משיבת נפש חלק א סז

דלעולם איירי באמרה גרשתני אלא שמתוך שהוא גורם הקטטה ומתקוטט עמה על דבר שאינו טוב בעיניו מעשי' עי"ז אמרה מה לך להתקוטט עמי הא כבר גרשתני בפני פ' ופ'

ומ"מ לא ידעתי למה נדחקו התוס' דיראה לשקר דרחמא לי' דיש לפרש בפשיטות כיון דמאן דס"ל דמשקרא לא חייש לבדדמי וא"כ כיון שהוא המרגיל הקטטה א"כ ודאי אם תחפוץ בגירושין יגרשנה וכיון שהוא קיים מה לה לשקר שהרי בקל תשיג גט ממנו מאחר שמתקוטט עמה אלא דהיא רחמא לי' ומפייסתו בדברים אח"כ לכן לא חיישינן דמשקרא. אבל למ"ד דאמרה בדדמי יש לחוש מ"מ כיון שלפי דעתה מת באמת ואפילו אשתכח שאינו כן אינה מפסדת כ"כ מאחר שאפילו יבא מתקוטט עמה וקרוב שלא יתרצה לבא כלל לכן לא דייקא כ"כ דאפשר שלא יתברר לעולם כי לא ישוב עוד אל ארץ מולדתו מחמת שהכירה שאינו חפץ בה

ולפענ"ד אפשר במרגיל הוא קטטה [כן פירושו] שהוא אומר גרשתיך בפני פ' ופ' ואשתכח שיקרא והיא לא הוחזקה לשקר כלל וא"כ משקרא ליכא אבל בדדמי שייך מאחר שרואית גודל שנאתו. ואין לומר מה לו לשקר הא בלא"ה נאמן לומר גרשתיך שבידו לגרשה. דהא גם באשה אילו לא אמרה גרשתני בפני פ' ופ' היתה נאמנת ומ"מ במה שהוסיפה גרעה א"כ גם בדידי' שייכא הך סברא. ולמ"ד אמרה בדדמי שייך גם בזה שהרי רואה שנאתו ואינה מדייקת כל כך. ולפ"ז נראה בעליל שפסק [הרמב"ם שפיר] כר' חנינא ומה שהקשו עליו למה פסק לקולא [היינו בארגיל הוא קטטה ואמר גרשתיך]. י"ל אי משום פשטא דשמואל [דה"ד קטטה דאמרה היא גירשתני וכו'] משמע דוקא בכה"ג ה"ל קטטה [אבל באמר הוא גירשתיך לא]. או משום דחשש דאמרה בדדמי ליכא חשש דאורייתא [וכמו שיבואר. דהנה רש"י מפרש] כל מקום סכנה שראתה וכו'

והנה כבר נודע שפסק הרמב"ם (פי"ג ה"ג) בבעי' דהחזיקה היא מלחמה בעולם דלא תנשא ואם נשאת לא תצא. והטור כתב בשם הרא"ש דאם נשאת תצא. וכבר דחקו ליתן טעם למה פסק הרמב"ם לקולא בהך בעיות וכיוצא בהם. ונראה דהרמב"ם פשיטא לי' דמה שאינה נאמנת במלחמה הוא ג"כ מדרבנן דל"ל דהך חששא חששא גמורה היא א"כ יש להבין [האיבעי' דהחזיקה מלחמה דנאמינה במיגו. בשלמא] בכל מיגו כגון בשדה זו של אביך ולקחתי' הימנו שהוא נאמן משום הפה שאסר הפה שהתיר ואם יש עדים שהוא של אביו אינו נאמן לא יקשה עלינו המיגו דנימא יודע שיש עדים לכך אמר לקחתי' ממנו דעכ"פ השתא דליכא עדים נאמן שפיר ואם יביא המערער עדים באמת לא תועיל לו המיגו. אבל במלחמה אם החזיקה מלחמה בעולם איך נחשוב למיגו ומתירין. תמה על עצמך איך לא ניחוש שיבואו עדים אח"כ שהיה מלחמה כי כל מלחמה לא מראש בסתר היא ותצא מבעלה הא ודאי לאו סברא הוא [עמ"ש בזה לקמן בסוף הספר]. ולא דמי לעדים בצד אסתן ותאסר [כתובות כ"ג.] דשם אי מחזיקין הענין לאמת אמרינן מסתמא לא יבאו עדים היפוך האמת אבל כאן דבאמת יש מלחמה א"כ בקל יתברר היום או מחר שהיה מלחמה במקום ההוא ויתבטל ההיתר וזהו דבר שאינו עולה על הדעת. לכן ס"ל להרמב"ם דגם במלחמה שחששו זימנין דמחו לי' בגירא ורומחא זו אינה חששה גמורה רק להחמיר באשת איש. לכן כל שהיא החזיקה המלחמה והתירוה [והה"ד באמרה שלום בעולם והתירוה ואח"כ נודעה המלחמה ועי' בסוף הס'] לא תצא מהתירה הראשון. (אבל) [כיון] מעיקרא דדינא אין לנו לחוש שאירע הדבר שמחו לי' בגירא כו' או שתסמוך לומר כל הני דאיקטל כו' דאין לנו לחוש לזה רק לחומר אשת איש. דדרכה לדייק גם בזה או כדומה. לכן בהחזיקה היא מלחמה לפום סברא דנאמנת אפילו יבאו למחר עדים על המלחמה לא תצא. ומינה נמי דבע"א במלחמה נמי פסק שפיר (פי"ג הי"ט) דבדיעבד לא תצא [ועמ"ש בזה לעיל סי' כ"ב אות א']

ואחר שהוכיח הרמב"ם דאפילו מת במלחמה היתה נאמנת מדינא רק שחששו להחמיר באשת איש אע"ג דבפירוש אמרה שמת במלחמה. א"כ כ"ש בהך דקטטה שנתן [ר' שימי] טעם משום דאמרה בדדמי כיון דלא מכוונה לשקר רק שאנו חוששין שמא עדותה על המיתה מצד שהיה מקום סכנה במקרה לא נודע לנו סיבתה [וכמ"ש רש"י הנ"ל]. וכיון שבאמת הי' במקום סכנה אפשר שמ"מ מת ואנו חוששין שמא מה שאמרה שמת בעלה הוא מצד שהיה במקום סכנה וכדומה פשיטא לי' שאין בזה חששא מעיקר הדין רק חומרא דומיא דמלחמה שבררנו ג"כ שאינה מעיקר הדין. וא"כ ה"ל פלוגתא בדרבנן [בחשש] רחוק. ותפס הרמב"ם כדברי המקיל כר' חנינא לכן לא הביא הך דארגיל הוא קטטה כיון דכל היותר אינו רק חשש [דרבנן]

ה) ומה שנתחבטו הגדולים על מה שנתן הרמב"ם טעם שמא שכרתו [והיא קו' ב' הנ"ל]. הדבר ברור דס"ל להרמב"ם כמו שכתבתי בתשובה אחרת [עי' לעיל סי' כ"ב אות ב'] דהא דמיבעי' לן בטעמא אם ע"א נאמן משום מילתא דעבידא לגלוי' או משום דדייקא והכא לא דייקא. נראה ודאי דיש להאמין לע"א יותר ממנה דאין אדם חוטא ולא לו וכיון שהענין הוא אמת ראוי להתירה רק מתוך שע"א אין לו נאמנות יש לחוש שמעיד לאהבת האשה וקיבול פרס מאחר שאין לו נאמנות מן התורה. א"כ פשיטא (דאפילו) [דאם] נימא דלא דייקא ע"כ יש לעד לחשוד בדבר שקר. אלא היכא דדייקא אין חשש שמעיד לבקשת האשה או לאהבתה כיון דאיהי דייקא ואין חפץ לה להיות נתרת שלא כדין. ולקלקלה אין חשש שיתכוין דאפי' א"י קיי"ל דאין חושדין אותו שמתכוין להכשיל לישראל וכ"ש ישראל אם אין מגיע לו הנאה אין לחושדו

וא"כ היינו ממש טעם הש"ס כיון דהיא לא דייקא יש לחוש ששכרתו והעד מעיד להנאתו. אבל אי לא חשש שמעיד להנאתו פשיטא שלא היינו חושדין לעד שיכוין להתיר א"א לעלמא שלא כדת של תורה ודברים ברורים הם תה"ל ולחנם הרעישו הגדולים. והרי גם בתו' (דף צ"ד. ד"ה כי) נזכר סברא זו שמא שכרוהו

ומה שתמה הרשב"א אם היא הוחזקה כל ישראל מי הוחזקו. דברי תימא הם שא"כ למה אינו נאמן וע"כ בדבר שאין לו נאמנות חשדינן לי'

בכאן נחסרו איזה עלין מתשובה זו

סימן כט ע"ד שאלה הנ"ל, ובענין מים כמלחמה דמי בשיטת הרז"ה והרא"ש בראה התביעה

אחר שיגעתי ומצאתי תה"ל לפתוח שערי היתר לשקוד על תקנת עגונה כאשר אנו מוזהרים מקדמונים ז"ל. נתחדש עוד ענין כאשר מועתק פה ועי"ז התחדש עוד ריעותא כאשר יראה מן ההעתק פה

ז"ל הגבית עדות במותב תלתא וכו' בזה הלשון דיא בעלי מלחמות זענין גיזעסין על השולחן לאכול האט מען גשמיסט פון בעלי מלחמות יהודים האט איין בעל מלחמה אן גירופן זיך אין אונזר פולק איז דא בעלי מלחמות יהודים איינער איז גיוועזין פון ווענגיראווע ער האט גיזאגט אז ער האט איין מוטער אונ איין אשתו אין איין שוואגיר איין קארצערש בפראגא ער איז גיוועזן איין הולטייא ער האט גידעזענטירט האט ער געקריגן קלעפף נאך דעם האט ער ווידער גידעזענטירט האט מען עהם גיפירט צו איין יעניראל איבער איין וואסער איז ער אריין געשפרונגען אין וואסער אין האט זיך דער טרענקט האט מען עהם דער נאך געזוכט אין מען האט עהם געפונען באלד אין מען האט עהם באגראבען אצל הנהר. כל הנ"ל העיד לפנינו בעונש הנ"ל יום א' ט' מרחשון תקע"ח לפ"ק פה פראגא

תשובה

הנה הריעותא שנתחדשה ע"י גביות עדות זה נגלית הוא