משיבת נפש חלק א סו

ג) ולמען תקנת עגונות אמרתי לעיין בדבר זה ונבאר תחלה דעת הרמב"ם (רפי"ג מגירושין) שנתקשו בו כל חכמי לב וכבר האריכו גאוני קשישאי הרא"ם ומהריב"ל וטרחו ליישב דבריו בענין קטטה. וז"ל הרמב"ם (רפי"ג) האשה שאמרה לבעלה גרשתני בפני פו"פ ובאו אותן העדים והכחישוה ואח"כ הלכה היא ובעלה למדינת הים ובאה ואמרה מת בעלי אינה נאמנת. שזו הוחזקה שקרנית ורוצה להשמט מתחת בעלה. בא ע"א והעיד לה שמת בעלה לא תנשא שמא שכרתו ע"כ. והקשו עליו (א) דבגמרא [קט"ז.] איכא פלוגתא בטעמא דקטטה חד אמר משום דמשקרא וחד אמר משום דטענה בדדמי ואמר מאי בינייהו איכא בינייהו דארגיל הוא קטטה ופירשו התוס' דלמשקרא לא חיישינן אבל בדדמי חיישינן א"כ ה"ל לפסוק לחומרא. (ב) עוד הקשו על הרמב"ם שכתב הטעם בע"א בקטטה דחיישינן ששכרה אותו ותמהו איך כתב טעם שאינו בגמרא דבגמרא אמרו משום דלא דייקא. (ג) עוד הקשו על הרמב"ם שפסק (שם ה"ב) באשה שאינה נאמנת במלחמה אפילו אמרה מת במלחמה וקברתיו. למה אינה נאמנת באומרת קברתיו הא בגמרא (קי"ד:) אמרינן רעבון גרוע ממלחמה דאילו במלחמה כי אמרה מת על מטתו נאמנת וברעבון בעינן שתאמר קברתיו. והאריכו הרא"ם ומהריב"ל ליתן טעם לדברי הרמב"ם ובכל דבריהם אין להרמב"ם מן הש"ס הכרח לסברתם ומאין הוציא כן

ולפענ"ד חד בחברי' מתרצא כיון דפסק הרמב"ם בקטטה אינה נאמנת משום דמשקרא א"כ ודאי אפילו אומרת קברתיו אינה נאמנת. וא"כ (ודאי) מתני' דנקט שלום בינו לבינה ומלחמה בעולם קטטה בינו לבינה ושלום בעולם באה ואמרה מת בעלי אינה נאמנת. הרי מפורש דתרוייהו בחדא מחתא מחתינהו. וכיון דבקטטה למ"ד דמשקרא פשיטא דלא מהני קברתיו א"כ ודאי משמע דגם במלחמה אינה נאמנת אפילו אומרת קברתיו דמסתמא תרוייהו חד דינא אית להו. ואל תשיבני דהא מ"מ לא דמיין דהא במלחמה אם אמרה מת על מטתו מהימנא ובקטטה לא מהימנא. הא לאו מילתא הוא שאין שייך בזה דומיא. דהוא הנדון ממש דבמלחמה אינה נאמנת משום המלחמה עצמה. אבל בענין קברתיו משמע ודאי דשניהם שויין

והנה כפי זה היה אפשר לומר דלר' שימי דפירש טעמא דקטטה משום דאמרה בדדמי אבל שקורי לא משקרא א"כ באומרת קברתיו נאמנת. וא"כ דוק מיני' איפכא כיון דבקטטה דקתני אינה נאמנת איירי בלא אמרה קברתיו הה"ד במלחמה באומרת קברתיו נאמנת. והיה אפשר ליישב [ק"ו ג' הנ"ל והוא] קושית הרשב"א שהקשה מדאמר רבא רעבון גרוע ממלחמה משמע כיון דברעבון מהני קברתיו כ"ש במלחמה. ולהנ"ל ל"ק די"ל דרבא ס"ל הטעם [בקטטה] משום בדדמי וא"כ במלחמה נמי מהני קברתיו. ומה שפסק הרמב"ם כר' חנינא משום דמשקרא י"ל דס"ל כמו שפי' נ"י (ד"ה איבעיא) והריב"ש בתשובה לדעת הרי"ף דמבעיא לן ע"א במלחמה היינו באומר קברתיו ומשמע דהאשה בודאי אינה נאמנת אפילו אומרת קברתיו [דאם איהו מהימנא ע"א ודאי מהימן כדאיתא לעיל (צ"ג:) א"ד הא לא תיבעי לך דאפי' איהי וכו'] וכמ"ש הרא"ם ג"כ סברא זו. מיהו נראה דלמ"ש ל"ל סברא זו דלמ"ש רבא ס"ל דבמלחמה נאמנת באומרת קברתיו ורבא גופי' דחי הפשיטות דבעי למיפשט דע"א במלחמה נאמן א"כ אי אפשר לומר כמ"ש. וגם דחוק להמציא פלוגתא שלא נזכר בש"ס דפליגי בה. לכן אני רואה דברי הרא"ם בזה. דהא קשה בלא"ה למה לא אמר איכא בינייהו בין ר"ח דאמר משום דמשקרא ובין ר"ח דאמר משום בדדמי באומרת קברתיו וזה הקושי' הקשה הרשב"א ג"כ. אלא נראה דגם אי אמרה בדדמי בקטטה לא מהני קברתיו. וזה עצמו הכרח עצום לדברי הרמב"ם (דבקטטה) כיון דלכ"ע [בקטטה] לא מהני קברתיו א"כ הה"ד במלחמה דבחדא בבא נקטינהו

וליישב הקושיא דברעבון דגרוע ממלחמה מהני קברתיו נראה דיש חילוק ביניהם והוא דודאי זה אמת שבמלחמת שאינה נאמנת אע"פ שאין חושדין אותה למשקרת בשאט נפש להתיר עצמה שלא כדת ומשום דדייקא. ה"מ בליכא חששא שתאמר בדדמי אבל במת במלחמה כיון שלפי דעתה כבר מת ולא ישוב עוד וראה את ארץ מולדתו ואחר שחכמים גזרו שלא להאמינה וחששו שתאמר בדדמי א"כ ע"ז חשודה לשקר ולומר קברתיו אע"פ שלא קברתו מאחר שבודאי מת לפי דעתה במלחמה וזה שקר שתחילתו אמת [ועב"ש ס"ק קמ"ו בטעם הב'] שהרי באמת היה במלחמה ומקום סכנה ומתוך שיודעת שלא האמינוה חכמים משקרא באמרה קברתיו. משא"כ במת על מטתו לא חשדינן לה לשקר גמור כי אחר שלפי דעתה במלחמה ירד ונספה אפשר שתוכחש ממה שיבורר שהי' במלחמה ביום שתאמר וכה"ג לכן האמינוה רבנן בזה. אבל ברעבון אע"ג דגרוע ממלחמה מ"מ מהימנא באומרת קברתיו. דאמרינן ממנפ"ש אם ידעה בשעה שהי' נדמה לה שמת שלא יאמינוה חכמים שיחשדוה שתאמר בדדמי א"כ בודאי לא שבקא התירא. להיות דובר שקרים מדבר צדק. דטוב לה להמתין עד שיקבר שיצא ספק מלבה לגמרי כי מי מעכב עלי' להמתין לראות דבר ברור שתהיה נתרת ע"פ האמת הברור. ואם אינה יודעת וסבורה שסגי במה [שנראה] לה בהדי פורתא דנפפיתא דשבקה לה בודאי חי' לא יחי' וסבורה שגם הב"ד יתירוה ע"פ אומד זה וכעובדא דרבא (קי"ד:) א"כ כ"ש שלא היתה אומרת קברתיו לשקר בכדי לפי דעתה. ולחוש שמא נודע לה ביני וביני ובתחלה לא ידעה וסבורה שא"צ להמתין להא לא חששו חז"ל. משא"כ במלחמה י"ל דאפילו אומרת קברתיו י"ל מתוך שיודעת שחכמים לא יאמינוה בלא קברתיו ולפי דעתה שמת בודאי א"כ בודאי חכמה לאשה בזו להוסיף קברתיו שיאמינוה חכמים. וכה"ג איתא בגמרא (דף קי"ו ע"ב) ההוא דאתי' לבי דינא דר' יהודה אמרו לה ספדי בעליך כו' ופריך אלפוה שיקרא ומשני אינהו כרבנן ס"ל אמרי דתיעבד הכי כדי דלשריי'. הרי אשר חכמים יגידו ליעצה דבר שאינו אמת. מאחר שלפי דעתם מותרת. כ"ש אשה שדעתה קלה ונוגעת בדבר שיש לחוש לשקר זה כל דהו להוסיף קברתיו. וא"כ פשיטא לי' להרמב"ם דבמלחמה לא מהני קברתיו מידי. והשתא ממילא ג"כ בקטטה למאן דאמר דאמר בדדמי פירש"י כל מקום סכנה שראתה אינה נותנת לב לומר שמא לא מת הואיל וסניא לי' לא דייקא כולי האי עכ"ל. ובודאי דבקטטה אפילו אמרה מת על מטתו אינה נאמנת דמתוך שהיא שמחה ברעתו כשיראה לה שכבר הוא מסוכן אינה חוששת עוד להמתין [ועמ"ש לקמן סי' ל"א בסופו]. וי"ל בזה דודאי גם הוא חייש לשקרא אלא דלא מסתבר לחושדה להעיד על החי שהוא מת אבל להך שיקרא שתאמר קברתיו חייש גם הוא

וי"ל עוד סברא דבשלמא ברעבון נאמנת לומר קברתיו שכן דרך אשה להמתין עד שיבא בעלה לקבורה ולא יושלך כדומן ע"פ השדה כי כבודו הוא כבודה לקונן על בעלה. אבל במלחמה יראה היא להמתין. ובקטטה אינה חוששת בכבודו

עכ"פ לכ"ע י"ל דבמלחמה אינה נאמנת אפילו באומרת קברתיו וכדברי הרמב"ם [ועמ"ש לקמן סי' כ"ט א"ה ע"ד החכ"צ בענין זה]. ובטלו כל הטענות עם מה שכתבתי (בענין שמצריך הרמב"ם קברתיו) [בענין שהחמיר הרמב"ם בקברתיו]

ד) ועתה נבאר יתר דברי הרמב"ם במה שהקיל [והיא קו' א' הנ"ל] דלמה פסק כר' חנינא דטעמא משום דמשקרא דהוה לקולא דהא בארגיל הוא קטטה ר' חנינא להקל. ונדחקו הרא"ם ומהריב"ל שמפרש הנפ"מ בארגיל הוא קטטה להיפוך דלמשקרא חיישינן ולבדדמי לא חיישינן. ובאמת גוף הדבר צריך ביאור דהתוס' כתבו למ"ד דמשקרא היתה יראה כ"כ לשקר כיון דרחמא לי' ולמ"ד דאמרה בדדמי כיון דיש קטטה בדבר מועט אמרה בדדמי ע"כ. וצריך ביאור כיון דהיא רחמא לי' למה אמרה גרשתני בפני פלוני ופלוני. ודוחק לומר דמאן דס"ל בארגיל הוא קטטה לא מיירי בגרשתני כלל. דהא בגמרא לא אשכח קטטה בענין אחר ואי נימא דארגיל הוא קטטה א"צ לומר גרשתני א"כ מאי פריך ה"ד קטטה רבותא לאשכוחי קטטה וכי היכא דארגיל קטטה בדידי' איירי אפילו בלא אמרה גרשתני בכה"ג משכחת לה נמי בדידה. לכן צריך לפרש לדברי התוס'