשוד על חמור חשוד על הקל ואין כאן מקומו. וגם בעוברת על דת ומשמשתו נדה איך תנסב לגבר אוחרן ואין להאריך כאן בזה. עכ"פ לא פשיט לן זה. רק דרש"י (קט"ז. ד"ה דמשקרא) פי' דמשקרא מתכונת לאסור [וי"ל] היינו חששא בעלמא אבל לא לאחזוקי: