משיבת נפש חלק א סח

לרואי השמש שהוא מבואר שראה הטביעה וחפשוהו ומצאוהו וקברוהו א"כ מורה שכל המעידין ראו הטביעה ונודע דעת הרז"ה והרא"ש בשם ר"י שסבורין דבראו הטביעה אפילו לאלתר צריך סימנין. ומה שצדדנו למעלה [קצת מזה נמצא בסי' כח א"ב] שלא לחוש שראה הטביעה. מבואר מדברי בעל מלחמה הנ"ל שעשה המעשה לעין כל ומסתמא כולם היו אצל הטביעה. ויען שכבר החילותי בכחא דהיתרא אמרתי לעיין בזה הימצא גם בזה דבר לגמור ההיתר וה' יגמור בעדי

א) הנה כבר אמרנו לעיל שדעת הרי"ף והרמב"ם והרמב"ן והרשב"א [דגם בראה הטביעה מעיד] וכן נראה דעת הריב"ש בתשובה סימן שע"ז וכן נראה דעת ריא"ז ונימוק"י. ומכל מקום ודאי צריכין אנו להוציא מדעת הרא"ש ורז"ה דודאי בשל תורה קשה להקל כנגדם וצריכים אנו לבקש צדדי היתר כאשר תשיג ידינו. ונאמר דנראה לפי דברי בעל מלחמה שהסיח איך שקפץ למים. יראה שיש לו דין מים שאל"ס דבודאי בתוך זמן החיפוש עד שחפשוהו ומצאוהו כבר היה שהות שתצא נפשו [דהא בלא שהה כדי שת"נ לא מהני מידי כמבואר ברמ"א סי' יז סל"ד]. אע"פ שבלשון הבעל מלחמה אמר מען האט איהם באלד גיפונען אין ראיה מלשון זה רק שבאותו מעמד מצאוהו ולא כדרך שאר נטבעים שפעמים משתהי כמה ימים בטרם ימצאו. גם יש לחלק דבנ"ד א"צ שהה כדי שת"נ] דניהו דבשאר נטבע יש לחוש שעלה מ"מ זה שאיבד עצמו לדעת אינו מבקש הצלה מפחד העונש שלסיבה זו איבד עצמו לדעת וא"כ יש מקום לומר שבטביעה לחוד בחזקת שהוא מת. ועוד שהרי כל תועלת השהיה עד שתצא נפשו הוא שיראו שמא יצא מרחוק לכן צדדתי בתשובה שאפשר שיהיה די להמתין עד זמן שלא יוכל הרואה לראותו [ע' לעיל סי' כב א"ז ור"ס כו ור"ס ל]. וא"כ זה שאיבד עצמו לדעת ודאי לא היה עולה במקום שיראו אותו. ולחוש שעלה במקום שלא יוכלו לראותו לזה לא מהני שהיה ולא מידי. א"כ עכ"פ יש לו דין מים שאל"ס שאין אסורה להנשא רק לכתחילה. א"כ בודאי כדאי הם כל הפוסקים שהבאתי לסמוך עליהם בחששא בעלמא ושתנשא אפילו לכתחילה. וגם נראה שבתוך הזמן שנתעסקו בקבורתו והיה בקיבוץ רבים א"כ אילו היה עולה היו רואים אותו ובודאי שהחיפוש והקבורה היה בהם שיעור כדי שתצא נפשו

ב) עוד אני מדבר לתקנת עגונות. אשר מדי עמדי לחזור על על צדדי היתר האיר ה' עיני לבא אל העיון בדברי הרז"ה והרא"ש שהם מתמיהים למאד ומתוך ישובם יצמח לנו עוד קולא. והוא לפי מה שכתבו דבראו הטביעה אע"פ שראו ההעלאה חיישינן לבדדמי. ולכאורה יפלא למאד שאם תאמר שאף שהעלוהו מן המים ומים מצמת צמתי מ"מ יש לחוש שאין זה רק אחר והיינו משום דאמרו בדדמי. א"כ תמה על עצמך איך נאמנת לומר במלחמה קברתיו. וכמ"ש הרז"ה להדיא דאפילו היא עצמה נאמנת אם אמרה קברתיו וכ"ש ע"א. וכן נראה דעת הרא"ש שהרי הביא לשון הש"ס דרעבון גרוע ממלחמה ובעינן קברתיו משמע דכ"ש במלחמה דמהני קברתיו. והגם שאנו ממשכנין נפשנו ליישב דברי הרמב"ם [עי' לעיל סי' כח א"ג] מ"מ ודאי דעת הרא"ש כפי פשט הש"ס. וכן הטור בנו השיג על הרמב"ם דגם במלחמה נאמנת לומר קברתיו. ובודאי משמע דמת וקברתיו אינו דוקא שראתה אותו מחיים ושנדקר והמתינה עד שמת וקברתו דאפילו מצאתו מת אחר שנתפזרו אנשי המלחמה נמי בכלל מת וקברתיו הוא כל שהוא תוך שלשה ימים. וא"כ תמה על עצמך כיון דבמים כמלחמה דמי לא סמכינן אטב"ע כיון שראה הטביעה אמרינן שאומר בדדמי וזה איש אחר הי' שהיה נראה לעד שהוא בעל העגונה א"כ איך יועיל קברתיו נימא שקבר לאיש אחר הדומה לזה. וזה לא עלה על לב. והלבוש יחס סברא כזו להרמב"ם ודחה אותו הב"ש (ס"ק קנ) וגם הלבוש לא תלה [הטעם] רק מתוך שבהולה לברוח אבל לומר שאם מצאתו [אחר שנתפזרו אנשי המלחמה] מת במלחמה שלא תהא נאמנת עליו זה לא עלה על לב אדם מעולם. וא"כ יפלא מאד דעת המאור והרא"ש איך חיישו להך שיטעה באדם אחר דא"כ גם במלחמה איך נאמנת עליו שמא נדמה על אדם אחר שמת במלחמה שהוא בעלה. וכן העד מה יועיל קברתיו הא אפילו איתא בפנינו ואמרה [ואמר] שזה היא לא סמכינן עלי' די"ל שיאמר בדדמי ובע"א במלחמה אם אמר קברתיו לכ"ע שרי ולא קיהה אדם בדבר זה מעולם והרי לדעת הרא"ש ורז"ה נחוש שמא אינו זה

לכן נלענ"ד עפמ"ש בתשובת שאלה אחרת [עי' לעיל סי' כב א"ב ד"ה ובזו וסי' כו א"ה ד"ה אמנם] ליישב מה שהקשו התוס' על פירש"י שפי' (בדף קט"ו ע"ב) דלהכי צריך נמי סימנין משום שהמים משנים צורת הפנים. והתוס' דחו דה מיא מצמת צמתי. וכתבתי ליישב דרש"י ס"ל דודאי אם לא היה שום שינוי לא שייך בדדמי אלא דבגמרא כלפי מה שמבואר [במתני' קכ.] דאחר ג' ימים אין מעידין דחיישינן דנשתנה בגמרא (דף קכ"א) דמיא מצמת צמתי והיינו שאין משתנה כ"כ עד שלא יהיה ניכר וידומה על אחר שהוא זה. אבל פשיטא שהמים גורמים שינוי. שאם לא היה שום שינוי במים א"כ לא שייך בדדמי דלעולם לא ידומה על ראובן שהוא שמעון מבלי שיהיה השתנות בצד מה. וזהו כוונת רש"י שהמים משנים צורת הפנים אף שאין משנים כ"כ כמו שמת משתנה באויר העולם מ"מ יש בו השתנות עד שיש חשש בדדמי

וא"כ נראה דגם הרז"ה והרא"ש לא חיישו שיאמר בדדמי על שראה הטביעה רק כששהה במים ג' ימים דביבשה אמרינן דמשתנה לכן אע"ג דמיא צמתי מ"מ יש בו שינוי קצת ואיכא למיחוש לבדדמי לאותו שראה הטביעה. אבל אם הועלה מן המים תוך ג' ימים ליכא שינוי כ"כ ולא חיישינן שיאמר בדדמי. לכן במלחמה שמסתמא מעיד תוך ג' ימים לא חיישינן לשינוי כ"כ עד שיאמר בדדמי. וכן מסתבר מכח סברא דאין סברא כלל שאם מת במים שיהי' מיד כן נשחת מאיש מראהו עד שיוחלף באחר. ועכ"פ בפחות מג' ימים אין לחוש לטעות. א"כ תו לא קשי' מה שהקשתי ממלחמה דבמלחמה מסתמא תוך ג' ימים ראתה דבכה"ג איירי לכל הפוסקים הסוברין דאין מעידין אחר ג' ימים [אפי' בראוהו שלם]

ולפ"ז אפשר בע"א במלחמה להנך פוסקים [היינו הרז"ה והרא"ש] אפילו לר"ת דס"ל כשראוהו שלם מעידין עליו אפילו אחר כמה ימים. מ"מ לפי סברת הרא"ש דבראה הטביעה אינו נאמן בלא סימנין. אפשר נמי דמי שהי' במלחמה ויודע שהי' זה במלחמה אפשר שלא יהי' נאמן אחר ג' ימים

ג) ומעתה לפי זה בנדון דידן יש לצדד לפי מה שפסק הרא"ש גופי' [בדף קכ ע"א במתני'] להקל בספק תוך שלשה ימים דמחזיקין ליה תוך ג' ימים. אמור מעתה בנדון דידן לא שייך לתלותו שזה הנמצא היה איש אחר מאנשי המלחמה שנטבע זה ימים רבים וזה [היינו בעלה של אשה זו] עלה. דזה אינו דאין מחזיקין לנטבע רק תוך ג' ימים א"כ אפילו תמצי לומר שודאי עלה. ונמצא נחזיקו בסתם נטבע הנמצא. נחזיקו ג"כ תוך ג' ימים. א"כ אין לחוש שמא נשתנה כלל שהרי מחזיקין אותו תוך ג' ימים ובתוך ג' ימים לא חיישינן שמא נשתנה. ומה שהקשה הגאון בנודע ביהודה (בסי' כ"ח) ממעשה דדיגלת כה"ג ע"ש. כבר כתבתי בתשובת שאלה אחרת [עי' לעיל סי' כו א"ב] דלק"מ דמעשה דדיגלת הי' שראו שנטבע א' במים ולא נודע אם הי' בעלה של העגונה וחפשו אחריו ומצאוהו לאחר ה' ימים. דבכה"ג טפי איכא למיתלי בהך שראנוהו נטבע וא"צ לדחוק כמו שדחק בנ"ב. וא"כ י"ל בכה"ג גם להרא"ש שרי

ותו איכא טעמא להתיר. עפמ"ש מהריב"ל (בח"א סי' ב) דמ"ש הרא"ש דבשני עדים לא חיישינן דאמרי בדדמי. לא שנא כשרים ל"ש פסולים לא חיישינן בשנים דאמרי בדדמי א"כ בנ"ד יש ג' בעלי מלחמות וליכא למיחש לבדדמי. מיהו לענ"ד סברא זו דחוי' הוא דבהדיא אמרינן בפ' האשה שלום (דף קט"ו.) והא נשים אפילו מאה כחד דמיין. ומכאן דייק